1. השבוע החליטה ועדת הריכוזיות, בעוד אחת מההחלטות המוזרות של הרגולציה, לדחות בפועל את שלב המכרז הציבורי בהנפקת OPC שבשליטת עידן עופר. למה דחתה? כי ממש בדקה ה-90 החליטה הוועדה שלא לתת לחברה רישיון לתחנת כוח בצומת פלוגות. בעקבות ההחלטה נאלצה החברה להוריד את שווייה לצורך ההנפקה וכמובן לדחות את השלב הציבורי בה. ההחלטה הזאת ממחישה יותר מכול את כל תחלואיה של הרגולציה הישראלית: יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, והחלטות מתקבלות בהתאם למחיאות הכפיים שבהן יתקבלו אצל כמה עיתונאים. הצרכן איננו במוקד, הרייטינג הוא הגביע הקדוש. והבעיה הגדולה מכולן: חבורה של פקידים מקבלת החלטות תמוהות שלא פעם סותרות החלטות מקבילות או את מטרותיהם שלהם, בלי להבין כלל את ההשלכות על הצרכן.
2. לפני שאסביר מדוע ההחלטות האלו תמוהות, תזכורת למה שקרה במשק החשמל בשנים האחרונות. למי שרוצה סקירה רחבה יותר, אני ממליץ בחום לקרוא שוב את מאמרו של ד"ר יהודה ניב, לשעבר מנהל מינהל החשמל, שמבין קצת יותר מכל עיתונאי איך התפתח משק החשמל בישראל ("החוב העצום של חברת החשמל - בגלל פעולות אגף התקציבים", "גלובס", 14.6.2017). ובכן, הממשלה קיבלה החלטה לגיטימית שהיא קצה במונופול של חברת החשמל, זו שמייצרת, מוליכה ומספקת את רוב החשמל במדינת ישראל. לכן היא קבעה יעד של העלאת ייצור החשמל על ידי היצרנים הפרטיים עד 20% מכלל ייצור החשמל עד 2020. תתפלאו, הרצון להראות לחברת החשמל מי כאן הבוס הצליח יותר מהציפיות. נכון לסוף 2016 עומד נתח השוק של היצרנים הפרטיים על 28% (!), לא דבר של מה בכך. זאת ואף זאת, בשנת 2016 נתח השוק של חברת החשמל ירד אל מתחת ל-50% במכירת חשמל לצרכנים גדולים. כלומר, מי שנהנה בעיקר מחשמל זול יותר כתוצאה מהכנסת התחרות (משאת נפשו של אגף התקציבים) הם בעיקר העסקים הגדולים וממש לא הצרכנים ה"קטנים". כלומר, מי שנהנה מהתחרות המקודשת במגזר החשמל, שכמעט שליש ממנו כבר מיוצר על ידי גורמים פרטיים, זה לא אתם, מה שנקרא "הצרכן", אלא רק עסקים גדולים. האם החשמל הזול שלהם מתגלגל אליכם? ממש לא.
ברוב להיטותה של המדינה, קרי אגף התקציבים, להעביר את חברת החשמל סדרת חינוך (ברקע כמובן ה"רפורמה" הבלתי נגמרת שמתוכננת כבר שנים רבות ועדיין לא יצאה לפועל), קרו שני דברים: הראשון, ניתנו הגנות ינוקא ליצרנים הפרטיים. הוענקו להם רשת ביטחון ותנאים מועדפים הנוגעים בין היתר לשימוש במערכת ההולכה והחלוקה של החברה. כמו כן, הואיל וחברת החשמל נדרשת לשמש מקור גיבוי לחשמל במקרה של כישלון היצרנים הפרטיים לספק חשמל לצרכנים, חברת החשמל מחויבת לתחזק רמות גבוהות של כושר ייצור כרזרבה. הדבר השני שקרה הוא שייבשו את חברת החשמל עם מה שנקרא תעריף "כבוש". בגלל שיטת "הידיים הקשורות", למעשה לא ניתנה לה אפשרות אמיתית להתחרות.
הנהנים העיקריים מהמצב הזה, וכתבתי על כך לא פעם, היו כמובן היצרנים הפרטיים. אלה נהנו מבוננזה אדירה. הם זיהו את ההזדמנות שנתנה להם המדינה בכבודה ובעצמה ובצדק התנפלו עליה. קמו כמה וכמה תחנות פרטיות שניצלו את ההזדמנות, ועדיין ממשיכות לקום תחנות. מדובר ב-OPC, דוראד (שבה למדינה יש מניות. הנה עוד היגיון עקום - המדינה מתחרה בעצמה), דליה אנרגיות, רמת נגב, משאב יזום ופיתוח, פז בתי זיקוק נפט, אי.פי.פי דלק אשקלון ואחרות.
שלא תבינו אותי לא נכון, חברת החשמל הרוויחה את הביקורת עליה ביושר, כי כמו כל מונופול, היא התנהגה לאורך זמן רב בכוחניות, אבל העובדות נעלמו בלהט הפופוליזם ושטיפות המוח של אגף התקציבים באוצר.
