מרים ושלדון אדלסון / צילום: רויטרס
שבוע האהבה הלאומי. כל הימים דיברו על חורבן הבית, קוננו על שנאת חינם, בכו על מלחמת האחים ולמדו על ההכרח בהרגעת השיח.
בתוך כך החליט ח"כ דוד ביטן, מרואיין סדרתי, להסיט את תשומת הלב מפרשת המגנומטרים, ללכלך ולטנף על אנשי שירות הביטחון הכללי ("פחדנים ולא רציניים", "רק רוצים לחזור הביתה בשלום"). מהר מאוד קיבל תמיכה מהשרה ללא-רגע-דל מירי רגב ואז בשם האהבה וזיכרון בית המקדש, או בשם חובת שוויון הדקות בתקשורת, הוזעק לשידור בגל"צ דן חלוץ, פעם רמטכ"ל שלא זכור לטוב, ובערב ט' באב שפך את המשפט הבא: "דרווין אומר שמוצא האדם מהקוף, הבעיה היא שבציבוריות הישראלית יש יותר מדי אנשים שלא השלימו את תהליך המעבר". וואו! הברקה! שצוטטה שוב ושוב ושוב. השניים כמובן ענו לו בהתאם, ובעוד כולנו ממתינים בשקיקה לוהטת שהטייס במיל' יחזור עם טענה ביולוגית אחרת - חטפנו שניים אחרים: את יאיר נתניהו, הבן של ראש הממשלה הנוכחי, ואת אריאל אולמרט, הבן של ראש הממשלה ההוא, שהתכתבו מול פני האומה. הכול היה שם: השמצות, טינופות, גזענות, הומופוביה, מיליארדרים, נשים, זכרים, ערבים, יהודים, קקי של כלבות ועוד ועוד... המשך יבוא. קללות בריבוע.
ש' אלוביץ', ג' טראמפ, ד' שמרון ושות'. קשרים, קירבה ופרוטקציה היו תמיד תנאי ידוע ותמצית מוכחת להצלחה, רווחים, ביזנס (עד שבאו צעירי ההיי-טק והוכיחו שתנאי להצלחה זה ריחוק מהממשלה ומאנשיה הפוליטיים והפקידותיים). רק שהעולם משתנה ולשמחת העם הוכח השבוע, כך ואחרת, אצל בעל השליטה במונופול בזק, אצל האיש שהחזיק את האמוניה חזק ואצל ובן הדוד של ראש הממשלה, שהרבה מדי קשרים והרבה יותר מדי פרוטקציה הם כמו עוגת שוקולד כבדה. פרוסה זה טוב, שתיים - נפלא, אבל כל העוגה - זו כבר בחילה.
יום הולדת 10 ל"ישראל היום". יום א' השבוע. מי שחשב שהרעיון לעיתון בא בחלומו היהודי של שלדון אדלסון ומי שחשב שהעיתון הוקם ומומן עבור בנימין נתניהו, למען בחירתו ובהערצה אליו, טעה לאורך כל הדרך. טעה וטועה בתום לב, או טעה וטועה במכוון ובמזיד. העיתון הזה הוא "בייבי" של מרים אדלסון, רופאה, זוגתו שתחיה, תל אביבית שעברה בילדותה לחיפה. אבא שלה היה פעיל אידיאולוגי במפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, פעם מפלגת שמאל חברתי ומדיני הוגנת וצנועה. היא גדלה פה, למדה פה, עבדה פה, גידלה בנות, חבריה הקרובים ביותר, עד היום, הם מפה.
כבר כשהייתה כאן זיהתה שצד אחד מועדף בעוד הצד השני נחסם, ולא מדובר רק בצדדים של ימין ושמאל, תל אביב ופריפריה, בוחרי ליכוד ועבודה. "הצד השני" הוא כל מי שלא היה קרוב ושותף לאליטה ההגמונית באקדמיה, בבתי חולים, בתעסוקה, בעסקים. בישראל הישנה. כשהזדמן לה, ירתה.
הקימה עיתון אחר. היא וגם הוא לא התווכחו עם מי שייחס את העיתון לזהותו הרפובליקנית של שלדון אדלסון, או להיכרות עם נתניהו בימים שהיה באו"ם. אבל מרגע שנתניהו התבלבל, כשחשב שגם הם בכיס שלו וניסה לעשות סחר-מכר (השיחה המוקלטת עם ארנון מוזס) על נטיית היומון החינמי הממומן על ידי הזוג אדלסון, כדי להרוויח כותרות אישיות חיוביות ב"ידיעות אחרונות" - הם התעשתו, חזרו למקורות.
מאז מתרכז "חוגג היומולדת" של השבוע, תחת עורך חדש, בהטיה החברתית המקורית שלקח על עצמו. נתניהו כוכב-על כבר לא בא אוטומטית ולא יבוא בחינם. יתאמץ - יקבל, לא יתאמץ - לא יקבל.
"חכמי חלם" במשטרת ישראל. ביום ראשון השבוע אמור היה עבריין מין סדרתי בשם צבי ויזל להיכנס לבית הסוהר בגלל מעשה מגונה שעשה בנוסעת אוטובוס בדצמבר 2015. מילא הכמעט שנתיים שהוא המשיך לבלות באוטובוסים ולבצע את זממו, אבל לפני כשבועיים תפסה בחורה אמיצה את הפושע העלוב תוך כדי מעשה מגונה בה, צילמה אותו, תיארה מעשיו והפיצה ברשת. אצו רצו שוטרינו האמיצים, עצרו אותו וחקרו עוד ועוד מותקפות מינית. ואז - ואז החליטו לדחות את כניסתו לכלא עד אשר תושלם החקירה החדשה, יוגש כתב אישום, יועמד לדין וייגזר דינו. במילים אחרות: קח לך עוד כמה שנים, סע באוטובוס, תעשה מה שתעשה, ואז נדבר.
stella-k@globes.co.il