הלהיטות לשחיתותלפרסום הנרחב על ריבוי מעשי שחיתות יכול להיות אפקט מהופך לזה המצופה - הוא עשוי לעורר את המוטיבציה להצטרף לחגיגת השחיתות, מכיוון ש"אם לדגים הגדולים" מותר - מדוע לא יעשו גם הדגים הקטנים לביתם, במקום שבו הם מאתרים חורים ברשת. יתר על כן, אוזלת היד בהתמודדות עם מקרי שחיתות שכבר נתגלו, מעוררת הן את התקווה לחמוק מן העונש לכשיתגלה מקרה השחיתות, והן את הנטייה לערער על הלגיטימיות של המערכת המתאמצת לשים ידה על המושחתים.
המקרה הבולט של שחיתות המעסיק את האזרח הישראלי כרגע, "פרשת הצוללות", מעמת לא רק מערכת אחת שהושחתה, אלא שתיים - זו הישראלית וזו הגרמנית. מדובר בא-סימטריה מובהקת לכאורה: אין להשוות בין השחיתות בארץ האחת ובארץ האחרת. אך לצורך זה ראוי לעקוב אחרי "מדד השחיתות" העולמי המתפרסם מדי שנה. בין 176 מדינות שהשחיתות בהן נמדדת באופן משווה, מצויה ישראל בשנה האחרונה במקום ה-28, וגרמניה במקום 10.
רוצה לומר: ישראל, גם אם אינה מופת לניקיון כפיים, אינה נמצאת במקום גרוע במיוחד, שעה שגרמניה, ארץ ה"יקים" ההגונים, אף היא אינה צחה כשלג. את טבלת נקיי הכפיים מוליכות באופן לא מפתיע - דנמרק, ניו-זילנד, פינלנד, שבדיה ושווייץ; ואת התחתית מעטרות דרום-סודן, קוריאה-הצפונית וסוריה.
אמנם מדד השחיתות מיוסד על עיני המתבונן ואינו מוחלט, אך הוא עדיין אינדיקטיבי ומצביע על מצב השחיתות בעולם. ברור למדי למה אנו מתכוונים כשאנחנו משתמשים במונח שחיתות - שוחד, מעילה, פרוטקציה, עבודת לובי לא כשרה, נפוטיזם ועוד. גם ברור מה הם התנאים האידיאליים שבהם השחיתות יכולה לפרוח - כאשר המשטרה אינה פועלת או אינה מעוניינת לפעול, וכמוה מערכת המשפט - בשעה שהמערכת הפוליטית מתערבת כדי לקדם תוכנית אינטרסנטית.
ברור לא פחות הוא, ששחיתות אינה מתמצה בעבירה על קביעות מפורשות בספר החוקים, אלא גם במנעד רחב מאוד של פעולות שריח רע עולה מהן. שאלה מרכזית בנושא המלחמה בשחיתות היא, עד כמה גדול הוא מרחב הפעולה ללא קבלת אחריות, בשטח שבו אין החוק יכול להתערב אלא "רק" המצפון, המונחה על-ידי כללי הגינות בסיסיים. במילים אחרות - כמה גבוה הוא רף הבושה.
שאלה זו היא הרלבנטית למקרה המסעיר את הרוחות בישראל. ישנם חטאים שהחוק אינו מונה, ובכל זאת הם כבדים, לפחות עד כדי כך, שמי שחשוד בהם יפנה את מקומו בחזית הפוליטית. בתרבות האירופית ישנו סוג הדברים שעליהם נאמר ש"אין לעשותם", לא בגלל שהחוק פירש זאת, אלא בגלל שמובן מאליו שאין הם מעשים ראויים, ועל כן מי שעשה אותם נוטל את כובעו והולך.
דוגמה גרמנית: שר שעשה שימוש שלא לצורך תפקידו במטוס הרשמי של המדינה; שר שנתפס מתהדר בתואר דוקטור על עבודה שלא כתב לבדו; שר ביטחון שצולם משכשך בבריכה עם אהובתו, שעה שיחידות צבא יצאו למשימה מסוכנת - כל הבכירים האלה הסיקו את המסקנה, והתפטרו משהתפרסמו הדברים.
דוגמה ישראלית: רה"מ דאז, יצחק רבין, שהתפטר וקיבל אחריות לאחר שהתברר כי לאשתו חשבון מט"ח בבנק בחו"ל, בניגוד לתקנות. על-פי אמות-מידה כאלה אמור רה"מ הנוכחי, בנימין נתניהו, לפנות את כיסאו בין שבגלל "פרשת טיסנקרופ" ("הצוללות") ובין שבגלל הפרשות האחרות.
שאלה אחרת היא, האם או מדוע, גדלה תאוות הבצע עד כדי הידרדרות לשחיתות בשנים האחרונות. בצדק משווים את עניין חשבון הבנק של הגברת לאה רבין לפני 40 שנה, לעניין מעטפות הכסף של רה"מ בעבר אהוד אולמרט, ולסיגרים הניתנים במתנה (לנתניהו) או לעסקות השוות מיליונים בסביבתו של נתניהו.
חברה שמונחית על-ידי הערכים החומריים
נראה שהקשר למה שמכונה "הליברליזם החזירי" אכן מהווה הסבר של ממש: חברה שמונחית על-ידי הערכים החומריים המושגים בתחרות קשוחה, שקנה-המידה המוסרי שלה הוא "לא להיות פראייר", אינה מעריכה מנהיג שמבצע חרקירי בגלל מעשה "שאין לעשותו" (כמקרה השר אברהם עופר שהתאבד לפני 40 שנה).
במערכת גלובלית קל גם למי ששייך למערכות הפועלות על-פי כללי הגינות "מערביים", להיגרף לחגיגת השחיתות העולמית. אם נחזור לדוגמה הגרמנית: שערוריית המניפולציה של מנגנוני הפיקוח במכוניות על פליטת גזים רעילים, או שערוריות המניפולציות בכספי הבנקים הגדולים, מעידות על הדרך הקצרה מעיסוק בכסף הגדול אל השחיתות הגדולה.
ועדיין יכול הפוליטיקאי לטעון: לא אני עברתי על החוק, ולכן איני חייב לשלם מחיר. אולם מפוליטיקאי מצפים גם שיקבל אחריות על שלא פקח עיניים לראות את מה שקורה סביבו. הקנצלר הגרמני וילי ברנדט (המנוח) התפטר אחרי שהתגלה שיועצו הקרוב הוא מרגל סובייטי. די היה בידיעה על כך כדי לחתום את גורלו. נוסף לצד המוסרי של אירוע כזה, מדובר גם בצד המעשי שלו: איך נסמוך על מנהיג שטחו עיניו מראות את הקורה סביבו?
וראוי היה שראש-ממשלה ישראלית יהיה רגיש גם להקשר המיוחד של הפרשה שבה אנו עוסקים: שחיתות מול פירמה גרמנית? ועוד פירמה שהיא מיזוג של שתי הפירמות שהיו ידועות בעבר כעמודי התווך של הרייך השלישי - טיסן ו-קרופ? גם ההתעלמות מערכים סמליים היא עליית מדרגה בסולם השחיתויות שראוי לשלם עליה מחיר.
