מקלות ההליכה המקושטים סמלו של עמק גאויה / צילום: צילום: גילי מצא
לטביה, האחות השלישית במשולש הבלטיות לטביה, ליטא ואסטוניה, סיקרנה אותי כבר כמה שנים, אחרי שביקרתי באסטוניה ובליטא, ולו כדי להשלים את הפאזל. בדיעבד, היא התגלתה כאחות השלישית והמוצלחת ביותר, כמו באגדות עם. לטביה, שגובלת באסטוניה, ליטא, רוסיה ובלארוס, היא אחת המדינות הכי ירוקות בעולם. חלק נכבד משטחה מכוסה יערות אורן ואשוח, וגם נחלים. המון נחלים - יותר מ-12,000 נחלים קטנים ומעל 3,000 אגמים. מרוב בריאות, אפילו הפרות תפסו גוון כחול ים-אפור בהיר, והן רועות להן באחו בשלווה. כמה זה לא צודק, שכל היופי והבריאות הללו מתחלקים רק בין כ-1.7 מיליון תושבים, שחיים על שטח הגדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל.
למטייל הישראלי לטביה היא יעד חדש, לא מוכר, לא ממוסחר ומעורר סקרנות. אחרי הכול, לישראלים שחיים בסיר לחץ מיוזע ונפיץ, קשה שלא לקנא במדינה ירוקה שבה יש פסטיבלי ספא, טקס סאונה מקודש מדי יום ראשון ("סאונה שחורה", קוראים לה. סאונה יבשה ללא ארובה, עם עישון פנימי שיוצר מיסוך) ואפילו "כפר ארנבות" שבנה נגר משוגע לדבר, עם בתים מיניאטוריים, תאורה ו"בתי ילדים" לגורי הארנבים.
מתרפקים על העבר
השלווה הזו עשויה להטעות. ההיסטוריה של לטביה רצופה כיבושים. במאה ה-13 השתלטו עליה חברי מסדר אבירים גרמני, שהמירו את דת תושביה בכוח החרב. בין המאות ה-16 וה-18 עבר האזור בין הפולנים, השוודים והרוסים. בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהביסו את הגרמנים ואת הרוסים, זכו הלטבים בעצמאות לראשונה, אולם זו לא האריכה ימים. במלחמת העולם השניה כבשה גרמניה את המדינה ולאחר מכן כבשה אותה בריה"מ שיישבה בה המוני רוסים. רק באוגוסט 1991, עם התרופפות השלטון בברית המועצות, השתחררו הלטבים מהשלטון הרוסי הקומוניסטי. מאז 2004 הם חלק מהאיחוד האירופי, אבל התקופה הקומוניסטית הותירה בהם חותם בלתי נשכח.
אחת הדרכים להתוודע למורשת המפוקפקת הזו היא בית הק.ג.ב בריגה, בניין ששימש את המטה של הארגון החשאי, כולל בית הסוהר הידוע לשמצה - ביקור חובה בעיניי. במיוחד לאור העובדה שטייקוני נדל"ן מאיימים לחסל אותו, וזו עדות נדירה לחמישה עשורים של דיכוי טוטליטרי. מומלץ לקחת סיור מודרך באנגלית, שעוזר להבין איך דלת משרדית סתמית למראה מסתירה כמויות בלתי נתפסות של רוע אנושי. מסדרונות צרים במבוך פתלתל, שבהם יש חדרי חקירות, תאי עינויים, דרגשי שינה, חצר הוצאה להורג וסיפורים על אנשים ששרדו, או שעונשם "הומתק" והוגלו לסיביר. במקביל, יש בעיר סצנה של מסעדות סובייטיות, עם חפצי ממורביליה מהעידן ההוא ושלטים כמו "זהירות, סטלין צופה בך".
אחרי נפילת מסך הברזל ב-1991, חזרו לטפח בגאווה מודגשת את המורשת הלאומית בשירה, בריקוד ובלבוש מסורתי שיוצאים מהארון לפסטיבלים, מודגמים במוזיאוני פולקלור, והם חלק מתוכנית הלימוד בבתי הספר. הלאומיות המלבלבת כוללת גם התרפקות על התקופה שלפני הכיבושים הזרים, ועל המורשת הפגאנית הקדם-נוצרית.
