נתב"ג / צלם: איל יצהר
התקשורת אוהבת לעסוק ביוקר המחיה בכלל ובמחירים הגבוהים בנתב"ג בפרט, ומדי פעם היא "מתלבשת" על המחיר המופקע של אחד המוצרים בנתב"ג: כוס קפה ב-30 שקל; חנויות ספורט ואופנה "פטורות ממס" יקרות יותר מחנויות רגילות; ולאחרונה - המוניות, והמאבק הרועש והיצרי בין הנהלת רשות שדות התעופה למוניות "הדר" על הזיכיון להפעלתן ועל התעריפים.
השיח הציבורי על נתב"ג פשטני, ואינו עוסק בניתוח אינטרסים וחיפוש פתרונות, אלא בהטפת מוסר ובחיפוש אשמים. אין ספק: המחירים בישראל גבוהים מדי, המחירים בנתב"ג גבוהים במיוחד, וצריך למצוא לכך פתרון. אבל פתרונות הם דבר מורכב, וקל יותר לעסוק בדבר הקל והפשוט: למצוא מי "האיש הרע" ולהעמיד אותו אל עמוד הקלון. פעם אלה הזכיינים, פעם הנהלת רש"ת, ופעם ועד עובדי רש"ת.
אלא שהזכיינים בנתב"ג אינם גובים 50 שקל על כוס יין בגלל שהם רעים. הם גובים מחירים כאלה כי הם יכולים, כי זה טבעם, ולרוב - כי הם צריכים. חלקם נאלצים להעלות מחירים בגלל עלויות התפעול המטורפות שכופה עליהם רש"ת והתנאים המופרעים של המכרזים שלה. חלקם פשוט יפסידו במחירים נמוכים יותר.
בכל אופן, טבעו של עסק היא למקסם את רווחיו ולגבות את המחיר הגבוה ביותר שביכולתו. אז מה יכול לאלץ עסק להוריד מחירים? תחרות. ולעסקים בנתב"ג אין ממש תחרות, כי נתב"ג הוא נתיב הכניסה והיציאה היחיד לישראל וממנה.
כך גם רשות שדות התעופה ועובדיה: טיבו של ועד עובדים הוא לשאוף לתנאי עבודה טובים ככל האפשר לעובדים שהוא מייצג. טבעו של ועד עובדים במונופול הוא להשבית מדי שני וחמישי את השירות החיוני שלו, או לאיים בשביתה, כדי לסחוט תנאי העסקה טובים עוד יותר ועוד יותר. וטיבה של הנהלה במקום כזה, שממילא מחוברת לוועד בסבך קשרים, הוא להיכנע לדרישות הוועד כדי שהשירות יפעל, לגלגל את הסחיטה הלאה ולנצל את כוחה המונופוליסטי לשאוב כסף מהזכיינים ומלקוחותיהם ולהזרים לעובדים.
לכאורה, זה המקום לפתרון הקסם שפוליטיקאים, עיתונאים וטוקבקיסטים מהמחנה הליברלי ממהרים לשלוף בכל הזדמנות: להפריט! אבל מה יקרה אם הממשלה תפריט פתאום את נתב"ג? האם מונופול פרטי שיחזיק באותה תרנגולת ישחרר אותה ויוותר על ביצי הזהב שהיא מטילה? האם שכרם של עובדי נתב"ג ירד, מצבת כוח-האדם המנופחת שלהם תתכווץ, תנאי הזיכיונות בטרמינל ישתפרו, והמחירים יירדו? ממש לא.
להפך: במונופול ממשלתי רק העובדים שודדים את כספי הציבור; במונופול פרטי בעלי המניות והעובדים שודדים את הציבור ביחד, ובעוד העובדים שודדים מיליונים, בעלי המניות עלולים לשדוד מאות מיליונים.
זה לא באמת משנה אם הזוכה העיקרי בהפרטה יהיה טייקון מחוג הקוקטיילים של נתניהו, או ציבור החוסכים והמשקיעים בבורסה: כל בעל מניות רוצה וצריך למקסם את רווחיו וישמח למקסם אותם עוד יותר בהיעדר תחרות. כל זה בהנחה שהפרטה כזאת בכלל אפשרית כרגע - סביר יותר להניח שהוועד יצליח למרר את חיינו ולטרפד את ההפרטה, ועל הדרך לזכות בעוד כמה חבילות הטבות שמנות - כפי שקרה כמה פעמים בנמלי הים.
זה הזמן לנתב"ג 2
הפתרון הוא לא להפריט את נתב"ג אלא להקים לו מתחרה נפרד לחלוטין, בבעלות פרטית, מחוץ ללפיתת החנק של רשות שדות התעופה, שדה תעופה שני שהמדינה תתערב בו אך ורק בענייני ביטחון וביקורת גבולות.
יש כמה מועמדים לשדה התעופה המתחרה. שדה דב נמצא במיקום אידאלי, אם כי ייתכן שהמרחב הגאוגרפי סביבו מצומצם מדי. אי מלאכותי מול גוש דן הוא אופציה שנשקלת ברצינות, ויש לה יתרונות גדולים (חיסכון בנדל"ן, אידיאלי למניעת רעש); גם נבטים בדרום ומגידו בצפון הם מועמדים אפשריים.
לזוכה במכרז ההפרטה יהיה אינטרס להשקיע בשדה התעופה שלו, לפתח אותו, לאכלס אותו בחנויות זולות, למשוך אליו חברות תעופה, נוסעים ולקוחות. התחרות תאלץ את רש"ת וזכייניה להוריד את המחירים בנתב"ג. תחרות תקשה על עובדי נתב"ג את מלאכת הסחיטה ואולי גם תיצור תנאים שיאפשרו להפריט את נתב"ג בעתיד.
תוכנית כזאת לא תעבור חלק. היא תעורר נגדה קמפיין אדיר של יללות "חברתיות" מצד סוללה של בעלי אינטרס, מעובדי רש"ת, זכייני נתב"ג וקהילה שלמה של מתווכים וחברי מרכז הליכוד שמסתובבת סביבם, דרך יזמי נדל"ן ותושבים שיזעקו על פגיעה באיכות חייהם ובערך הנכסים שלהם. תושבים ובעלי בתים, מטבעם, שואפים לגור בסביבה שקטה. כולם צודקים.
אבל גם ציבור הנוסעים בנתב"ג, מטיבו, רוצה לשלם פחות. שיברו את המונופול, והציבור ישלם פחות.
■ הכותב הוא כלכלן, חבר במועצה המייעצת לשר האוצר ומועמד במפלגת "זהות".