עגבניות שרי, לחמניות, בטריות, מה עוד? עמדתי מול המדף בסופר, מנסה לגרד בכוח את רשימת הקניות שהייתי משוכנעת בביטחון מוחלט שאזכור בעל פה רק 10 דקות קודם לכן - ענבים, יוגורט, חלב, שמפו, מי זוכר. הילדה משכה בחצאית בזמן שקיבלתי התראה בנייד על מייל שחיכיתי לו מהעבודה, וברקע אני חייבת להספיק לטפל בכמה עניינים ביורוקרטיים בבית. אז חזרתי הביתה עם שקית עגבניות ותחושת החמצה. אין ספק, מדובר במקרה נוסף ושכיח של עומס מנטלי, הסביר לי מאוחר יותר פרופ' משה בר, ראש מרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן: "כמה שאנחנו מתוחכמים, בכל זאת יש גבול ליכולת שלנו. זיכרון העבודה שלנו, זה שאחראי בכל רגע נתון על עיבוד המידע של המציאות, הוא אלמנט מוגבל למדי".
כדי להבין מהו זיכרון העבודה ולמה עמדתי אבודה מול המדפים בסופר, אפשר להשוות את המוח שלנו למחשב - השוואה פופולרית, אם כי ידוע שגם בעייתית למדי. "למחשבים יש CPU (central processing unit) שהיא יחידת העיבוד המרכזית", מסביר בר. "באמצעותה, המחשב יכול לחלק ביחידת החישוב את המטלות השונות שלו - לטפל במדפסת, לקבל מייל, לסדר את הזיכרון. יש לו 100% יכולת שמתחלקת על כמה דברים ביחד. אותו דבר קורה במוח, וכשאנחנו עושים משהו, הוא לוקח אחוזים מיחידת העיבוד המרכזית שלנו, שהיא מוגבלת, ונשאר פחות למשימה אחרת. ככל שנוסיף עוד תהליכים ויותר דרישות, כך ניצור עומס על זיכרון העבודה - שמכונה עומס קוגניטיבי, וזה חלק מהעומס המנטלי".
סוגים נוספים של עומס מנטלי כוללים גם עומס תפיסתי: "למשל", מדגים בר, "אני מדבר איתך בנסיעה ומחכה לרמזור שיתחלף לירוק ומסתכל עליו. זה עומס שבו את מפעילה חלקים יותר נמוכים במוח, אבל זה קורה כל הזמן". ונזכיר גם את העומס הרגשי שמצטרף לחגיגה, והופך את הקיום שלנו לעמוס עד מתיש לפרקים.
- אבל איפה נכנסת למשוואה יכולת המולטי-טסקינג המהוללת?
"מולטי-טסקינג זאת אגדה", עונה בר. "אף על פי שיש לנו הרגשה סובייקטיבית שאנחנו עושים כמה דברים במקביל, הם לא באמת נעשים במקביל, ואם כן, יש לזה מחירים. האמת היא שאנחנו לא כל-כך טובים במולטי-טסקינג. מה שקורה הוא שאת מקצה את יחידת העיבוד שלך בכל פעם למשהו אחר. את עושה את המשימות אולי יותר מהר, אבל לא במקביל כי יש גבול ליכולת של זיכרון העבודה".
עד כמה מוגבל זיכרון העבודה? בעבר נטו לחשוב כי הוא מסוגל לאחסן שבעה פריטים בזמן נתון, כמו חוויות מיידיות ומידע, שמתפוגגים לאחר כ-20-10 שניות, אלא אם הם עברו תהליך עיבוד מידע. כיום, ההנחה היא שהנתון הזה היה הישגי מדי ואנו מסוגלים לאחסן כארבעה פריטים בלבד בזמן נתון. יש תיאוריות נוספות שעוסקות בכך שניתן לעבד מידע רב יותר במקביל, אם אנחנו מחלקים אותו לצ'אנקים, למעין קבוצות מידע בעלות מכנה משותף. על-פי בר, לא ניתן לכמת את הגבול של זיכרון העבודה, מה גם שהוא אינדיבידואלי.
למשל, אצל אנשים שהם מספרי סיפורים טובים או מי שעוסקים בכתיבה, נמצא שזיכרון העבודה גדול יותר, ואצל מי שזיכרון העבודה גדול יותר ניתן לייחס יכולות הבנה גבוהות. על-פי בר, יש בספרות המדעית ניסיונות גם לקשור בין זיכרון העבודה של האדם ובין אינטליגנציה, אך הוא לא בטוח שנעשו מספיק מחקרים איכותיים בנושא. כך או אחרת, רוב הסיכויים שבפעם הבאה שתצעדו ברחוב ותרצו לסמס במקביל, גם אתם תאטו את קצב ההליכה עד שתעצרו לגמרי בשביל להתמודד עם ריבוי המשימות.
