גוגל ופייסבוק, מאחוריכן
דומה שכבר התרגלנו - אחרי שאנחנו מחפשים ברשת פרטים על יעד הטיול הבא שלנו, הפרסומות שנראה לאחר מכן בעת גלישה באתרים המובילים, יעסקו אף הן באותו יעד חופשה. לעיתים זה נוח לנו, הנה מידע זמין שרק לפני רגע חיפשנו; אבל לפעמים זה קצת מציק ומעביר בנו רעד קטן. החשש ש"האח הגדול", יודע עלינו כבר הכול.
ואכן, חברות רבות מחפשות לדעת עלינו כמה שיותר, כדי להתאים לנו פרסומות מתאימות. חשיפה לקהל יעד מוזילה את הפרסום, מאחר שמדובר בקהל מצומצם יותר, וגם אם עלות הפרסום לכל חשיפה לגולש גבוהה יותר, התשלום הכולל נמוך יותר, לאור הפער הגדול בין כמות הגולשים שנחשפים לפרסומת המיועדת להם, לבין הכמות הכללית של הגולשים. דוגמה שחוזרים אליה תמיד עוסקת בפרסום מזון לתינוקות, שאליו נחשפים רק הורים לתינוקות, כפי שניתן היה ללמוד עליהם מההתנהגות שלהם ברשת.
טוענים, כי גוגל הייתה הראשונה שהחלה בשיטת הפרופיילינג הזו. פייסבוק הלכה אחריה. גם מיקרוסופט פעילה מאוד בתחום, אבל בתקופה האחרונה מנסות להצטרף לחגיגה חברות רבות אחרות. אלא שאלה אינן חברות גדולות כמו שלוש הענקיות האמריקאיות, שיש להן גישה למידע רב ואפשרות לאחסן אותו.
חיסרון זה - של הקוטן - יצר שיתופי-פעולה מעניינים, שהרעיון בבסיסם הוא איחוד מאגרי מידע של מספר חברות למאגר גדול. המאגר המשותף יכלול את היסטוריית הגלישה של גולשים המבקרים ביותר מאתר אחד של החברות משתפות הפעולה. לכאורה, פעולה זו מפירה את חוק הפרטיות, מכיוון שאותן חברות מתכוונות לעשות שימוש במידע המצטבר על הגולשים שלא למטרה שלשמה נמסר המידע.
הפתרון נמצא בדמות "עוגייה" (קוקיס) שהחברות שותלות בדפדפן של הגולשים באתרים שלהן. אותה "עוגייה" היא מחרוזת של מספרים או אותיות, המשמשת לאימות, למעקב ולאגירת מידע על גולש באתר אינטרנט, כגון שמירת העדפות המשתמש.
לצורך שיתוף-הפעולה הנרקם יוצרות כמה חברות עוגייה אחת משותפת, אשר תאסוף מידע על הגולש בכל אחד ואחד מהאתרים שלהן, ויחד הן יצברו מידע רב יותר שיוכל לשמש אותן לצורך אפיון טוב ומדויק יותר של אותו גולש, ובהמשך לצורך שתילת פרסומות בנושאים המעניינים אותו.
לטענת אותן חברות, אין בפעולה זו משום פגיעה בפרטיות, מאחר שהן הופכות את המידע לאנונימי. הן מסבירות, כי המערכת מזהה רק את מחרוזת הנתונים והאותיות, אך לא יודעת לקשר שם של גולש זה או אחר למחרוזת. כלומר, איש בחברות האלו לא יודע מי הגולש שמאחורי אותה "עוגייה".
מנגד, יש הסבורים שאין דרך לאחד מאגרי מידע בלי לפגוע בפרטיות האנשים שפרטיהם נמצאים במאגר. זאת, מאחר שנעשה שימוש במידע שנאסף עליהם ברשת בעת גלישה, במקרים רבים תוך זיהוי ברור על-ידי פרטי זיהוי שמסרו באתר (פרטי כרטיס-אשראי, למשל). מכאן, שלא מדובר כלל במידע אנונימי. בחינת המצב מעלה, שדומה שגם אלה וגם אלה יכולים להימצא צודקים. התשובה תלויה בנסיבות ובהתאם לדרך שבה נעשית הפעולה, ובעיקר - האם נעשה באמת הליך נכון של שמירה על המידע כאנונימי.
הדילמה הקשורה לנושא מחדדת עוד יותר את העובדה שהחקיקה בישראל כלל לא מותאמת להתפתחות הטכנולוגית. במציאות שבה אתרים עושים יותר ויותר שימושים בהיסטוריית הגלישה של מי שמבקר באתר, ובפרטינו האישיים, ראוי היה שהמחוקק יסדיר את העניין בהוראת חוק ברורה שתקבע את המותר והאסור.
■ הכותב מתמחה בתקשורת, בטכנולוגיה ובסייבר.
