נכנסים לפרופורציה
למען חוש הפרופורציה: ישראל לא הייתה שם, אין היא אחת מן ה-G20. טורקיה הייתה שם, סעודיה הייתה שם, ישראל לא. אין בכך כדי להפתיע - ישראל, גם אם יש לה צבא עתיר תקציב ויומרה של מעצמה, היא עדיין מדינה קטנה שאינה שייכת לקבוצה המכובדת שמייצגת ארבע-חמישיות מכלכלת העולם. יתר על כן, בניגוד למדינות אירופיות קטנות, כמו הולנד, בלגיה ופולין, אין לישראל ייצוג עקיף בין "20 הגדולות", כמו שיש לאלה באמצעות האיחוד-האירופי, הנמנה עם קבוצת העשרים הגדולות.
נכון, זה 7 שנים שישראל שייכת ל"מועדון ה-OECD" המכובד, המונה 34 מדינות דמוקרטיות, אולם בכך יש דווקא כדי לחדד את חוש הפרופורציה - במאפיינים רבים נגררת ישראל בחלק התחתון של הטבלה - מדד אי-השוויון, עוני, השקעה לצרכים חברתיים, הישגים במבחני פיזה. ובחלק העליון של הטבלה, להוביל באחוזי הילודה - ספק אם יש בכך כדי להצדיק גאווה גדולה.
על-פי התגובה כאן, נדמה שמבחינת ישראל הנציגה שלנו ב-G20 אמורה להיות ארצות-הברית. אלא שבוועידה האחרונה בהמבורג, הסתבר שישראל מסתכנת כאן סיכון של ממש. ועידה זו עמדה בסימן המאזן 1:19, כולם נגד ארצות-הברית. מי היה יכול לשער עד לא מזמן, שארצות-הברית תייצג את הפרוטקציוניזם הכלכלי מול עולם של כלכלה חופשית, שכולל נוסף לאירופה, גם את סין ורוסיה.
ישראל אמורה להכיר בסכנה - לא רק להיות לצדו של האאוטסיידר בקרב ה-G20, אלא להיות לצדו של מי שבסופו של דבר יוכל לגלגל את האגואיזם הלאומי - של ארה"ב - גם לפתחה של ישראל. הלוא אין ערובה לכך, שסיסמת "אמריקה תחילה" לא תופנה גם נגד ישראל ברגע שזו תדמה כמפריעה לאינטרס האמריקני.
לא הייתה זו הפתעה למשתתפי הוועידה שארצות-הברית מיקמה את עצמה מאז כניסת דונלד טראמפ לתפקידו, בעמדת הנבדל. ההחלטה של טראמפ לפרוש מ"הסכם פריז" להגבלת הפליטה של דו-תחמוצת הפחמן ולהצלת העולם משואה אקולוגית, אישרה בפני העולם כולו, ובעיקר בפני האירופים, שהגיעה עידן היפוך התפקידים. ארצות-הברית הפכה למייצגת העולם הישן, שאינה מוכנה לשתף פעולה במאבק שנחשב בעיני העולם המתקדם למאבק עיקרי - המאבק להגנת הסביבה מפני תוצאתם של מעשי ידי אדם, שתחילתם במדיניות של הגדלת האוכלוסייה העולמית, והמשכם בתיעוש חסר מעצורים.
ארצות-הברית הרפובליקנית, הנלחמת בהפלות כאילו העולם עדיין נזקק למצוות פרו-ורבו ללא הגבלה, יכולה לשיטתה להסכים גם לשימוש באנרגיה המופקת מפחם המזיק לסביבה, או להגביל באמצעי המיושן של חומות וכוח צבאי את ההגירות המאסיביות של בני-אדם בעידן הגלובלי. פה, בעניין ההגירה המאסיבית, אכן חושבת ישראל של בנימין נתניהו כמו ארצות-הברית של טראמפ - הפתרון האידיאלי לזרם המתגבר של פליטים ומהגרים, הוא המחסום והחומה.
לעניין זה, האחרון, ניסתה ועידת ה-G20 להציע חלופה מודרנית יותר, הומנית יותר, ובסופו של דבר יעילה יותר לטווח ארוך. תחת הכותרת "קבלת אחריות" הוחלט לשנות את מושג ה"סיוע למדינות לא מפותחות": כדי לצמצם הגירה בלתי מבוקרת, יש להשקיע בארצות שמהן באה ההגירה (בארצות שדרכן עוברת הגירה) בצורה כזאת, שכלכלתן ומנגנוני השלטון יתפתחו כך שגורמי הדחיפה החוצה ייחלשו.
האנרכיסטים מן השמאל ו"הבלוק השחור" של המתפרעים, הפגינו נגד הגלובליזציה וה-G20 בלי להציג אלטרנטיבה, כמובן. חלקם הגיעו להמבורג בגרמניה מכל ארצות אירופה, לצורך חגיגת אלימות לשמה. אלה עשו מה שעושים גם בשולי משחקי הכדורגל: לחבור לקבוצה כדי להפעיל אלימות לשם אלימות. עם הבעיות שהעולם צריך להתמודד איתן, אין הם מתכוונים ואינם מסוגלים להתמודד. גם מי שרואה את הסכנות שבגלובליזציה יתקשה אפוא להזדהות עם הסוג הזה של מחאה נגד הגלובליזציה.
בסופו של דבר, הרי ועידות מסוג זה שנערכה בהמבורג, מיועדות להתמודד עם אתגרים נראים לעין. ההחלטות שהתקבלו, נוסחו בעיקרון מתוך ראייה גלובלית ולטווח ארוך: לפעול לשגשוג של הכלכלה העולמית, למען סחר חופשי, סילוק מכשולי שוק, חיבור דיגיטלי לכול, עידוד התעסוקה, חיסון המערכות הפיננסיות, שיתוף-פעולה בינלאומי בנושאי מס ושקיפות, התמודדות עם משברי בריאות, כולל עם השימוש המזיק באנטיביוטיקה (זאת אמורים להבין גם בישראל), פעולה להעצמה נשית, לוחמה בזיהום הים ודאגה למזון ולמים.
הרשימה נשמעת אוטופית - אבל היא מהווה בסיס לתכנון ולמעקב, ובוודאי שיש בה פוטנציאל להיטיב עם המין האנושי יותר מן המחאה המשולבת של "האנשים הטובים" (כך נקראים בגרמניה המוחים התמימים חסרי האופק) ו"הבלוק השחור".
במקומותינו מקדישים מעט תשומת-לב לתכנים אלה ולפרספקטיבה הזאת. שעה שדנו בהמבורג בשאלות האמורות, כאן כוונה תשומת-הלב לקרקוב ולשאלת חברון כאתר מורשת תרבות בסכנה. גם את הטקסט שיצא מתחת ידה של הוועדה של אונסקו לא טרחו לקרוא כאן, אלא יצרו דחליל תקשורתי שנועד להוכיח שהעולם אנטישמי וחסר התמצאות בקריאה בספר בראשית.
אם כך, כנראה טוב שאיננו שייכים ל-G20, שהרי אז היינו מעלים שאלות טפלות מן הסוג הזה על הפרק, במקום הקטלוג שהוזכר בפסקה הקודמת, ומצטרפים לשיטתנו לארה"ב בתפקיד ה"אאוטסיידר".
