דונלד טראמפ וקים ג'ונג און / צילומים: רויטרס
הפגנת כוח גלויה מסכנת את המפגין לא פחות ממה שהיא מסכנת את הנמען. כרוכה בה האפשרות הסבירה מאוד שבאמצעותה יתחוורו מגבלותיו של המפגין וחולשותיו. מוטב אפוא להפגנת הכוח האפקטיבית שתהיה מרומזת, משתמעת; שיהיה כמעט צורך בניחוש כדי להבחין בה, או לזהות את מקורותיה.
זה, כמובן, לא מה שעשה דונלד טראמפ בציוצי קוריאה שלו בעשרת הימים הראשונים של חודש אוגוסט. הוא הבטיח "אש וזעם" למשטר בפיונגיאנג. כאשר שושלת קים איימה לירות טילים בליסטיים על היבשת האמריקאית, הוא הבטיח לה אפוקליפסה. כאשר היא איימה לטווח את גואם, האי בדרום האוקיאנוס השקט, שארצות-הברית כבשה מידי ספרד כמעט לפני 120 שנה, הוא איים באפוקליפסה עוד יותר גדולה, "שהעולם לא ראה דוגמתה". כאשר ביקורת על ההסלמה הרטורית שלו בקעה אפילו מגרונות רפובליקאיים, הוא חזר ורקע ברגלו באקט שהאנגלית האמריקאית קוראת לו doubledown. "אולי לא הייתי תקיף מספיק בפעם הקודמת", הוא אמר.
שום מנהיג אמריקאי מעולם לא דיבר כך, בוודאי לא מאז הפציע עידן הגרעין. אמריקה הזהירה את יפן ב-1945 מפני נשק השמדה המוני, אבל עשתה כן בטון ענייני לחלוטין. נשיאים אמריקאים ציוו על מעשי חתרנות לשם הפלת משטרים, מאייזנהאואר ועד רייגן, אבל איש מהם לא איים ב"זעם ואש".
התנהלותו של נשיא ארצות-הברית באמצע הקיץ חיזקה את הרושם שאין לו כל עניין ללמוד את רזי השימוש בכוח. בדרך כלל, נשיאים מבינים מלכתחילה את הצורך לעמוד בפיתויי הכוח. לא היה נשיא מודרני להוט פחות להשתמש בכוח צבאי מדווייט אייזנהאואר, הגנרל היחיד שנבחר לנשיא מאז 1888, והיחיד מאז 1848 שבהיותו גנרל הנהיג את צבאות ארצות-הברית למלחמה נגד אויב חיצוני.
יורשו הצעיר בהרבה, ג'ון קנדי, גיבור המלחמה ביפנים, נבחר על יסוד מצע נצי להפליא, והפגין יכולת עמידה מהוללת במשבר קובה - אבל עשה עסקה חצי חשאית עם הסובייטים להסיג טילים מטורקיה תמורת התקפלותם בקובה. תלויה ועומדת היא השאלה אם הוא היה מתחיל את ההתערבות הצבאית המסיבית בווייטנאם אלמלא נרצח.
שיעור במגבלות הכוח
וייטנאם הייתה, כמובן, הראיה המובהקת ביותר לתוצאות של שימוש מופרז בכוח. בין מיליון למיליון וחצי אנשי צבא אמריקאים לחמו בשדות הקרב שלה (מספרם של אלה שהוצבו בווייטנאם בתפקידים לא-קרביים הגיע ל-8 מיליון). כמעט 60 אלף נהרגו. 300 אלף ויותר נפצעו, ו-75 אלף מתוכם היו לנכים. וייטנאם הסתיימה בתבוסה אסטרטגית מוחצת. בקושי שנתיים יצאו מסיום ההתערבות האמריקאית עד שהקומוניסטים השתלטו על דרום וייטנאם, ב-1975.
