פרס או קנס?
בשנים האחרונות יותר ויותר חברות מדווחות על מדיניות חלוקת דיבידנדים. הנהלת החברה מצהירה מראש כמה דיבידנד היא תחלק מרווחיה (לרוב כשיעור מסך הרווחים, ולפעמים גם כסכום אבסולוטי). שוק ההון אוהב את התופעה - הגופים המוסדיים בפרט והמשקיעים בשוק ההון בכלל אוהבים דיבידנדים: לטענתם מדובר בסוג של זרימת כספים שוטפת; שיתוף ברווחים, הוכחה ליכולתה של החברה, עמידותה והביטחון בהשקעה בה. הם אולי מרגישים שיש להם סוג של אג"ח ביד שכביכול מחלקת ריבית, אבל האמת שזו פשוט סתם אופנה.
אז נכון, חברות שמחלקות באופן קבוע - וכיום חברות רבות מחלקות באופן קבוע חלק מרווחיהן השוטפים (על פי מדיניות דיבידנד שנקבעת מראש) - זוכות לנקודות זכות רבות. אבל זה יותר כמו טריק של החברות להתחבב על המשקיעים. אחרי הכול, האם חלוקת דיבידנד באמת משנה משהו? ובכלל, האם היא אכן תורמת משהו למשקיע?
התשובה לא מובהקת, אין כאן שחור או לבן, אבל מה שברור הוא שדיבידנדים זה לא כזה 'גליק' (ברוב המקרים, אלא אם מדובר על דיבידנד מאוד גדול). חלוקת הדיבידנדים היא אמנם סוג של החזר השקעה, אבל בפועל גם החברות הדומיננטיות בחלוקות (עם מדיניות חלוקת דיבידנד ברורה שמהווה חלק מהרווחים השוטפים) מחלקות בסופו של דבר כמה אחוזים בודדים מההשקעה השוטפת. לא ביג דיל.
מעבר לכך, החלוקה הזו מתורגמת מיד במחיר המניה - המשקיעים מקבלים דיבידנד ובמקביל הערך של המניה יורד בהתאמה, כך שמיד אחרי החלוקה הם מאוזנים מבחינת רווח והפסד. אם כי, הציפייה היא שהמניות של חברות מרוויחות יניבו תשואה שוטפת (כלומר שהמחיר יעלה), אבל במקרים רבים -ציפיות לחוד ומציאות לחוד.
ויש גם עניין עקרוני - חלוקת דיבידנד, כלומר החזר השקעה למשקיעים במניות, נכונה כלכלית רק כאשר החברה סבורה שהיא לא תייצר תשואה טובה על ההשקעה הזו. כלומר, אם החברה מרוויחה ומייצרת תשואה על ההון והנכסים שלה, אז למה לא להמשיך ולהשקיע בחברה עצמה, בנכסים שלה, כדי לייצר תשואה נוספת? מה עדיף - לחלק 10 מיליון שקל למשקיעים או להקים קו ייצור שייצר רווחים ותשואה גבוהה? יש כאן דילמה בסיסית לא פשוטה - משקיעים שמקבלים את הכסף לא ייהנו מהיכולת של החברה למנף את ההשקעה - האם זה מה שהם רוצים?
זה אחרת כמובן אם הכסף של החברה שוכב בפיקדון. אז משקיעים יכולים להגיד, ובצדק מסוים - אתם (החברה) לא מייצרים תשואה על ההשקעה, תחלקו את הכסף (על ידי דיבידנדים למשקיעים). אבל ברוב המקרים החברות האלה יודעות לייצר רווחים, כשחלקן אגב שומרות על קופה לא קטנה, גם כדי לבצע רכישות של נכסים/חברות ופעילויות.
מנגנון שמתדלק ומצדיק את עצמו
למרות הגישה שדיבידנדים נהדרים למשקיעים, בפועל זה לא ממש משנה (אלא אם מדובר על חלוקה בתשואת דיבידנד משמעותית מאוד) - החלוקה היא פשוט העברת כספים ממקום למקום, כשהחשבון הכולל לא אמור להשתנות. והנה הדגמה - נניח שחברה שמנייתה במחיר של 200 אגורות מחלקת דיבידנד של 4 אגורות לכל מניה (החברות מדווחות על סכום החלוקה הכולל ועל החלוקה לכל מניה). במקביל לתהליך החלוקה (בפועל, ביום האקס - לפיו נקבע מי מקבל דיבידנד) מחיר המניה יורד ב-4 אגורות ל-196 אגורות, ולמשקיע יש 4 אגורות בחשבון (ברוטו, על זה יש גם לשלם מס - אם מדובר בפרטי; דיבידנד בין חברות הוא פטור). לכאורה (אם נתעלם מעניין המס) הוא נשאר עם אותו ערך - הייתה לו מניה שערכה 200 ועכשיו יש לו מניה ב-196 אגורות ועוד 4 אגורות בחשבון.
