אנדי מארי/ צילום: רויטרס
מארגני טורניר וימבלדון נמצאים בבעיה לא צפויה. הטורניר היוקרתי בעולם הטניס, שייפתח בשבוע הבא בלונדון, הולך ונשחק כגורם העניין המרכזי ביותר עבור טניסאים: פרסים כספיים. הסיבה - הנפילה החדה בשער הליש"ט.
בשנים האחרונות החלה תחרות כלכלית (בריאה?) בין ארבעת הגראנד סלאמים הגדולים - אליפות ארה"ב, רולאן גארוס, אליפות אוסטרליה ו-וימבלדון - שהקפיצה את סכומי הפרסים והעמידה אותם על יותר מ-3 מיליון דולר לזוכה בטורניר היחידים. אחד העלה, ומיד גרר תגובת שרשרת מהמתחרים. אף אחד לא רצה להישאר מאחור ולהיתפס כלא אטרקטיבי, כלומר קמצן. וימבלדון, שתמיד חילק יותר מכולם ונהנה מהמסורת וההיסטוריה שלו, מצא עצמו במקום השלישי בלבד בתמריץ שהוא מחלק לשחקנים.
בתחילת מאי הודו המארגנים שהם נאלצים להעלות את סכומי הפרסים ב-12.5% בהשוואה לטורניר בשנה שעברה ולהעמידם על 31.6 מיליון ליש"ט. הפרס לזוכים בטורניר היחידים הועלה לשיא של 2.2 מיליון ליש"ט. "אנחנו בבעיה עם הירידה החדה בשער הליש"ט מאז הודעת הברקזיט", נימקו המארגנים בכתבה ב"פייננשל טיימס". הבעיה מבחינת השחקנים היא עדיין קריטית: וימבלדון, גם אחרי השיפור, משלם למנצח, בתרגום לדולרים, 2.8 מיליון דולר. רחוק מאוד מ-3.5 מיליון דולר שישולמו למנצח באליפות ארה"ב בעוד חודשיים.
ההתפזרות של ארבעת הגראנד סלאמים על פני מדינות עם ארבעה מטבעות שונים (דולר אמריקאי, אירו, דולר אוסטרלי וליש"ט) גרמה בשנים האחרונות לכאבי ראש למארגנים ומצד שני היטיבה מאוד עם הטניסאים. כשהדולר התרסק מול האירו והטניסאים החלו להתמרמר, מיהרו בארה"ב לסגור את הפער בערך המטבע עם העלאה מטורפת במחירי הפרסים המחולקים - והשנה כבר יחולקו 46.3 מיליון דולר, עם הפרס הגבוה אי-פעם לזוכה - 3.5 מיליון דולר, לעומת 1.4 מיליון דולר שחולק למנצח רק לפני עשור. כך קרה גם עם הדולר האוסטרלי שהחל ליפול ביחס למטבעות בארה"ב ובאירופה וחייב את המארגנים במלבורן לסגור את ההפרש עם מול המתחרים.
בווימבלדון ובתחרויות באנגליה בכלל המצב לאורך שנים היה מצוין. הערך של הליש"ט היה בשמים, והטניסאים אהבו שהיוקרה ההיסטורית מגובה גם בפרס כספי מפנק.
ב-2007 קרה דבר משמעותי: באיחור של הרבה שנים יישרו בווימבלדון קו והשוו את סכומי הפרסים של גברים ונשים - דבר שגרר העלאה אוטומטית בסכומי הזכייה הכוללים וחתך משורת הרווח. אחר כך הגיעה הנפילה בערך המטבע. ביחד עם ההתרסקות הליש"ט, בתוך עשור אחד (מאז 2007) עלו סכומי הפרסים בטורניר בלונדון מ-11.2 מיליון ליש"ט ל-31.6 השנה - עלייה של 220%. הטניסאים מרוצים? לא. כי במונחים דולריים העלייה שיקפה רק 80% בתוך עשור - השיעור הנמוך ביותר בין כל ארבעת הסלאמים.
הבעיה היא לא רק בווימבלדון. גם במגזרי הספורט האחרים בממלכה מחפשים פתרונות לנפילה המטבע המקומי. המגזר הכי בעייתי הוא הכדורגל. הפרמיירליג היא הליגה העשירה בעולם, אבל השחיקה במטבע הבריטי מוחקת בשנתיים האחרונות את פערי השכר בין אלו המשולמים בממלכה לבין אלו המשולמים במדינות האירו והופכת את "מועדוני האירו" הגדולים לאטרקטיביים לא פחות. כאן כדאי לזכור שרוב השחקנים הבכירים בפרמיירליג, אלה שמשחקים בהרכב הפותח, הם זרים (כ-60% מהשחקנים) ומושפעים מאוד משינויים בשער החליפין.
השחיקה בשער המטבע היא הסיבה העיקרית לכך שהפרמיירליג, למרות הסכמי שידור גרנדיוזיים, סיימה את עונת 2015/16 בהפסד של 312 מיליון ליש"ט. לפי "פייננשל טיימס", ביום הקובע לדוחות החשבונאיים (31 ביולי 2016), סיימה הליש"ט נפילה של 12% בהשוואה לדולר בתוך חודש אחד בלבד מאז ההצבעה על היציאה מהאיחוד - דבר שלבדו גרר בתוך חודש הפסד של 250 מיליון ליש"ט לפרמיירליג.
מאחר שכל ההתחשבנות החוזית באנגליה נעשית לפי הליש"ט, קבוצות הכדורגל בממלכה החלו להיפגע. ניקח לדוגמה סעיף הוצאה משמעותי כמו רכישת שחקנים - סכומי הרכישה בחלק גדול מהמקרים לא משולמים בבום אחד אלא בתשלומים שנפרסים על פני כמה שנות החוזה של השחקן. קבוצה אנגלית שרכשה שחקן, נאמר בקיץ 2015, ב-60 מיליון אירו ופרסה את הסכם הרכישה לקבוצה האירופית לארבע שנים, רק בשנתיים האחרונות כבר עלה סכום הרכישה בגלל פערי מטבע ל-72 מיליון אירו.
בצד השני, כדורגלנים כמובן לא מוכנים להיפגע. לאחרונה דורשים שחקנים להכניס סעיף לחוזה שמגן עליהם מפגיעה נוספת בליש"ט, אחרי שבשנתיים האחרונות בלבד נשחק שכרם ב-20% בגלל הפרשי שער מול המטבע האירופי. חלק מהם ביקשו לפתוח חוזים ולשדרג אותם כדי להימנע מהפסד כספי נוסף.
איך זה ייגמר? כמו תמיד - השחקנים והטניסאים לא יישאו על גבם את אי-הוודאות סביב היציאה מהאיחוד האירופי. הם את העלאות השכר שלהם יקבלו (כ-10%-15% בממוצע מדי שנה), בין שיצטרכו לתרץ את זה בבעיות בשער הליש"ט ובין שבמזג האוויר.