שימו לב לאבסורד נוסף: בעוד היצרנים הפרטיים, לפי מתווה הגז, יכולים ליהנות מתעריפי גז נמוכים יחסית, חברת החשמל קשורה עם הידיים בחוזה יקר. מדוע? כי המדינה, קרי רשות ההגבלים העסקיים, אסרה עליה להפעיל סעיף המאפשר לה לקבל מחיר נמוך יותר (סעיף MFN, המאפשר ללקוח מועדף לקבל את המחיר הנמוך ביותר במשק), כדי שלא תפגע בתחרות בגלל כוחה בשוק. אז דעו לכם: חברת החשמל לא יכולה להוריד כרגע את מחיר הגז בחוזה שלה רק בגלל רשות ההגבלים העסקיים.
3. בגלל סדרת החינוך הזאת, חברת החשמל גם נאלצה לקחת הלוואות, חלקן בערבות מדינה, וחובה התנפח לכ-57 מיליארד שקל (ראו טבלה). הכול בחסות משרד האוצר ומדיניות הייבוש, שתבוא בסופו של דבר על חשבון הציבור. הרי מי ישלם את החוב, מי משלם את הריביות? אנחנו, הצרכנים. אנחנו גם נשלם אם חברת החשמל לא תהיה מסוגלת לשרת את חובותיה, וזה תסריט בהחלט אפשרי.
4. ועכשיו אנחנו מגיעים להחלטה בנוגע ל-OPC אחרי שהמדינה טיפחה, ערסלה והגנה מכל משמר על תחנות הכוח הפרטיות, בין השאר של OPC, היא משתמשת בטיעון ה"ריכוזי" (הוועדה הזאת יכולה לקבל מבחינתי את פרס בזבוז האנרגיה של העשור) ולא מאפשרת לה לבנות עוד תחנת כוח. ולמה? כי עידן עופר נהפך ל"גורם ריכוזי" בשוק החשמל ובמשק בכלל. איזה פחד! רגע, זה הוא הגורם המפחיד ולא חברת החשמל? האם זו לא הייתה המדינה שהתריעה כל הזמן בבתי המשפט מפני המונופול המפלצתי שלה? פתאום, אחרי שהמדינה נתנה לעופר "פס" לייצור כסף באמצעות תחנת כוח לייצור חשמל, היא אומרת לו: אתה מפחיד אותנו, אתה ריכוזי! ומדוע אתה ריכוזי? כי אתה מחזיק בזכיינית ערוץ 2, רשת, שמחזיקה במשותף עם קשת בחברת החדשות של ערוץ 2 (אגב, לידיעת ועדת הריכוזיות: רשת וערוץ 10 מנהלים זה מכבר מו"מ למיזוג).
אז מה השלב הבא, חברים יקרים של ועדת הריכוזיות? להורות ליצחק תשובה, בעל מניות מיעוט בזכיינית השנייה של ערוץ 2, קשת, למכור חלק מעסקיו? ובכלל, איך אתם מסבירים, חברים יקרים, את העובדה ששרי אריסון, מחזיקה את גרעין השליטה בבנק הפועלים וגם את השליטה המלאה בקבוצת הענק שיכון ובינוי? האם זה לא "מפחיד" אתכם או "ריכוזי" לטעמכם? ומה עם החזקות משפחת ורטהיים או הפלג השני של משפחת עופר בבנק מזרחי במקביל להחזקות שלהם בחברה המרכזית (קוקה-קולה) ובמליסרון (ליאורה עופר)? כל זה לא מטלטל אתכם בכיסאותיכם? האם לבכם לא יוצא לצרכנים בעקבות הפחד הזה? וחשוב מכול: האם, כמומחים לכלכלה, האם אתם לא מוטרדים מחוב של כ-57 מיליארד שקל על גבה של חברת החשמל? זה לא מפחיד אתכם? אולי תסבירו לציבור איך היא בדיוק תשרת אותם?
5. בראש "ועדת הריכוזיות" שקיבלה את ההחלטה העקומה עומדת מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים, אותה רשות (לא בזמן כהונתה) שמנעה מחברת החשמל לקבל גז טבעי זול יותר. בוועדה יושבים גם יואל נווה, הכלכלן הראשי באוצר וממלא מקום ראש אגף התקציבים, ופרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה. איש לא מטיל ספק ביושרם של השלושה ובמומחיות שלהם בכלכלה ובמשפט. זה לא העניין. העניין הוא שתיאוריות לחוד ומעשים לחוד: אחת הבעיות של הרגולציה היא מחסור בהבנה עסקית ובהבנה של דינמיקה עסקית, שמוביל להחלטות סותרות ומנוגדות של רגולטורים שונים.
ההחלטה של ועדת הריכוזיות על OPC היא החלטה שולית מבחינה משקית, לא משמעותית, אבל היא ממחישה את הבעיה העקרונית: אין עוררין על כך שהרגולציה נחוצה בעסקים, ואיש לא מבקש שלא תהיה רגולציה כלל, אבל בישראל היא הפכה לעריצות של פקידים שבינם ובין דאגה לצרכן אין ולא כלום.
eli@globes.co.il