לא משנה כיצד תסתיים פרשת הצוללות וכלי השייט: בין אם חשודיה יימצאו נגועים בשחיתות מכף רגל ועד ראש, ובין אם יתגלו כמלאכים עלי אדמות - מוטב שמערכת הביטחון תחשב מסלול מחדש ותתחיל לתת דין וחשבון לציבור על העסקאות הביטחוניות ועל האופן שבו היא מקיימת אותן.
הרבה מאוד כסף ציבורי זורם במערכת הזאת, במשולש הקדוש של צה"ל-משרד הביטחון-התעשיות הביטחוניות. ואיפה שיש כסף, יש גם אנשים; ואיפה שיש אנשים, יש גם דלתות מסתובבות.
ישראל היא מקום קטן. קצין שפושט מדים אחרי עשרות שנות שירות בצה"ל לא יעבוד במפעל טקסטיל. יש את אלה שיפנו למגזר העסקי, אחרים ילכו לפוליטיקה - והמערכת הפוליטית מלאה בהם - ויש את אלה שיחפשו את הקריירה השנייה באותו עולם תוכן שהם כבר מכירים היטב. את הקריירה השנייה הזאת יציעו להם החברות הביטחוניות - שברובן מנוהלות בידי יוצאי צבא - כמותם בדיוק.
החברות הביטחוניות רוצות למכור - כמה שיותר ולמה שיותר לקוחות. הן צריכות להרוויח, וזה בסדר. אבל כשקצין שזה עתה סיים כהונה ארוכה בשורה של תפקידי מפתח בזרוע היבשה, מתייצב בוקר בהיר אחד עם חליפה מהודרת ומצגת מרהיבה שממחישה את מעלותיה של מערכת נשק חדשה במשרדו של מי שעד לא מכבר היה פקודו - זה נושא ניחוחות של ניגוד עניינים.
משרד הביטחון יודע את זה, ומסכים בשתיקה. הוא מעלים עין, מתעלם. הייתכן שזה בגלל שאחד הפתחים של הדלת המסתובבת הזאת מובילה גם אל מגדלי הקריה בתל-אביב, ומהם אל הלשכות הנאות של החברות הביטחוניות הגדולות?
מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף (במיל') אודי אדם, לדוגמה: בתוך כעשור הוא פרש מצה"ל, בתפקידו האחרון היה מפקד פיקוד הצפון. משם הוא ניהל את הקריה למחקר גרעיני בדימונה, משם עבר לתעש מערכות, כשמונה בידי שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון לתפקיד יו"ר הדירקטוריון, ומשם - קפץ לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון.
מי יודע אילו תיבות פנדורה עוד יפתחו בעקבות חקירת פרשת הצוללת וכלי השייט. השבוע כבר דווח כי המשטרה מתכוונת לבדוק את כשרותן של עסקאות ביטחוניות נוספות שנעשו פה במהלך השנים האחרונות. מערכת הביטחון בסטרס, והיא הרוויחה אותו ביושר.
ממלכת השושו
בלי קשר לפרשה הזאת, לפני כחודשיים "גלובס" חשף את תהליך קבלת ההחלטות של בעלי תפקידים במשרד הביטחון, בבואם לבחור בתותח עתידי חדש לצה"ל: הוצעו להם תותחים טובים מתוצרת קוריאה הדרומית ומתוצרת גרמניה, אך בהחלטה שנויה במחלוקת נבחר התותח של אלביט מערכות, למרות שרכיבים מרכזיים שלו עדיין נמצאים בשלבי פיתוח או ניסוי.
1.5 מיליארד דולר, בלי מכרז, בלי שקיפות, עם החלטה שהשיקולים שהובילו אליה לא הוסברו מעולם. למה? כי זה סודי. מה כל כך סודי בזה? גם זה סודי. למרות ש-4 חברות, ישראליות וזרות ביקשו, כמעט התחננו, לפני אנשי משרד הביטחון שיפרסמו מכרז שיאפשר תחרות - מערכת הביטחון העדיפה להתקשר עם אלביט מערכות שתזכה למעמד של "ספק יחיד".
ואם מכרז היה מוזיל עלויות? ואם בחינת התותח הקוריאני בידי קציני התותחנים של צה"ל הייתה מובילה למסקנה שהוא טוב ועונה אחד לאחד על צורכי צה"ל? בשם אותה סודיות, ממלכת השושו לא ענתה על שורה ארוכה של שאלות ש"גלובס" העביר אליה.
לא רק אלביט מערכות נהנית מההטבה הזאת, של "ספק יחיד": 60% מההתקשרויות של מערכת הביטחון עם חברות נעשית במסגרת "ספק יחיד", כפי שהעריך באחרונה ראש מינהל הרכש לשעבר במשרד הביטחון, תא"ל (במיל') שמואל צוקר.
המשמעות של הדברים היא ש-60% מההתקשרויות האלה, שהם מיליארדים רבים של שקלים, נעשות מדי שנה בלי שמשרד הביטחון בכלל נתן הזדמנות לתחרות שתאפשר הורדת מחירים. כן, תחרות: מה שמוריד מחירים בסלולר, יכול להוריד מחירים גם כשקונים פצצות או מערכות ניווט למטוסים.
וכן, זה אותו משרד ביטחון שממהר להזהיר בעתות משבר עם משרד האוצר על תקציב הביטחון שיוקצה לו, שצה"ל יבטל אימונים של חיילים בגלל ש"אין כסף", ישבית טנקים ויקרקע מטוסים.
לא פחות מהאיום האיראני, מההתחמשות של חיזבאללה ומהמצב בגבולות ישראל - מערכת הביטחון צריכה להיות מוטרדת מכרסום זוחל של אמון הציבור בה. פרשת הצוללות וכלי השייט יכולה להיות ההזדמנות של מערכת הביטחון לבדק-בית.