פרופ' פיטר דוליטל, פסיכולוג חינוכי, מספר בהרצאתו על במת טד על מוגבלות זיכרון העבודה ומציע היבט נוסף: "הבעיה שיש לנו היא שהחיים מגיעים אלינו במהירות רבה, ומה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת את הזרם האמורפי הזה ואיכשהו לחלץ ממנו את המשמעות בעזרת זיכרון עבודה, שהוא בערך בגודל של אפונה. עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, זיכרון העבודה הוא אדיר. זיכרון העבודה מאפשר לנו לחקור את החוויה הנוכחית שלנו בעודנו מתקדמים הלאה. זה מאפשר לנו להבין את העולם הסובב אותנו, לתקשר, לפתור בעיות, לחשוב חשיבה ביקורתית. אנחנו יכולים להיות באמצע פגישה, להקשיב למצגת של מישהו, להעריך את זה, להחליט אם אנחנו אוהבים את זה ולשאול שאלות מעקב. כל זה מתרחש בתוך זיכרון העבודה. אבל יש לו מגבלות מסוימות. רק את מה שאנו מעבדים, אנו לומדים. אם אנחנו לא מעבדים את החיים, אנחנו לא חיים אותם".
התפתחות עכשווית בחקר המוח עוסקת בחקר התת מודע וניתן לאפיין את הפעילות שלו גם על רקע שאלת העומס המנטלי: "יש תהליך מעניין במוח שקורה אצל כולנו שנקרא אינקובציה", מסביר בר. "זה מצב שבו דברים ממשיכים לעבוד ברקע, בזמן שאנחנו עושים משהו אחר. למשל, את יכולה להיזכר בשם של מישהו ששכחת ופתאום קופץ לך לזיכרון בזמן שאת מדברת עם מישהו אחר. או מצב מוכר לכולנו, שבו עולה פתרון לבעיה של משהו שניסית לפתור לא בהצלחה ועזבת אותו ופתאום הוא צץ בלי שהיית מודעת או עסוקה בלפתור את הבעיה. זה קורה בתת מודע. הקשר בין העומס המנטלי של התת מודע והמודע זה משהו שאנחנו חוקרים עכשיו".
- שתף אותנו.
"אוקיי, המחקר ממש בחיתוליו וצריך להתנהל עם זה בזהירות: חלק מההבדלים בין התת מודע למודע הוא שבתת מודע העיבוד יכול להיות מקבילי ויש פחות מגבלה של מקום. לא ידוע כמה מקום יש בתת מודע, ברור שאין כזה דבר אינסופי במוח שלנו. לא יכול להיות שיהיה איבר ביולוגי שהוא עם מבנה מוגבל מבחינת כמות וגודל שיהיה אינסופי. כמובן שיש סוף, אבל ניתן לומר שבניגוד לזיכרון העבודה שלנו במודע, שהוא מוגבל, התת מודע שלנו מפעיל תהליכי עיבוד מידע רבים שפועלים בו זמנית, ברקע".
נסיגה לתגובות האוטומטיות
אחד ממחקריו של בר, שנעשה עם החוקרת שירה בראור ופורסם לפני כשנה בכתב העת Psychological Science וכן בכלי תקשורת בעולם, עסק בקשר שבין יצירתיות ובין עומס מנטלי. צוות החוקרים הציג משחק אסוציאציות חופשיות לנסיינים, תוך שימוש בצמדים המקובלים ובעלי הקשרים חזקים כמו "כלב וחתול", "רופא וחולה" וכן הלאה - מה שמכונה במחקר "תגובות אוטומטיות".
"שמנו לב", אומר בר, "שכאשר מעמיסים על אנשים עומס מנטלי גבוה, כמו למשל כשביקשנו מהנסיינים לקרוא מספר ארוך לעומת מספר קצר, מי שהיו צריכים לזכור את המספר הארוך נתנו את התגובות האוטומטיות במשחק האסוציאציות, ומי שנתנו להם עומס קל, לזכור מספר בן שתי ספרות בלבד, נתנו תגובות הרבה יותר מקוריות. באסוציאציה של כלי תחבורה הם יכולים להגיד פתאום גמל או מעלית".
