הנה משפט אפיקורסי: בעולם הרכב של היום, קשה מאוד למצוא מכונית מחורבנת. כולן בסדר. בעצם, כולן טובות. יש טובות יותר, יש טובות פחות. כמעט אין גרועות. ובפלחי השוק השפויים, דהיינו - לא כולל יוקרה ומעלה - הן גם די דומות ביכולותיהן הבסיסיות. מנוע יעיל וחסכוני למדי, תיבת הילוכים ראויה, אלקטרוניקה מתקדמת, התנהגות כביש סבירה, בלמים, הגה... הכל בסדר. הכל עובד, הכל ממלא את ייעודו בצייתנות ובמסירות. וברוב המקרים - הכל אלקטרוני ממילא, ואלקטרונים בסופו של דבר די דומים זה לזה.
מן הבחינה הפרקטית, עניינים פרוזאיים כמו אחריות, איכות השרות, מרווחי טיפול ועלותם, כמות וטיב המוסכים, רמות אבזור - כל אלה עניינים בהחלט חשובים, ולפעמים אפילו מכריעים. אך כל אלה הם גם עניינים הפונים אל הראש. אל ההיגיון. אל שיקול הדעת הצונן. אבל מכונית היא גם, ולפעמים אפילו בעיקר - עניין של הלב. של הרגש. של הנשמה.
ולכן, כדי להגיע גם אל לבו של הקונה הרגשי, צריכות מכוניות לחפש את ייחודן במקומות אחרים. באותם תחומים מסתוריים, לא-מוחשיים וכל כך קשים להגדרה ולתיאור. עניינים ערטילאיים כמו - אופי. מסר. הקרנה. תחושה. ואפילו - נא לא לצחוק - מצב רוח. קצת כמו חיית מחמד. קצת כמו בגד. קצת כמו תכשיט, כורסה אהובה, מקום מפלט אישי.
ושם, בדיוק שם, מחכה ללקוחות הסיטרואן קקטוס. אוטו פשוט שמח! אוטו עליז. אוטו שעושה מצב רוח טוב. מן הצדודית הנאה עם ציפוי של מין כריות-אויר ייחדויות שנועדו להגן על הדלתות מפני "נשיקות" לא רצויות , דרך העגלגלות המקורית, החזית שמתאמצת להיות רצינית אבל בכוונה-תחילה לא מצליחה, ועד לירכתיים בשני צבעים (שממוגנות גם הן בפלסטיקים סבלניים), לחישוקים המעניינים ולמיגוון הצבעים העליז לעין. זהו אוטו שאתה מחייך אליו כשאתם נפגשים בבוקר, ומוכן להישבע שהוא מחייך אליך בחזרה.
הקקטוס נולד ב-2014, והיה המשך נאות לשפת העיצוב החדשה של סיטרואן. החברה שהיתה פעם מן החדשניות האמיצות ביותר של עולם הרכב, הן בצורה והן בתוכן, החליטה סוף סוף לנטוש מעט את הדרך הבטוחה ולחדש ימיה כקדם. כך בסדרת ה-DS, כך בקקטוס, וכך גם ב-C3 החדשה. הקקטוס - רק האל הרחמן יודע מדוע - מתעקש לשייך את עצמו למשפחת ה"קרוסאובר". מכיוון שעד עצם היום הזה אינני מבין מה פשר המלה הזאת, לא אתווכח.
פנים המכונית עליז עוד יותר. שלל התאים, ידיות האחיזה, תא הכפפות ועוד כהנה וכהנה פרטים, מעוצבים כולם בסגנון "כמו מזוודתי" ישן. כאילו בארגז מטען העומד לעלות מייד לאוניית פאר היוצאת לשיט תענוגות. זה נחמד, זה יפה, זה עליז, וזה - מי היה מאמין? - אפילו משווה לכל העסק אווירה מעט היתולית של "מסע".
הקקטוס נחת בישראל בשלהי 2014, ולמרבה התדהמה - חולל נס: אף שהגיע רק בגרסה ידנית, הוא הצליח! בארץ האוטומט-הבלתי-נמנע, זו שלעתים דומה שגם מכונות גילוח נזקקות לגיר אוטומטי כדי להימכר בה, מצא הקקטוס לקוחות מרובים להפתיע. מאות אנשים, ממש כך, שלפו לכבודו את רגלם השמאלית מתוך הנפטלין, ושבו להשתמש בה בנהיגה. בזכות העיצוב, בזכות החן, בזכות הייחודיות.
אך לכל נס יש גם סוף. הקקטוס שיווע לגיר אוטומטי כדי לזכות בהצלחה לה הוא ראוי. וזהו החידוש הגדול של 2017. יש! יש תיבה אוטומטית! 6 הילוכים, תוצרת אייסין היפנית. חברה רבת מוניטין ויכולת.