אחת הדרכים להבין יותר לעומק את הלטביים מהבחינה הזו היא להצטרף לחגיגות של אחד מהחגים העתיקים שזכו לחידוש. כזהו למשל הפסטיבל הקיצי הססגוני ליגו (Ligo), חגיגת היום הארוך בשנה ב-21 ביוני. כאשר הנצרות השתלטה על השבטים הפגאניים באזור, היא אסרה על האיכרים הבלטיים לקיים את הטקסים הללו. כמו במקומות אחרים, התחכמה הכנסייה ושילבה את החג ביומו של יוחנן הקדוש, ב-24 ביוני, שכאן הוא מכונה יאני. זהו, אגב, השם הכי נפוץ לילד לטבי, ולילדה - ליגה, שם שנגזר מהחגיגה ליגו.
מדברים בפרחים
פסטיבל ליגו הפך לחלק מהותי בזהות הלאומית, ויש לו מגוון אמונות בהקשר אושר, פוריות, הצלחה כלכלית ואהבה. כמו בארצות אחרות באזור, גם בלטביה חוגגים במדורות על חוף הים ועל שפת אגמים, אבל המוטיב המרכזי של ליגו הוא פרחים. זרים על הראש, על הדלת ועל ראשיהם של בעלי חיים הם חלק מהדנ"א הלאומי, ומדהים לראות איך הם נושאים אותו בגאון.
אחת המסורות היא שבערב הזה הולכים לקטוף באחו פרח מסוים, כאשר בפועל זו ההזדמנות לאיבוד הבתולים או להרות, גם אחרי ניסיונות עקרים. האנרגיה המיוחסת ללילה הזה, שבו "החוק" אומר שאסור לישון, היא מיסטית ממש. לנשים מומלץ לרחוץ את פניהן בטל של הזריחה, ולצמחים ולפרחים שנקטפים לזרים מיוחס כוח מרפא. אחרי שהשמש שוקעת, מדליקים מדורה ואליה זורקים את הזרים של אשתקד, ובכך נפטרים סמלית ממה שמיותר.
דגמתי את החגיגה הזו בשלושה אירועים שונים, ב-21 וב-24 ביוני, והרגשתי שאני ממש מושפעת מהאווירה הכללית. פיזמתי את ההמנון החוזר "ליגו, ליגו" בשירים לכבוד שקיעת השמש והדלקת המדורה, ניסיתי לשזור באחו זר של פרחים ושרכים כמו "אחיותיי" המיומנות, טעמתי גבינה טיפוסית לחג עם זרעי קימל ולגמתי שיכר - אבל סירבתי לקפוץ מעל המדורה הדועכת ולרוץ עירומה עם עלות השחר. יש גבול. בימים העתיקים היה זה מן הסתם אקט התמזגות נהדר עם אלת הטבע. בעידן המודרני הוא הומר לריצה קבוצתית מאורגנת (בעירום).
עם זאת, היה מרגש לראות מאות אנשים עומדים בשדה בשורה, מחזיקים ידיים ושרים במקהלה, ואחר כך מתפצלים הקולות לכל מיני וריאציות על הנושא, בקצב מונוטוני, אבל סוחף. לראשי הנשים היו זרים ססגוניים שהיו כה יפים, שלא יכולתי להתאפק ונגעתי בהם כדי לוודא שהם אמיתיים. זרי הגברים היו צנועים יותר - זר אחיד מעלי עץ אלון, שמסמל עוצמה וגבריות. לי הם נראו כמו פרודיה על חיילים חבושי קסדה עם הסוואה מלבלבת, שמסתירה גם את פניהם. יחי הבדלי המנטליות.
קולינריה, ענבר וגאווה
לא רק החגים, גם הגסטרונומיה היא ביטוי של המסורת ושל הגאווה הלאומית, במיוחד כשהשנה ריגה היא בירת הגסטרונומיה האירופית. השוק המרכזי שלה הוא הגדול באירופה, כל-כך גדול - שהוא יושב בהאנגרים ענקיים שאחסנו בהם צפלינים במלחמת העולם השנייה. היה לי העונג לעשות בו סיור עם שף מקומי, שלימד אותי לא רק על מאכלים מקומיים, אלא גם דבר או שניים על מנטליות לטבית.
הוא הראה לי למשל דוכנים שבהם מוכרים בשר מעושן ומשומר בדרך מסורתית, שארגון המזון האירופי אסר על שיווקו בגלל רכיב בעייתי בתהליך השימור. אבל הלטבים לא מוותרים על הטעם המיוחד שלו, שיש לו מתמכרים ממש, מה שהוליד שוק שחור בעל אופי מרדני חביב. אגב, בעיר גם מגוון של בתי תה, מהסוג שהיה אופנתי בארץ בשנות ה-70.