המסקנה של המחקר עסקה בפניות של הקצאת המשאבים המנטליים שלנו: "רואים שהפחתת עומס מנטלי מאפשרת לאדם להיות יותר יצירתי. אחת המסקנות שעולות מהממצאים היא שברירת המחדל של המוח היא להיות יצירתי ומקורי וללכת לכיוונים שנחקרו פחות, אבל ברגע שמעמיסים עליו נתונים ויוצרים עומס מנטלי, אין לו ברירה אלא לסגת לתגובות האוטומטיות, לפתרונות הכי מהירים שיש בהישג יד".
ד"ר גיא הוכמן, מרצה וחוקר בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה בבינתחומי, מסביר שלאוטומטיות הזאת, שנגרמת בגלל העומס המנטלי, יש מחיר, אישי וחברתי: "בשנות ה-50, הכלכלן זוכה פרס הנובל הרברט סיימון טען שיש לנו מגבלות של תפיסה ועיבוד, ותחת המגבלות הללו אנחנו מנסים לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים כדי להגיע להחלטות הכי טובות ורציונליות. אבל מאחר שאנחנו מוגבלים ביכולות הקוגניטיביות שלנו, אנחנו לא מגיעים תמיד להחלטה הכי טובה".
הוכמן מסביר כי בשורה של מחקרים שעסקו בטענה זו, נמצא כי תחת עומס מנטלי אנשים נוטים יותר לאותן תגובות אוטומטיות שיכולות להתבטא גם בשיפוטים גזעניים או להפנמה של פייק ניוז: "זה קורה כי בשביל להתמודד עם המגבלות, אנחנו מפעילים כללי שיפוט פשוטים. גם סטריאוטיפים זה סוג של כלל אצבע, וזאת כבר בעיה. למשל, את רואה אדם ורואה את המגזר שלו וגוזרת מזה את הנטייה הפוליטית שלו או הנטייה המינית ואת מרגישה כאילו את כבר יודעת עליו דברים. אנחנו עושים את זה כדי לפשט את העולם. הרי אנחנו לא יכולים לצאת לעולם כל בוקר כאילו זאת פעם ראשונה. הבעיה היא שחוקי החשיבה הפשוטים שעוזרים לי להתמודד עם כל המידע מבוססים על דברים שקל לי לעשות, מה שיכול להוביל לטעויות שיפוטיות בעיבוד ובשיפוט של המידע".
הבעיה החברתית של העומס המנטלי הוכחה גם במחקרו של פרופ' שי דנציגר מהפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל-אביב, ושותפיו עו"ד ליאורה אבנעים-פסו ופרופ' יונתן לבב מאוניברסיטת סטנפורד. השלושה התחקו אחר קבלת החלטות של שופטים במסגרת ועדות שחרורים של אסירים בישראל שמבקשים שחרור מוקדם.
במחקר, שהתפרסם בכתב העת המדעי Proceedings of the National Academy of Science, נבחנו למעלה מ-1,100 תיקים שנידונו ב-50 ימי דיונים, במהלך שנה אחת. ניתוח החלטות הוועדה העלה דפוסים מפתיעים. בכל אחד משלושת מקטעי הדיונים הסיכוי לזכות בשחרור מוקדם היה גדול בהרבה, ובאופן מובהק, בתחילת המקטע מאשר בסופו, ולאחר הפסקה שלקחו השופטים. חשוב לציין שסדר התיקים המופיע בפני הוועדה היה אקראי, ותיקים בתחילת כל מקטע לא היו קלים יותר מאלו שבסופם.
המחקר הצביע על כך שעומס מנטלי הנובע מריבוי שעות דיון, ריבוי החלטות ברצף וריבוי מידע הדורש עיבוד, גרם ל"עייפת החלטות" - מצב מאפיין לעומס מנטלי שמשפיע על ההחלטות השיפוטיות, גם כשהן מתקבלות על-ידי שופטים מנוסים. "עייפת החלטות היא תוצר של מגבלות המשאבים המנטליים של בני אדם", אומר דנציגר. "ככל שמשאבים אלו מידלדלים, גוברת עייפת החלטות ומתחזקת נטיית מקבל ההחלטה לחסוך במשאבים, לקצר הליכים ולבחור בברירת המחדל, שהיא שימור המצב הקיים".
