למנוע את הכלכלה הדו-קוטבית
סגירתם של המפעלים בדרום הארץ, "סוגת" ו"ויסוניק" בקריית-גת, היא אות מבשר רע לתעשייה הישראלית, שגם כך מתמודדת מול אתגרים וקשיים רבים. התאחדות התעשיינים צופה כי אנו עומדים בפני גל גדול של סגירת מפעלים, ותולה את האשמה בשער הדולר הנמוך. נכון, ששער הדולר מקשה מאוד על התעשיינים הישראלים להתחרות בחו"ל, אך בה בשעה שבקריית-גת מפטרים עובדים, התעשיינים בצפון הארץ משוועים לעובדים, ומזהירים כי קיים מחסור מיידי של כ-15,000 עובדים.
תעשייני הצפון זקוקים וקובלים על כך, שאין די טכנאים, מהנדסים, עובדי ייצור, עובדי מתכות, ועוד בעלי מקצועות אחרים החיוניים לתעשייה, במיוחד בתחומים כמו מסגרות, חרטות וכרסום (עיבוד מתכות). הקושי לגייס עובדים שישתלבו בתעשייה, הוא כה רב עד שכ-90% מהמשרות שהוצעו בירידי תעסוקה שנערכו לאחרונה, נותרו בלתי מאוישות.
הנתונים מעידים: התעשייה הישראלית מצויה במשבר. מדובר במשבר מערכתי שהוא תולדה של גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד, אך הוא גם תולדה של היעדר מדיניות ממשלתית עקבית לקידום התעשייה המסורתית, והתבשמות יתרה מהצלחות ההיי-טק הישראלי.
צדקה נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, כאשר ב"כנס אלי הורביץ לכלכלה ולחברה" של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" המשילה את כלכלת ישראל לרכבת שיש לה קטר חדיש ומתקדם, שמושך אחריו קרונות מיושנים ומקרטעים. בישראל פועלות שתי כלכלות: כלכלת ההיי-טק והתעשייה המסורתית, השונות לגמרי במאפייניהן. העובדה שהן גם מוטות אזורית - ההיי-טק מרוכז במרכז הארץ והתעשייה המסורתית פועלת בעיקר בפריפריה - היא הרסנית למרקם החברתי בישראל.
יתר על כן, חולשתה של התעשייה המסורתית מתבטאת גם בפריון נמוך, והיא מעצימה את אי-השוויון במשק - שתיים מהרעות החולות של הכלכלה הישראלית.
הגדלת רמת התחרותיות של התעשייה
כל זה מחייב את המדינה להתערב ברמת המאקרו - לייצר את התנאים להצלחת התעשייה ולהגברת כושר התחרות שלה. לכן, טוב תעשה הממשלה אם תגבש תוכנית אסטרטגית לאומית לקידום התעשייה, שתתפרס על פני עשור. תוכנית כזו אמורה לקדם מספר ענפי תעשייה שיוגדרו מראש, עד להשגת יתרון יחסי בהם, באמצעות הטמעת טכנולוגיות והזרקת חדשנות.
דבר זה יביא להפחתת עלויות הייצור ולהגדלת רמת התחרותיות הבינלאומית של התעשייה המקומית. הכנסת חדשנות טכנולוגית תבטיח רווחים ארוכי טווח במונחי יעילות ופריון; וגם שלא רק היזמים ובעלי ההון ייהנו מפירות החדשנות, אלא גם העובדים ששכרם הריאלי יגדל.
תוכנית כזו צריכה להיות מבוססת על מחוייבת ארוכת טווח של הממשלה, על הקצאת משאבים לתשתיות, ועל מתן תמריצים והטבות מס. בד בבד, תוכנית כזו מחייבת תיאום בין-משרדי הדוק, תוך שילוב בין פיתוח כלכלי לחברתי. המטרה הגדולה צריכה להיות, בסופו של דבר, כלכלה ישראלית מאוזנת, תחרותית ומבוססת ידע, תוך שמירה על יעדים חברתיים - חיזוק הפריפריה, פיזור האוכלוסייה וצמצום אי-השוויון והעוני.
אי-אפשר להמשיך ולבסס את כלכלת ישראל על שירותים בלבד. כדי להבטיח כלכלה בריאה, על הממשלה להציב בראש התוכנית את המטרה של הגדלת חלקה של התעשייה, והעמדתה על 20% ויותר מהתוצר, במקום 10%-15% כיום. זהו סטנדרט מקובל היום בעולם המערבי.
קפיצת מדרגה בתעשייה מחייבת מיקוד של המדיניות הממשלתית במיצוי הנכסים הייחודים של ישראל, ובמיצוי מגמות גלובליות חזקות ויציבות. לכן, תוכנית כזו צריכה לכלול נוסף למודרניזציה של התעשייה באמצעות הטמעת חדשנות טכנולוגית בתוכה, גם התאמת מוצרים לביקושים במדינות המתפתחות, כמו סין והודו.
