הפרסומים בתקשורת על אימאם במסגד באזור קופנהגן שקרא לרצח יהודים, יומיים לפני הביקור שלנו בדנמרק, בהחלט העלו את מפלס הלחץ לקראת הביקור. העובדה שלפי אותם דיווחים, הקריאה נעשתה במסגד שאותו פקד מי שעמד מאחורי כמה תקריות ירי בקופנהגן במהלך 2015 לא ממש עזרה לי להירגע.
אבל כל החששות והפחדים נעלמו מהרגע שהגענו. אולי בזכות האוויר הצח, ובטח בתמיכת הנוף השטוח והציורי - שכלל רגע לפני הקיץ מרבדי ענק צהובים של פרחי חרדל השזורים בשדות ירוקים שאינם נגמרים, והרחיק אותי מרחק שנות אור ממחשבות על רצח, טרור וכל מה שנוגע בעיקר לענייני המזרח התיכון.
הנסיעה הזו הייתה סיור עיתונאים ש■נועד להציג את דנמרק כיעד למשפחות, בעיקר משפחות עם ילדים קטנים, לכן הושם דגש רב על פארק לגולנד, פארק השעשועים טיבולי בקופנהגן ושאר אטרקציות לזאטוטים, לצד תענוגות בוגרים יותר.
פארק לגולנד נמצא בחצי האי יוטלנד (Jutland), וזו הסיבה שנחתנו בשדה התעופה של העיר בילונד (Billund) ולא בקופנהגן, שם נוחתות בדרך כלל הטיסות הבינלאומיות.
האומה שנתנה לעולם את הלגו
מיד כשנחתנו לקח אותנו פייר, המדריך הדני הנחמד והמפתיע שלנו, היישר לאטרקציה המרכזית שסביבה סובבת העיר - פארק לגולנד המפורסם. דנמרק מתגאה מאוד בכך שהיא מולדת הלגו. המשחק הומצא על-ידי נגר דני לפני כמעט 100 שנה, והוא זה שאחראי כיום באופן ישיר או עקיף לתעסוקה של תושבי בילונד.
הפארק מכוון את עיקר תשומת הלב לילדים, עד גיל 12, ולהם גם מיועדים מרבית המתקנים הנכללים בו. למרות זאת, ואף שבמסגרת סיור העיתונאים לא נכלל אף ילד בגיל המתאים, לא השתעממנו. גם בזכות יותר מ-60 מיליון קוביות הלגו המרכיבות שם מודלים עצומים ומרשימים, וגם הודות לאווירה הנעימה שהמקום משרה והשקט היחסי ששרר בו, למרות הנוכחות הדומיננטית של ילדים - שקט שלבטח יופר כשישראלים יתחילו לפקוד אותו במספרים משמעותיים.
מלגולנד המשכנו (מרחק הליכה) לכפר הנופש ללנדיה בילונד (Lalandia Billund), ובו בקתות מעוצבות נטועות בנוף כפרי קלאסי - הרבה ירוק, ברווזים שמסתובבים על השבילים ובעלי חיים נוספים באזורים מגודרים. בכפר הנופש גילינו שגם הילדים האירופיים הם בכל זאת ילדים. במרכז הכפר, בתוך קומפלקס סגור וגדול, מצאנו את המצב ההופכי לשלווה שמציעות הבקתות והמרחבים הסובבים אותן. שלל פעילויות המיועדות בעיקרן לילדים ולבני נוער - מהחלקה על הקרח, דרך באולינג, מיני גולף, פארק מים ואטרקציות נוספות היכולות לספק מקור להוצאת אנרגיה כמעט בלי סוף.
בדומה לכפרי נופש רבים ודומים ברחבי אירופה, גם הבקתות בללנדיה בילונד מאפשרות התנהלות עצמאית - עם מקרר, כיריים, כלים ואפילו מכונת כביסה ומייבש. אנחנו העדפנו לאכול במסעדה סמוכה לכפר הנופש, פתרון טוב למי שלא רוצה לבשל כשהוא בחופש.
לפני שעזבנו את המקום, זכינו בהדגמה נוספת של השלווה שאופפת את הדנים. ביציאה מכפר הנופש היינו מעורבים בתאונת פגוש. לא נעים. אבל להפתעתנו, העניין הסתכם במקום בצעקות והטחת האשמות כפי שאנחנו רגילים לראות במקומותינו - בדברי התנצלות זריזים, בהחלפת פרטים, וחזרה למסלול.
האי של אנדרסן
מבילונד המשכנו לכיוון מערב לאי פין (Fyn), האי השני בגודלו במדינה. דנמרק - שהיא מקום קטן למדי לכשעצמו (כ-5.6 מיליון תושבים) - מפוזרת על פני כמה איים מקושרים היטב ברשת של מסילות רכבת, גשרים ומעבורות. האי פין מכונה גם אי המוזיאונים, בגלל שפע המוזיאונים הממוקמים עליו, אבל עיקר תהילתו באה לו בשל העבודה ששם נולד הדני המפורסם כנראה בכל הזמנים - הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן.