אז מה היתרון כאן? בפועל אין יתרון, אפילו ההפך - המשקיע הפרטי משלם כאמור מס.
אלא שהצפי הוא, כפי שציינו, שהחברה תמשיך להרוויח ובהתאמה מחירה יעלה. כמו כן, כאמור בשל האהדה לחברות שמחלקות, ולחלוקות עצמן, מניות של חברות כאלה נוטות לעלות (לקראת החלוקה), כך שיש כאן תדלוק עצמי של מנגנון הדיבידנדים שכאילו מצדיק את עצמו. בפועל - לא באמת קורה משהו.
יש אפילו "נזק" לחברה בחלוקה - אם החברה משקיעה את אותן 4 אגורות למניה (הסכום הכולל מסתכם במיליונים) שהתכוונה לחלק, ברכישה של חברות, ברכישת מכונות ועוד, צפוי שהיא תדע לייצר תשואה טובה יותר מאשר המשקיע. אחרי הכול, התשואה האמיתית למשקיע לא מגיעה דרך תשואת דיבידנד אלא דרך עליית ערך המניה. תשואת הדיבידנד ברוב הגדול של המקרים מבטאת חלק קטן מעליית ערך המניה. חוץ מזה - אם המשקיע רוצה להיפגש עם מזומנים, אז פשוט שימכור חלק מההחזקה שלו.
דיבידנדים מחולקים מהרווחים של הפירמה. אבל, דיבידנדים יכולים להיות מחולקים גם אם לחברה יש כרית של רווחים צבורים לחלוקה (יתרת עודפים) או שיש לה רווח מצרפי בשנתיים האחרונות. לדוגמה - אם החברה מפסידה 10 מיליון שקל ב-2017, אבל יש לה יתרת רווחים מהעבר בסך של 40 מיליון שקל, היא כמובן יכולה לחלק את יתרת העודפים.
חלוקה בעייתית יותר היא חלוקה במצב שנגמרו הרווחים הצבורים/ הרווחים הראויים לחלוקה, ואז מטעמים שונים (במקרים רבים בשל הצורך לשרת את החוב של בעל השליטה) מחלקים את ההון של החברה או מפחיתים את ההון העצמי. במקרה כזה, צריך לבקש אישור מבית המשפט ולקבל את הסכמת הנושים, ולרוב זה מצליח.
פחות חשוב הסכום, יותר חשובה התשואה
דיבידנד מתבטא לרוב בשני אופנים: הסכום שהחברה מחלקת ותשואת הדיבידנד. כשחברה מחליטה לחלק דיבידנד היא מחליטה על הסכום הכולל שיחולק לבעלי מניותיה, וכל בעל מניות זכאי לחלקו היחסי. לדוגמה - אם חברה מתכוונת לחלק 10 מיליון שקל ולחברה יש 20 מיליון מניות, אזי סכום החלוקה לכל מניה הוא 0.5 שקל (10 מיליון שקל חלקי 20 מיליון מניות).
אבל, לסכום החלוקה ולסכום פר מניה אין משמעות כנתון בודד - אז מה אם מחלקים 0.5 שקל למניה? השאלה היא מה החלוקה ביחס למחיר המניה? אם המניה במחיר של 1 שקל, אז הדיבידנד מהווה 50% ממחירה (משולם 0.5 שקל למניה של 1 שקל) וזה כבר מאוד משמעותי, אבל אם מחיר המניה הוא 100 שקל, אז מדובר על חלוקה יחסית קטנה שמהווה 0.5% ממחיר המניה (0.5 שקל חלקי 100 שקל).
חלוקת דיבידנד:
דיבידנדים הם החזר השקעה למשקיעים במניות הפירמה ומחולקים מרווחיה. במצב של הפסד, הם יכולים להיות מחולקים אם לחברה יש כרית של רווחים צבורים לחלוקה (יתרת עודפים), או שיש לה רווח מצרפי בשנתיים האחרונות.
חלוקה בעייתית יותר היא במצב שנגמרו הרווחים הצבורים או הרווחים הראויים לחלוקה. אז במקרים של צורך לשרת את החוב של בעל השליטה, מחלקים את ההון של החברה או מפחיתים את הונה העצמי. במקרה כזה צריך לבקש אישור מבית המשפט, ולקבל את הסכמת הנושים לחלוקת דיבידנד.
■ הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלה. בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ניירות ערך. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו.