ההתערבות בווייטנאם הייתה הגיונית בהחלט בזמן קבלת ההחלטות. חתרנות קומוניסטית אגרסיבית איימה אז על ארבע יבשות. וייטנאם, לאוס ואחר כך גם קמבודיה הפכו למקרי מבחן של נכונות המערב לבלום את ההתפשטות הזו. חוכמה שלאחר מעשה היא המלמדת אותנו את גודל הטעות. עצם ההתערבות בווייטנאם, ואחר כך התבוסה בה, שחקו את מעמדה של ארצות-הברית ופגעו אנושות ביוקרתה. זה מה שקורה כאשר פצצות נפל"ם וזרחן מבעירות כפרים עלובים.
וייטנאם לימדה אנשי צבא ופוליטיקאים בארצות-הברית את מגבלות הכוח הצבאי. הלקחים החזיקו מעמד בערך 30 שנה, עד הפלישה לעיראק, בתחילת 2003. כידוע, היא לא הייתה מחויבת המציאות ולא שירתה שום צורך חיוני ומוגדר של ביטחון לאומי. אדריכליה לא הביאו בחשבון את תוצאותיה הקטלניות ביותר, אף כי לפחות חלק מהן היו מובנות לכל סטודנט חרוץ של היסטוריה עיראקית.
מעצמות גדולות לא עלו לגדולה בזכות פציפיזם. זה ברור. אבל עלייתן לא חייבה הפגנות גלויות של כוח. הכוח הופגן באופן סלקטיבי, בדרך כלל בזהירות. הרושם של הכוח היה חשוב מן האפקטיביות שלו. קיסרויות טראנס אוקיאניות, כמו פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה לא יכלו לנהל מלחמות ארוכות מעבר לים, או אפילו לא מלחמות קצרות תכופות מדי. מלחמות כאלה נטו לרושש אותן ולחשוף את חולשותיהן. זו לא הייתה רק נחלתן של קיסרויות עם בסיס צר של ארץ-אם קטנה. הקיסרות הסובייטית התחילה להתמוטט באפגניסטן, במלחמה מיותרת מעיקרה, שתוצאותיה הישירות כוללות את אל קאעידה.
מלחמה קונבנציונלית בצפון מזרח אסיה תהיה יקרה להחריד. מלחמה לא קונבנציונלית תניב תוצאות שאיש אינו מסוגל לחזות: לא רק התוצאות הישירות של נפגעי נשק גרעיני, כי אם העננים הרדיואקטיביים שיכסו חלקים ניכרים של חצי הכדור הצפוני.
"העם הוא המכריע"
שלוש שנים לפני ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים של סין, ב-1946, מאו צה טונג העניק ראיון לעיתונאית אמריקאית. הוא הגיב בו על שתי פצצות האטום, שארצות-הברית השליכה על היפנים חודשים אחדים קודם. "פצצת האטום היא נמר של נייר, שבו משתמשים הריאקציונרים האמריקאים כדי להפחיד אנשים. היא נראית נורא, אבל לאמיתו של דבר, היא איננה. כמובן, פצצת האטום היא נשק של טבח המונים, אבל העם הוא המכריע תוצאות של מלחמה, לא סוג אחד או שניים של נשק חדש".
הביטוי "נמר של נייר" נשזר במרוצת השנים בהגיגי מאו ובמדיניותו. ארבע שנים אחר כך, ב-1950, הוא שיגר את צבא השחרור העממי להדוף את האמריקאים מצפון קוריאה. גנרל דאגלס מקארתור דחק בנשיא טרומן להטיל פצצות אטום על סין. טרומן סירב. הוא לא רצה מלחמת עולם.
אירוניה היסטורית מחזירה את שאלות 1950 אל המקום שבו הוצגו בפעם הראשונה. האם אמריקה היא "נמר של נייר"? פרדוקסלית, המאמץ להוכיח את ההפך עלול לאשר את החיווי של מאו ולחזק את ידיהם של פוליטיקאים ושל גנרלים, בסין ובמקומות אחרים, הלהוטים להעמיד את אמריקה במבחן כדי לשים קץ לעליונותה, אחת ולתמיד.