והוכמן מוסיף: "לכן, כחברה אנחנו צריכים לדאוג שלא יהיה יותר מדי עומס, שיהיה מספיק זמן למנוחה אצל אנשים שעובדים כמו למשל שופטים שצריכים להכריע דין או מנהלי גיוס כוח אדם שצריכים להתגבר על סטריאוטיפים, וגם כמובן במקצועות אחרים כמו נהגי משאית או פועלים במפעל יצרני. צריך לאפשר למוח לנוח. יש מחקרים שמראים שגם ההתרסקות של השוק באופן היסטורי נובעת מאותו עומס מנטלי ואותן מגבלות קוגניטיביות".
- עד כמה העומס המנטלי משפיע על הביצועים של המשימות, מעבר לקבלת ההחלטות?
"ידוע שככל שיש עומס מטלות בו זמנית, נראה גם ירידה בביצועים, אבל המשמעות של זה היא בעיקר על המוטיבציה שלנו. משום שכישלונות או אי הצלחות שנובעות מאותו עומס מנטלי בעת ביצוע משימות, יכולים לפגום במוטיבציה הפנימית שלנו ובתחושת שביעות הרצון. מנהלים אמנם רוצים להשיג כמה שיותר בכמה שפחות, אבל אני חושב שאחד הדברים שאנחנו כבר מבינים היום זה שעובד הוא לא לימון שצריך לסחוט עד הסוף".
העתיד הוא בקול
טבעי לחשוב שעידן המידע משפיע לרעה על העומס המנטלי. הטכנולוגיה אכן יוצרת עומס קוגניטיבי - כמו נוהג המסכים הכפולים, למשל, שגורם לנו לצפות בטלוויזיה ולגלוש בנייד במקביל, וזה רק קצה הציפורן של התמרונים הטכנולוגיים. "כולם יודעים שחווית ההקשבה לילד שלנו בזמן שאנחנו בודקים מיילים נפגעת, וזה בעוכרנו", מתייחס בר, "אבל לצד הגל שמבקר את הטכנולוגיה, אפשר לחשוב שבעצם היא גם עוזרת לנו. אני מסתכל על הילדים שלי משחקים משחק אינטנסיבי על המחשב ובזמן הזה הם גם בווטסאפ. הנטייה הטבעית שלי היא לגעור בהם, אבל יש אינדיקציה בחקר המוח שמשהו אצלם מתרחב. אולי הגבול של יחידת העיבוד שלהם נמתח לטובה בזכות השימוש בטכנולוגיה".
מי שעסוק בניסיונות לעיצוב עולם דיגיטלי פשוט יותר נוכח מגבלות העומס המנטלי הוא ליאור יאיר, מומחה לעיצוב דיגיטלי, שותף ומרצה בבית הספר create: "לעומס המנטלי יש חשיבות גדולה בעיצוב הדיגיטלי", הוא אומר. "זה בולט, למשל, במכירות אונליין. צריך לתכנן את הממשק לפי כמות המידע שהמשתמש שלנו מסוגל לספוג ועדיין ירגיש בשליטה. אם בעמוד יש יותר מדי מידע על המוצר, את מרגישה שאת לא שולטת בתהליך כי זה מייצר לך עומס קוגניטיבי ואת לא יכולה לעבד את הנתונים, אבל אם אציג לך מעט מידע, גם תרגישי שאת לא שולטת בתהליך כי אין לך מספיק נתונים לעבד לכדי החלטה".
ניסיונות לפתור את בעיית העומס המנטלי שמופעל עלינו בעת גלישה ברשת, שימוש באפליקציות או שימוש בגאד'גטים, הם למשל שימוש נרחב בתמונות כדי לשפר את יכולת הסריקה שלנו או שימוש באינפוגרפיקה, שמטרתה להנגיש נתונים ומידע רב בצורה פשוטה. אבל על-פי יאיר, העתיד של הממשק הדיגיטלי הוא בכלל לא ויזואלי, אלא קולי.
"פריצת דרך בתחום העומס הוויזואלי הם ממשקי השיחה, שיכולים לייתר את הממשקים הוויזואליים או לפחות את חלקם. למשל, באפליקציה של מזג אוויר, במקום להיכנס ולחפש, אני יכול לדבר אל הבוט והוא יגיד לי מה מזג האוויר. זה לא ייתר לי את כל הממשקים, ועדיין תהיה דרישה לפריסה רחבה של נתונים בבת אחת, אבל זה יכול להחליף הרבה דברים. וזה כבר מתחיל לקרות. אמזון, גוגל ואפל TV למשל, החליטו לצאת עם שלט לטלוויזיה שאין בו יותר כפתורים. אני אומר מה אני רוצה ומקבל את זה, פשוט מדבר אל השלט".
