בתחילת השבוע אישרה הממשלה את בקשתו של זאב שניר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, להתקין תקנות לשעת חירום שיאפשרו הוצאת צווי ריתוק לעובדים בקריה למחקר גרעיני בדימונה. המטרה של הוצאת הצווים היא למנוע את העיצומים שנקטו העובדים ומשבשים לטענת הממשלה פעילות שהיא חיונית לאינטרסים של המדינה. העיצומים הוכרזו לפני כשלושה חודשים על ידי ארגון סגל המחקר הביטחוני, שהציג תביעות כספיות.
הצווים הוצאו לתקופה של שלושה חודשים, ל-50 עובדים לכל היותר שפעילותם נדרשת לצורך מניעת נזק ממשי וכבד לאינטרסים החיוניים של ישראל, לפי גישת הממשלה. למסמך הצעת ההחלטה צורפה חוות דעת של היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, הקובעת שהשימוש בתקנות במקרה של עובדי הקריה הגרעינית (קמ"ג) הוא צעד דרסטי אך סביר בנסיבות העניין.
לדברי אשר חלד, מבכירי עורכי הדין בתחום דיני העבודה בארץ, סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום נגזרת מסעיף 39 (א) לחוק יסוד הממשלה, שקובע כי "במצב חירום רשאית הממשלה להתקין תקנות שעת חירום כדי להגן על המדינה, ביטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים; תקנות שעת חירום יונחו על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת סמוך ככל האפשר לאחר התקנתן".
ההכרזה על מצב החירום הוכרזה במקור, בשנת 1958, בהתאם להוראת סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט ומאז הוארכה מעת לעת על ידי הכנסת. כיום, הסעיף המעגן את סמכות הכנסת להכריז על מצב חירום הוא סעיף 38 לחוק יסוד הממשלה וההארכה האחרונה קובעת שמצב החירום יחול עד 7 בנובמבר 2017.
המקרה של עובדי קמ"ג אינו ראשון. חלד מציין כמה מקרים שבהם נקטה המדינה צעד דומה ולפחות ארבעה מהם נדונו בבתי המשפט (ראו מסגרת).
היכן עובר הגבול בין זכות השביתה לזכות המדינה לשמור על פעילות חיונית?
חלד: "הגבול עובר בבית המשפט, שבוחן את הסבירות והמידתיות של פעולות המדינה. בית המשפט הוא שקובע אם הפעולות הללו נעשות אך ורק לשם הגנה על האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל, כפי שמוגדר בחוק. צו כזה הוא נשק יום הדין. עובד שנקרא לשירות במסגרת הצו חייב להתייצב לשירות, ואם הוא אינו מתייצב לעבודתו - אפשר לפטר אותו ואף להעמידו לדין פלילי. בעצם זה יוצר הבחנה בין עובדים שנקראים לשירות ולכן גם פרנסתם אינה נפגעת, לעומת חבריהם ששובתים ומפסידים כסף. לכן הצווים האלה קשים כל כך לנציגי העובדים, שכן אפילו שהצווים מיועדים למתי מעט, הוועד לא יכול לעמוד במצב שבו יש עובדים שלא נפגעים מהשביתה ויש עובדים שכן".
האם המדינה לא עושה שימוש עודף בתקנות, באופן שפוגע בזכויות עובדים?
"לא צריך להיות שותפי סוד כדי להבין שמקום עבודה כמו הכור בדימונה אינו מאפשר נטישה של עובדים את משמרתם. עם זאת, בכור עובדים בין מאות לאלפים, ואילו הצו מתייחס לעשרות בודדות של אנשים, שככל הנראה עבודתם הרגילה היא תנאי הכרחי לשמירה על האינטרסים החיוניים ביותר שלנו. צריך גם לזכור שאין שום בעיה לדחות את הצווים באמצעות מערכת המשפט, ובכך להבטיח שלא יהיה ניצול לרעה של הכוח. הרי הכוח של המדינה כאן נובע מכך שהכנסת מגדירה מחדש, אחת לתקופה, שבמדינה מתקיים מצב חירום. גם מעבר לגיוס לעבודות כפייה, הגדרה זו של הכנסת מאפשרת למדינה להפקיע שורה ארוכה של יכולות אזרחיות. לכן עלינו לברך על מערכת שיפוטית חזקה ובלתי תלויה, שמהווה בדיוק את המגן הדרוש כדי לאזן את כוח המדינה. התבוננות במקרים קודמים שבהם הממשלה בחרה להשתמש בתקנון שעת החירום בנושאי עבודה מלמד, בעיניי לפחות, שלא מדובר בכוח שנעשה בו שימוש תדיר או עודף".
היסטוריה של דיונים בבתי משפט
1979 ועד עובדי המוסד לביטוח לאומי נגד שר העבודה והרווחה
נושא העתירה: העובדים שבתו בעקבות אי-יישום ההסכם עמם ועתרו נגד צווי הקריאה שהוצאו למספר מצומצם של עובדים.
הכרעת בג"ץ: העתירה נדחתה והשופטים הדגישו את הפגיעה הקשה בציבור שהמתין לקבלת קצבאות סמוך לחג הפסח.
1984 חנה קלופפר
נגד שר החינוך והתרבות
נושא העתירה: עובדת רשות השידור ערתה נגד תקנות שעת חירום שמכוחן הוצאו צווי קריאה אישיים לכמה עובדים שביקשו לממש את זכותם לשבות במהלך שידורי התעמולה לבחירות לכנסות.
הכרעת בג"ץ: ביהמ"ש העליון דחה את העתירה וקבע כי מדובר בשירות חיוני וכי חשיבות הבחירות וחוק התעמולה גוברת על זכות העובדים לממש את זכותם לשבות.
1998 יוסף פריצקי נגד ממשלת ישראל
נושא העתירה: עובדי משרד הפנים פתחו בעיצומים סמוך למועד קיומן של הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 1998 ועתרו נגד תקנות שעת חירום שקבעו בין היתר שאין צורך להטביע חותמת של ועדת הקלפי בתעודת הזהות במהלך ההצבעה (ובכך למעשה פגעו באפקטיביות השביתה של העובדים).
הכרעת בג"ץ: אמנם יש להשתמש בכלי של תקנות שעת חירום רק כאשר מתקיימות נסיבות חירום מיוחדות, אולם במקרה זה, ותוך שימת דגש על לוחות הזמנים הצפופים והעובדה שהעיצומים היו מונעים ממצביעים רבים את האפשרות להצביע, התקנות אכן מידתיות וסבירות.
2002 פלוני נגד עיריית ראשון לציון
נושא העתירה: הדיון עסק ברובו בתביעה נזיקית של הורים לנער שטבע בים בעת שהמצילים היו בשביתה, אולם הוא איזכר, בין היתר, את העובדה שימים ספורים לאחר הטביעה התקינה הממשלה תקנות שעת חירום ועיריית ראשון לציון הונחתה להוציא צווי ריתוק לשישה מצילים.
הכרעת ביהמ"ש המחוזי בחיפה: השופטים מתחו ביקורת על הוצאת צווי הריתוק וקבע: "נקבע בפסיקה כי אין לעשות בתקנות שימוש כאמצעי ראשון, כי אם אחרון. התקנות שהותקנו במקרה דנן מפקיעות את אוטונומיית הפרט של המצילים: הן מאפשרות לכפות על המצילים יחסי עובד ומעביד עם העירייה, תוך שסירוב להיכפף ליחסים אלו ולעבוד כמציל על פי הוראות העירייה מהווה עבירה פלילית".