אך מודרניזציה של התעשייה מחייבת כוח עבודה מיומן, שהוא המרכיב המרכזי בתעשיית יצוא מתקדמת - ע"ע גרמניה שבה החינוך הטכנולוגי הוא-הוא המפתח לתעשייה חזקה, ומבוסס על מסורת ארוכת שנים של חינוך טכנולוגי באמצעות חונכות ועבודה לצד לימודים. צודקים התעשיינים באומרם, כי הם "עדיין סובלים מקיצוץ התקציבים בחינוך הטכנולוגי שנעשה בעשור שעבר".
לכך מתווספת צרה נוספת - הדימוי הנמוך של התעשייה. אך נציין, שעבודה בתעשייה כיום היא לא רק נפחים ומסגרים, שכבודם במקומם. מדובר גם בתעסוקה ממוחשבת בחלקה, שנעשית בסביבת עבודה נוחה. לכן, אחת המשימות הדחופות של הממשלה היא העצמת החינוך הטכנולוגי והגדלת יוקרתו.
למנוע כלכלה דו-קוטבית
כדי להבטיח את הגשמת המשימה המורכבת של שדרוג התעשייה והכשרת כוח-אדם מתאים במקביל, יש להקים משרד-על ממשלתי אחד, שיכלול את משרדי החינוך, התעסוקה והמדע, ואשר ימוקד כולו בהכשרת הדור הצעיר לתעסוקה במאה ה-21. בין היתר, על משרד זה יוטל להעניק הכשרות טכנולוגיות בתחומים מגוונים, לצד מיומנויות תעסוקתיות, אישיות ומקצועיות, לעובדים ולעובדות מודרים, במטרה למקסם את סיכוייהם להשתלב בתעסוקה ההולמת את כישוריהם.
זאת ועד, תוכנית כזו אמורה להעצים את הדיאלוג אקדמיה-תעשייה, במטרה לחבר את המערכת האקדמית עם הצרכים הלאומיים ואלה שיהיו תוצאה של השינויים הצפויים בעולם התעסוקה ובתעשייה. כך למשל, יש לפעול לצמצום מספר הלומדים ב"מקצועות האוויר", כמו משפטים וראיית-חשבון ולהגדיל את לומדי ההנדסה והמדעaים.
עד לאחרונה, המגמה הבולטת במדינות המערב הייתה אימוץ מדיניות פוסט-תעשייתית, המקדמת את ענפי השירותים, תוך העתקת הייצור למדינות מתפתחות. למדיניות זו היו וישנן השלכות שליליות רבות על החברה והכלכלה, שכן העתקה פיזית של מפעלים מלווה בהעתקה של הון ומשאבים המניעים את מעגלי היצרנות והחדשנות, ופוגעת בכלכלה המקומית.
מנגד, הולכת ומתחזקת הקריאה לבחון מחדש את הממשק בין ייצור לפיתוח, ולהשיב את הייצור למדינות המפותחות. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ביטא זאת בעוצמה, יש יאמרו בבוטות, כאשר קרא להחזיר את הייצור לאמריקה וקבע "אמריקה תחילה". תהא דעתנו על סגולותיו האישיות אשר תהא, אך הוא צדק באמירתו זו.
כפי שחוזר וטוען התעשיין-היזם סטף ורטהיימר, מחלוצי הגנים התעשייתיים-הטכנולוגיים ואיש עתיר זכויות בקידום התעשייה הישראלית, ההתמקדות בפיתוח תעשיות יצוא מתקדמות ותחרותיות היא המפתח להבטחת הביטחון הכלכלי העתידי של המדינה כולה. יותר מזה, הדבר יביא ליצירת הזדמנויות מקצועיות לצעירים, שימצאו כאן עתיד בטוח, ולא יצטרכו לחפש את עתידם בחו"ל.
רעיון הגנים התעשייתיים של סטף ורטהיימר קורא תיגר על הגישה - שהוא מכנה "תבוסתנית ושקרית" - כי הפריפריה נחותה מן המרכז. אזכיר, כי כאשר העביר ורטהיימר את מפעלי "ישקר" לתפן לפני כ-35 שנה, טענו נגדו כי תעשייה מתקדמת ותחרותית לא יכולה לפרוח באזור כה נחשל. מאז, "ישקר" רק גדלה, התעצמה והתפתחה לממדים ששום מפעל ייצור ישראלי לא הגיע אליהם.
מעל הכול, לחיזוק התעשייה יש תפקיד קריטי במניעת היווצרותה של כלכלה דו-קוטבית בישראל, שהיא הרת-אסון מבחינה לאומית וחברתית. ומכאן הצורך הלאומי החיוני לסייע לפיתוח התעשייה ולחיזוקה.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ויו"רית עמותת "יחדיו"