"התפתחות נוספת שמנסה להתמודד עם העומס המנטלי הדיגיטלי היא הפרסונליזציה", ממשיך יאיר: "ככל שאני מכיר אותך יותר טוב, אני יכול לפשט את התהליך ולהפחית מהעומס המנטלי. דוגמה לכך היא במנוע החיפוש של גוגל: אם תחפשי בעברית במקום באנגלית אז גוגל פשוט יתקנו אותך במקום להציג לך הודעות שגיאה. אין ספק שפרסונליזציה והיכרות עם המשתמשים זה פתח לפתרון הבעיה. כשאני מכיר אותך, אני יכול להימנע מלהציף לך תוכן שלא מעניין אותך. למשל, באפליקציה של הסופר שלי, ככל שהם יכירו אותי יותר טוב, הם ידעו מה להציע לי ויצמצמו את אפשרויות הבחירה".
הפרסונליזציה של הטכנולוגיה יכולה גם להפוך לעניין של חיים ומוות, כפי שמדגים ד"ר אופיר בן אסולי, ראש תוכניות BA ו-MBA במערכות מידע בפקולטה למנהל עסקים, הקריה האקדמית אונו. במשך עשור הוא בחן את סביבת קבלת ההחלטות בחדרי מיון ואפילו מצא את הפתרון, לדבריו, לבעיית העומס המנטלי: "במקביל לדוקטורט שלי עשיתי מחקר גם על עומס מנטלי של יועצי השקעות, אבל החלטתי להתמקד בדוקטורט בחדר המיון, כי העומס המנטלי של הרופאים שונה ממישהו שהפסיד 15% בבורסה. מישהו שאיבד איבר או חטף מחלה זה עומס מנטלי עצום על הצוות הרפואי. קבלת ההחלטות היא שונה".
אצל בן אסולי יש גם נגיעה אישית: "אבא שלי ז"ל, שהיה חולה סוכרת רצינית והתייסר עשר שנים, היה צריך לעבור צנתור בלב; הוא היה רגיש ליוד ואסור לעשות צנתור למי שרגיש ליוד, אבל הרופאים לא ידעו זאת וגרמו לשורה של נזקים וסיבוכים, זה היה לפני עידן ה-HIE".
- HIE?
"Health Information Exchange, מערכות המידע הממוחשבות, שמוכרות בישראל בשם 'אופק'. המערכות האלה הוטמעו תחילה בקופת חולים כללית ולאחר מכן בכמה בתי חולים, ומשם, לאחר החלטת משרד הבריאות, החלו לפני שלוש שנים בהטמעה גם בבתי חולים נוספים. המשמעות של מערכות המידע היא שילוב מידע על החולה מכלל מקורות הטיפול שיהיו זמינים לכל צוות מטפל, ויסייעו באבחון של המטופל.
"עשינו ניסוי במחלקה לסימולציה רפואית בתל השומר בזמן פעילות של רופאים בחדר מיון. בנינו אבחנה מבדלת מסוימת כדי לראות מה תהיה החלטת האשפוז או השחרור שלהם. יצא שזאת גם הייתה תקופה עמוסה במיוחד עם מזג אוויר קיצוני. ובכל זאת, מצאנו שכשהרופאים השתמשו במערכת אופק, הם גם חסכו זמן וגם קיבלו החלטות קליניות טובות יותר. המחשוב הרפואי הדיגיטלי יכול להשתלב כמעט לכל אורך הדרך, משלב הקבלה ועד שלב האבחנה והטיפול, ולהפחית משמעותית את העומס המנטלי של הרופאים. השלב הבא במערכות אלו לדעתי הוא ההתאמה שלהן לרופא ולא רק לחולה, לצורכי השימוש, למשל, של כירורג לעומת פנימאי".
ובכל זאת, על-פי משרד הבריאות, ממוצע השימוש במכשירים אלו בחדרי המיון עומד על שליש מהמקרים המטופלים בלבד.
מה קורה כשהמוח נסתם
מה העומס המנטלי עושה למצבנו הבריאותי בהיבט הנפשי והגופני? "אצל רובנו יש הרגשה שנוכל להעמיס על עצמנו עוד ועוד ללא הגבלה, אבל זה לא נכון", מתייחס הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, שמדווח על מצעד של סובלים מעומס מנטלי המגיעים אליו לקליניקה. "העומס הרגשי, שהוא מרכיב בעומס המנטלי, קשור במגוון רחב של רגשות שמוצא את ביטויו בעיקר ביחסים שלנו מול עצמנו; עד כמה אנחנו מרגישים חזקים, מסוגלים ושווי ערך".
