פחות זה יותר
עסקת מובילאיי-אינטל מלמדת אותנו שיעור חשוב בקבלת החלטות. קשות, מורכבות, שעולות מיליארדים למדינה, ונחתמות במסדרונות חשוכים. במסגרת העסקה עמדה בפני מנהל רשות המסים דילמה לא פשוטה: האם לאשר את העסקה כעסקת מכירת מניות בשיעור מס של 25%, או להתעקש לראות בה עסקה משולבת למכירת מניות ונכסים - כפי שהיא הייתה בפועל - ולהשית עליה שיעור מס שעומד על 40%-50%.
המשמעות המעשית של ההחלטה שיקפה את ההבדל בין קבלת מס חלומי כולל בשיעור של בין 6 ל-8 מיליארד שקל מהעסקה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם במשק הישראלי; או "הסתפקות" במס בסך כ-4 מיליארד שקל.
אבל מנהל רשות המסים לא היסס כמעט כשחתם על ההחלטה לקבל "רק" 4 מיליארד שקל מס. למה? כי הוא הבין מהר מאוד שבמשיכת-קולמוס אחת שגויה הוא יכול למוטט את האקזיט המשמעותי ביותר שנעשה במדינה.
ומה עדיף לו למנהל רשות המסים שלנו, זה שחתום על עודפי גביית מס מרשימים שנרשמו בשנים האחרונות? להיות חתום על גביית מיליארדים מס שנה נוספת או להירשם בהיסטוריה של ראשי רשות המסים כמי שבשם הביורוקרטיה, הטכנוקרטיה או ה"עיקרון" חתם את הגולל מעל האקזיט שהתהדר בכותרת "גאווה לאומית". האם לא עדיף לו "לאבד" 2 מיליארד פוטנציאליים, בתמורה ל-4 מיליארד ודאיים?
בפועל למנהל רשות המסים לא הייתה ברירה. לא רק בשם שמו הטוב ודברי ההלל שייכתבו עליו בספרי ההיסטוריה הכלכלית, אלה בשם כלל הציבור וטובתו. הוא היה חייב לאשר את בקשת החברה בנוגע לסיווג העסקה, כיוון שאחרת היא לא הייתה יוצאת לפועל. כך הוצהר בפניו, ובפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. וזה לא היה איום. הפניה לרשות המסים בבקשה החריגה לא הייתה פנייה טכנית או ניסיון אחרון להפחית את נטל המס מהעסקה, בבחינת "ננסה, כי אין לנו מה להפסיד". העסקה הייתה תלויה בשיעור המס ובהחלטתו של ראש רשות המסים, מאחר שהיא לא הייתה משתלמת לאינטל במרבית מבני המס האחרים.
אשר הבין את זה. הוא הבין שבמקרה הזה less is more, וקיבל את אחת ההחלטות הדרמטיות בקדנציה שלו.