ריגה עיר מיוחדת, שגם שארגון אונסק"ו הכיר בה כנכס תרבות לאנושות. מצד אחד יש בה מרכז ימי-ביניימי עתיק, ומצד שני הריכוז הגדול באירופה של מבני ארט-נובו. רחובות שלמים, שבהם חזיתות הבתים הן תפארת הארט-נובו. עם פסלים שבולטים מהקיר, אריחים צבעוניים, קישוטים גיאומטריים וציטוטים מהמיתולוגיה ומהפולקלור, שנוספו בידי ארכיטקטים מקומיים. אם אתם ממש בעניין, לכו לבקר במוזיאון הארט-נובו. כדי להתרשם ממראה העיר, המלצת תצפית: לעלות למסעדת הגג של מלון רדיסון בלו, שיש בה תפריט במחיר סביר למדי, ובאותה נשימה ליהנות גם מנוף וגם מאוכל.
עוד ביטוי של גאווה מקומית הוא הענבר, הזהב המקומי - אבן חן שנוצרה מהתאבנות של שרף עצים. לטביה היא חלק מ"דרך הענבר" - דרך סחר עתיקה עוד מהתקופה הפרהיסטורית, שבה הובלו אבני הענבר הנוצצות מחופי הים הבלטי והים הצפוני לאורך אירופה בדרכי יבשה, לאורך נהרות ודרך הים השחור. עד למצרים העתיקה, יוון ורומא הגיע הענבר הצפוני. אפילו בקברו של תות אנח-אמון נמצאו קישוטי ענבר. כיום, "דרך הענבר" היא מותג תיירותי, ובלטביה, כמו גם במדינות נוספות לאורך הנתיב, הענבר מוגדר כתכשיט הלאומי, והוא גודש את חנויות המזכרות בקיטשיות מעיקה.
הענבר הוא לא רק קישוט. לוקחים אותו ברצינות רבה, ויש הטוענים שיש לו סגולות מרפאות. מה לא נאמר עליו? שהוא מדביר עין רעה, משפר חילוף חומרים, מרגיע, מצעיר את העור, נו, ברור שלא יכולתי לסרב לספא ענברי. זה התחיל בהשריה באמבט רותח עם מלחים, המשיך בקרצוף עורי עם אבן הקסם ענבר כתושה לאבקה דקה, מקלחת, עיסוי פותח חסימות שוב עם ענבר, ואז נרדמתי ועפו להן שעתיים.
גם רוגע, גם אקשן
את הטיפול הזה עברתי בעיר הקיט והספא יורמלה (Jurmala), העיר החמישית בגודלה בלטביה. כבר במאה ה-19 הייתה מפורסמת כעיר של מרחצאות מרפא, שנעשתה פופולרית במיוחד מאז שהושק אליה קו רכבת. תיירי מרפא הזמינו להם אמבט מחומם במי ים, שאליו נוסף בוץ אזורי, וחלק מהבילוי היה להיראות במקומות השווים לאורך ריביירה של 24 ק"מ. יורמלה נראתה לי מעין קיסריה משודרגת - עיר חוף עם וילות בעשרות סגנונות ארכיטקטוניים ובתי עץ מרהיבים בני כ-150 שנה. אם זה לא מספיק, יש בה שילוב נדיר בין 11 חופים עם דגל הצטיינות כחול, שנושקים ליער, והאוויר עושה ארומתרפיה טבעית. וכל הפוטוסינתזה הזו גם מצמיחה תחביב לאומי - קטיף פטריות, שמהן עושים רוטב נימוח.
אם אתם כבר כאן, מומלץ לטייל גם בשמורת הטבע קמרי (Kemeri), השייכת טריטוריאלית ליורמלה והיא כולה ביצה ספוגית בת אלפי שנים. אפשר לעשות בה טרק במסלול הליכה של כ-3 ק"מ במסלול מחופה בעץ. בנוסף, יש בה כ-30 מעיינות גופרית, רובם נחבאים מהעין. במקום טוענים שהוכח מדעית כי הם מסייעים לבעיות עיכול, שינה ודיכאון.