- איך נוכל לזהות אם אנחנו סובלים מעומס מנטלי קיצוני?
"שני השסתומים המשמעותיים שמבטאים עבורנו את היכולת המנטלית שלנו הם שסתומי דיכאון וחרדה. השסתום הדיכאוני הוא זה שגורם לנו להרגיש מרוקנים וחסרי כוח. הרבה פעמים נרצה לדחות את ההתמודדות עם המשימות. לפעמים תגלה שמרוב שהיית עסוק, לא היה לך זמן לאכול, או שמתחילים להתעורר מוקדם מהרגיל. השסתום החרדתי עוסק במוטרדות. אני מוצא את עצמי עם מחשבות מסוימות שלא נותנות לי מנוח, או עם אובססיביות לפתרון בעיה בעבודה. הגוף יכול להגיב בכאבים לא ספציפיים שהם סימפטום מאוד שכיח במצב כזה. מה שיושב מאחורי הקוטב של החרדה זה צורך אדיר בשליטה, שגם מאוד מאפיין את העולם המודרני כי אנחנו צריכים לתפקד בהרבה חזיתות בבת אחת. הצורך האדיר בשליטה יוצר עומס מנטלי".
גם במעבדתו של בר נמצא הקשר בין עומס מנטלי ובין מצב הרוח שלנו, וכן קשר ישיר לאופן החשיבה היצירתי או האוטומטי ובין בריאותנו הנפשית: "יש כמה ניסוים שתומכים בהנחה שאנשים שחושבים בצורה אסוציאטיבית ורחבה יהיו בעלי מצב רוח טוב יותר מאשר אנשים שיש להם יותר עכבות וחושבים יותר צר", אומר בר. "אפשר להסתכל על זה גם הפוך: אנשים במצב רוח טוב יהיו יותר אסוציאטיביים, מקוריים ויצירתיים, ואנשים במצב רוח רע יותר מתרכזים בפרטים והחשיבה שלהם מאופיינת בתקיעות. אז אנחנו אומרים שאם אפשר לגרום לאנשים לחשוב יותר רחב, אז אפשר לשפר להם את מצב הרוח".
כלומר, כשאני נמצאת במצב של עומס מנטלי גבוה, אני נוטה לחשיבה יותר אוטומטית ופחות יצירתית, וכנראה שזה גם ישפיע על מצב הרוח שלי. לעומת זאת, כשאני בעומס מנטלי נמוך, אני יכולה לחשוב יצירתי ומקורי - המוח שלי ממש רוצה את זה - ומכאן מראים המחקרים שגם מצב הרוח שלי ישתפר.
"זאת השערה קצת פרובוקטיבית, כן. המשמעות היא שכשאת עמוסה מנטלית ותמשיכי להיות עמוסה מנטלית הרבה זמן, זה יכול לגרור אותך למצב רוח פחות טוב. זה לא אומר שמי שעסוק לא יהיה עם מצב רוח טוב. אני גם אוהב להיות עסוק, אבל צריך לשמור על רמות העומס המנטלי כדי לשמור על המוח שלנו גמיש".
- מה היית מציע לאנשים שרוצים ליישם את זה בעולם העסקים?
"הייתי מציע לאנשים לפני שהם עושים סשן של קופירייטינג, למשל, במקום שיהיו להם עוד 17 דברים לעשות במקביל, עדיף שיעשו מדיטציה עשר דקות כדי לרוקן את המוח, וכדאי למנהלים לזכור זאת לפני שהם מעמיסים משימות על העובדים.
"באופן כללי, מעבר למדיטציה מסוגים שונים כמו מיינדפולנס, אפשר להרגיש את הפניות של העומס המנטלי במצבים יומיומיים כמו למשל, בקולנוע. כשאת נכנסת לקולנוע, את עדיין עם 17 קצוות של מחשבות שהעסיקו אותך, אבל בהנחה שהסרט טוב, את תצאי מהקולנוע כשאת חושבת רק על הסרט במשך כמה דקות. רק אחרי חמש דקות אותם 17 דברים יציפו אותך בחזרה. לעסוק במטלה מחייבת כמו להקשיב לעלילה, אם זה בפודקאסט, אם זה לקרוא ספר או לראות סרט - אלה פעולות יומיומיות שמנקות לנו את זיכרון העבודה".