המוזיאון המוקדש לו בעיר אודנסה הוא הפופולרי ביותר משלל המוזיאונים של האי, ובו ניתן ללמוד הרבה על חייו של הסופר) שכתב, אגב, גם מחזות, רומנים וספרי מסע למבוגרים). לא במקרה יש הרבה כאב בסיפורים שלו, מהברווזון המכוער ועד חייל הבדיל, בת הים הקטנה, ואחרים: הוא נולד ב-1805 בשכונת עוני באודנסה, עיר הבירה של פין, ופילס את דרכו מעלה במאמצים רבים. אביו נפטר כשהיה צעיר, ואנדרסן הילד עבד כשוליה של חייט ובמפעל טבק. הוא לא למד בבית ספר עד גיל 17, אז קיבל מלגה לבית ספר יסודי ולמד עם ילדים בני 12. בסופו של דבר, הצליח להגיע גם לאוניברסיטה, אך גם כשהתפרסם והצליח חייו לא היו קלים, והיו לו הרבה קשיים חברתיים ורומנטיים. אמו מתה ב-1833, אחרי שהתמכרה לאלכוהול, ואחותו למחצה עבדה ככל הנראה כיצאנית, ויצרה קשר עם אחיה פעמים ספורות בלבד לפני מותה ב-1846.
העיר אודנסה עצמה מציעה מרכז עיר סולידי ונעים. משם נסענו לטירת אגסקוב (Egeskov) - טירה עתיקה בת כמה מאות שנים הממוקמת כשעה וחצי נסיעה מבילונד (כ-30 קילומטר) ונמצאת במרכזו של פארק מעוצב לתפארת, שמזכיר את חוות הברון בזיכרון יעקב אחרי שעברה שדרוג משמעותי. חוץ מביקור בטירה, מציע האתר עוד כמה פעילויות. בנקודה זו התגליתי כנועז מבין חבריי לביקור, כשהחלטתי ברגע לצעוד על מסלול של גשר חבלים בין עצים.
קופנהגן, עיר כיפית
התחנה האחרונה שלנו הייתה קופנהגן, בירה אירופית קלאסית, נינוחה ומזמינה. כיף ונוח לטייל ברגל במרכז העיר של קופנהגן, יש בו שלל אתרים מעניינים, מבנים יפים, פארקים מקסימים ועוד. לאווירה המיוחדת של קופנהגן תורמים גם רוכבי אופניים, בכמויות שבמקרים לא מעטים נראות דומיננטיות יותר מהתחבורה הממונעת בעיר.
הכי נהניתי פשוט לשוטט ברחובות (שרבים מהם יותר ידידותיים להולכי רגל ולרוכבי אופניים מאשר למכוניות), כמו למשל באזור הנמל המתויר ניהאון (Nyhavn) המעוטר בצידיו בבתים צבעוניים. בשוליו המתוירים קצת פחות שוכנים ארמון המלוכה הדנית ומבנים מרשימים נוספים.
דווקא פסל בת הים הקטנה המפורסם אכזב אותי. אולי בגלל שהוא קטן משציפיתי ואולי בגלל שהיא סמל מוכר כל-כך של העיר. גם משום כך מהווה הפסל יעד פופולרי להתנכלויות חוזרות ונשנות. הפעם האחרונה הייתה במאי השנה, אז שפכו עליה פעילים סביבתיים צבע אדום במחאה על כך שדנמרק אינה נוקטת צעדים כנגד טבח לווייתנים באיי פארו (המסופחים אליה). בעשרות השנים האחרונות כללו ההתנכלויות עריפת ראשה של המסכנה, ניסור ידה הימנית ועוד. ב-2004 כיסו אותה אלמונים בבורקה וב-2007 בחיג'אב, כמחאה על הכוונה לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי וכמחאה אנטי-מוסלמית בכלל. במארס 2006, לעומת זאת, שפכו עליה צבע וחיברו לידה דילדו. בפעמים אחרות צוירו עליה סיסמאות שונות, שדיה החשופים כוסו בחזייה, ושיערה נצבע לג'ינג'י. מי אמר שקל להיות סמל לאומי, אפילו לא בדנמרק.
בערב האחרון לקח אותנו פייר לשכונת ההיפים כריסטיאניה, שהתפרסמה כל-כך עד שאפילו לא-מעשן שכמותי הספיק לשמוע עליה.
ב-1971, פינה צבא דנמרק בסיס צבאי בפאתי העיר, שטח לא קטן של כ-320 דונם. כחלק מאופנת הסקווטינג של אותן שנים פלשו לשטח המשוחרר קבוצות ויחידים. רובם היפים, קצת אנרכיסטים, חלקם אופנוענים, אחרים אמנים, והכריזו על השטח כ"עיר החופשית כריסטיאניה", גרסה סקנדינבית ל"מדינת אכזיב" של אלי אביבי.
על אף שנעשו ניסיונות לזרוק אותם משם ואף אל בית המשפט העליון של דנמרק הגיע העניין, בסופו של דבר, ממשלת דנמרק ועיריית קופנהגן גילו סובלנות רבה למה שהוגדר כ"ניסוי חברתי", סיפקו מים חשמל לתושבים ובאופן בלתי רשמי העלימו עין מהסחר הער בחשיש ובגראס שפרח (ועודנו מלבלב) במקום, בתנאי שלא תהיה כניסה לסמים קשים. הניסוי החברתי הזה די הצליח. לאורך השנים היו חריגות, אבל בגדול הסדר נשמר. עד כדי כך התמסד המקום, שב-2011 הציעה הממשלה לתושבים לקנות חלק מהשטח, ולהסדיר את מעמדם באופן רשמי. אני לא ממש התחברתי לאווירה, אבל חבריי לביקור נהנו לשתות שם בירה, ואני יכולתי להבין למה רבים רואים בה את אחד הסמלים של דנמרק בכלל וקופנהגן בפרט, המבטא במידה רבה את רוחה החופשית והסובלנית.