עוד דרך נעימה לחוות את הטבע המקומי (ואפילו כזו שמתאימה לכל המשפחה) היא העיר סיגולדה (Sigulda). רק שעה מריגה, ואתם בעיר שהיא נקודת המוצא לפארק אקסטרים, שטובל ביער ענק ולנהר הגאויה (Gauja), שמזמין לחוות אותו בשיט. הדרך הכי מדליקה להרגיש את הטבע היא לשלב חתירה בקיאק או בקאנו וללון באתרי הקמפינג המוסדרים לאורך הנהר.
טירת טוראידה מימי הביניים, שבה התקיים פסטיבל ליגו, היא אתר המורשת הכי מתויר בלטביה. משמעות השם היא "גינת האלים", בגלל סיפור מהמאה ה-17, שמקומיים מתעקשים שהוא אמיתי, על הבתולה מאיה, שנאמנותה לגבר בשם גוטמן, הפכה לסמל אהבה, עם מצבה ופסל, שעולים אליו לרגל. האגדה על מאיה התחילה במערה מעניינת שנקראת גוטמניס, שעל קירות הגיר שלה חקוקים אלפי שמות של זוגות, בדומה למנהג הרווח של זוגות התולים על גשרים מנעול המסמל את הקשר, ומשליכים את המפתח למים.
חוץ מבנג'י, אומגה מתוך רכבל מעל עמק גאויה, סלאלום במזחלת, כיסאות אוויריים ומגלשה מהירה, אפשר לצעוד בעשרות מסלולי הליכה או לדווש באופני הרים, מ-10 עד 50 ק"מ. מזכרת שמומלץ לקנות היא מקל הליכה צבעוני, מגודל עיפרון ועד מקל סבא אמיתי, עשוי מעץ אגוז, ערער, דובדבן, ערבה ועוד, מעוקל בסופו ועליו חקוקים סימנים פגאניים לשפע וכוח. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, התפתחה התיירות לאזור ותעשיית מקלות ההליכה שגשגה. כיום ניתן לראות אותם בתצוגה בפארק אזורי או לרכוש בכל פינה בעיר, מגולפים באותה טכניקה מפעם.
מידע מעשי
הגעה: ישראלים אינם זקוקים לאשרת כניסה ללטביה בביקור שאינו עולה על 90 יום. חברת אייר בלטיק, החברה הלאומית של לטביה, מקיימת טיסות מת"א לריגה כ-4 פעמים בשבוע בעונת הקיץ. חשוב להקפיד על כל שלבי הצ'ק-אין אונליין, לפני שאתם מגיעים לשדה, אחרת תשלמו עמלה. היתרון הגדול הוא שזו טיסה ישירה ליעד. www.airbaltic.com/en/cheap-flights-to-tel-aviv
יורמולה - hotel Jurmala spa - מלון ספא איכותי, שהיה פעיל בעידן הסובייטי, עבר שיפוץ מסיבי ושינה פניו. יש בו מסעדת שף שמחזיקה באידיאולוגיית הסלואו פוד - בדגש על לוקאליות של חומרי הגלם.
hotel Sigulda - מלון חביב על משפחות וקבוצות, שממוקם בלב העיר, שהיא יותר עיירה במונחים שלנו. המלון שמר על מיקומו מ-1890, כשאצולת רוסיה הייתה מתארחת בו. המסעדה שלו, שהקיר החיצוני שלה מחופה כולו בדשא מעוצב, מומלצת במיוחד. www.hotelsigulda.lv
מדריך טיולים: אלכס (כך הציג עצמו, בלי שם משפחה, במה שנראה ככינוי מחתרתי), היה המדריך שלי לרחבי ריגה. בעזרת מכוניתו ראיתי בשלוש שעות, מה שעצמאית היה לוקח לי לפחות יום. אחת ההתמחויות שלו היא סיור ארכיטקטורה ברחובות הארט-נובו בעיר, אבל אפשר להזמין ממנו דגשים אחרים וגם איסוף מהמקום שאתם שוהים בו. טל' 371-29618524. לפרטים: www.alextours.lv
עיר הארנבים: כפר מיניאטורי המותאם לתושביו - מאות ארנבים מ-65 סוגים שונים. מתאים במיוחד לטיול עם ילדים, אבל גם מבוגרים עם נפש ילדותית עשויים ליהנות מהמקום. פתוח בשעות 09:00-21:00. מחוז Bauska, טל' 371 29548071
לחובבי אופניים: אפשר "לעשות" את לטביה ברכיבה. יש מסלול מוסדר מריגה לאורך 1,296 ק"מ.