עם הקקטוס האוטומטי נסענו דרומה. למדבר. וכי יש מקום ראוי יותר לקקטוס? מתל אביב לים המלח, מים המלח לכור הגרעיני שעליו רק לעיתונות זרה מותר לכתוב, מן המפעל הזה - לירוחם, וחזרה. 7,000 מעלות בצל, נוף צחיח ומרהיב, משאיות מזדחלות בעליות ודוהרות כמו פסיכיות בירידות. 1.2 טורבו, 110 כוחות סוס, גיר אוטומטי(!), שלל מרשים של עזרי נהיגה ובטיחות. היה גם טרדן-מובילאיי צפצפני, ולדידי די מיותר. אני לא מחסידי הנודניק הפסיבי הזה. הכפתור השימושי ביותר בו, לטעמי, הוא כפתור ה-OFF (תמורת סכום סמלי אגלה לכל דורש את מיקומו).
המאמץ האלומיניומי לכווץ את משקל המכונית ניכר. המנוע לא משדר מצוקת כוח כלשהי. גם לא בעליות התלולות מן הים אל הכור. ההגה, חשמלי כמובן, מעורר כרגיל געגועים נוסטלגיים להגאים הידראוליים. מה לעשות, עד שהאלצהיימר יגזול ממני את כל זכרונתי - אמשיך להתרפק על זכרם של הגאים מכניים-הידראוליים. אבל בסך הכל גם הוא היה בסדר.
כאמור, סביבת המחיה הפנימית נאה ונוחה. המכונית כולה, כצפוי מסיטרואן מכוילת להענקת נוחות לנוסעיה, אף שיש לכך מחיר-מה של רכות, למי שיתעקש לחלץ ממנה ספורטיביות יתר בכבישים מפותלים. הגיר - וזה הרי העיקר הפעם - בהחלט עושה עבודה ראויה. פה ושם נדמה היה לי שהתיבה לא יורדת לסוף דעתי, ומהססת קמעה לפני שהיא מגבשת דעה משלה. אך אולי זו חשדנותי הטבעית, ולא בעיה שלה.
במכונית הותקנה גם מערכת ישראלית הקרויה TOUCH (בשיתוף חברת פוינטר). היא ביקשה לחבר אותי לעולם ומלואו. מניווט וייז, דרך רדיו אינטרנטי, מערך השירות, מוסך, הנהלה, קודנית, ספר רכב... כאן הפסקתי לקרוא ונטשתי. גם טופס ה"הירשמות" קצת הבהיל אותי. יותר מדי מידע נתבקשתי להפקיד בידיהם. העדפתי לחלץ את עורקי מלפיתת ה-NSA, או ה-KGB, או ה-IRS ולשמור על חירותי.
נפרדתי מהקקטוס בחיוך פרידה נוגה. ליתר ביטחון צילמתי אותו (לא! לא אותנו שנינו ב"סלפי" מחונטרש. רק אותו). ופה ושם, ברגעי תוגה ודכדוך, אני מציץ בקקטוס הצהוב-שחור העקרבי שלי, ומיד עולה על פרצופי חיוך קטן של חדווה. באמת-באמת אוטו שמח. אין הרבה כאלה.
חלק מהמתחרות
סיטרואן C3
אחת המתחרות המרכזיות של הקקטוס מגיעה מבית. ה-C3 החדש מעט קטנה יותר ובסיס הגלגלים שלה קצר יותר, אבל היא עדיין מתאימה למשפחות ומתהדרת בעיצוב פנים וחוץ עדכני וברמת גימור ואבזור טובה משמעותית משל אחותה הגדולה. המנוע והגיר של שתיהן זהה והגרסה המאובזרת עולה 100 אלף.
יונדאי I20 קרוס
ב-110 אלף שקלים מציעה יונדאי את גרסת "קרוס" של יונדאי I20. לרכב יש מראה פנאי רענן עם גחון מוגבה ותוספות קוסמטיות, תא נוסעים קומפקטי אבל שימושי ומאובזר היטב, ומנוע 1.4 ליטר בהספק 100 כ"ס עם תיבת הילוכים אוטומטית. הגרסה המאובזרת יותר שלו עולה 118 אלף.
דאצ'יה דאסטר אוטומטית
מי שמחפש הרבה מרחב פנים בתקציב של 100 אלף שקל ימצא את מבוקשו בגרסת הדיזל האוטומטית החדשה של דאצ'יה דאסטר. העיצוב החיצוני רענן, המרחב נדיב בהחלט, והמנוע הוא ה-1.5 ליטר טורבו דיזל עם תיבה כפולת מצמדים של המגאן. עם זאת האבזור והגימור התקניים בסיסיים מאוד.