החצר האחורית של הממשלה
המוסד לביטוח לאומי הוא הכתובת למי שהפכו בעל-כורחם לחצר האחורית של מדינת ישראל. נכים, קשישים ללא פנסיה ראויה, הורים לילדים בעלי מוגבלויות, עובדים שנקלעו אל עומק האבטלה ועוד. הם הראשונים לעמוד במרכז הבמה התקשורתית של עונת המלפפונים, אבל תמיד האחרונים בתור בסדר העדיפות הלאומי.
הבעיה הגדולה מתחילה כשגם הגוף הזה בעצמו הפך עם השנים לחצר האחורית, זו של ממשלת ישראל. הרבה יותר סקסי לדבר על תשתיות, על אנרגיה סולארית, רפורמה בצהרונים ונטו משפחה, מאשר על מיצוי זכויות או תחזית אקטוארית לתשלום קצבאות. גם כשפקידי האוצר נזכרים לזעוק כי בלי העלאת גיל הפרישה יהיה הרבה פחות כסף בקופה למי שנזקק לו באמת, הם נחשדים מיד (במידה גדושה של צדק) בהסתכלות צרה שמבקשת לחסוך בקצבאות בלי לייצר מעטפת הגנה ופתרונות הולמים. בזמן שבנק ישראל היה ועודנו גורם משמעותי בכל הקשור למדיניות הכלכלית, המוסד לביטוח לאומי הלך ונחלש, נשאר במקום שבו מחלקים את הכסף בלי לשאול הרבה שאלות. גם כשסוגיית העלאת שכר המינימום עלתה לסדר היום וזכתה להתייחסויות מצד הבנק המרכזי, המוסד לביטוח לאומי (על אף מחלקת המחקר הראויה שלו) ישב על הגדר כדי לא להכעיס אף אחד.
על רקע החולשה הזו וחוסר העניין הכללי, איש לא היה מופתע כנראה כשהחשב הכללי במשרד האוצר, רוני חזקיהו, הצהיר שלשום (ב') כי בשנת 2045 קרן הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן כליל ולא תוכל עוד לשלם קצבה אחת שחוקה. למעשה, לפי חזקיהו, כבר בשנת 2026, פחות מעשור מהיום, צפוי המוסד לביטוח לאומי להיכנס לגירעון כרוני הולך ומעמיק - כלומר שסך הגבייה מהציבור יהיה נמוך מגובה התשלומים הדרוש לזכאים. מדובר ברעידת אדמה כלכלית, לא פחות, אבל איכשהו עשתה פחות רעש ממחיר הסנדוויצ'ים בנתב"ג. זה כבר לא "יוקר המחיה", אלה החיים עצמם, ממש מעבר לפינה.
כבר שנים שהכלכלנים במוסד לביטוח לאומי, באוצר ובמשרד הבריאות מתריעים מפני ההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה, אותה הזדקנות שהביאה לשינוי ב"לוחות התמותה" שגזרו על קופת המוסד גירעון עמוק עוד בימינו אנו. תוחלת החיים עולה, מניין "השנים הבריאות" קצת פחות, והמשמעות היא יותר קצבאות, יותר חולים כרונים וקשישים סיעודיים. בעוד שבקרב כלכלני הבריאות יש הסכמה יוצאת דופן (גם מפי כלכלנים שמרנים שתומכים בהגדלת המימון הפרטי) על כך שמוכרחים להעלות את מס הבריאות, כמעט לא נשמעים קולות הקוראים להעלות גם את סך התשלום לביטוח הלאומי. באופן אירוני, גם במקרה הזה, הקריאה לבחון העלאת מסים ולהימנע מהפחתה נוספת נשמעה מפי בנק ישראל, ולא מפי המוסד לביטוח לאומי.
זה לא שבביטוח הלאומי לא נקפו אצבע, הם פרסמו דוחות. למעשה, כבר בשנת 2013 פרסם המוסד דוח פסימי אפילו יותר מהתחזית של חזקיהו. על פי אותו דוח, הגירעון הכרוני יופיע כבר בשנת 2024, וההתאפסות של הקרן כולה תגיע כבר ב-2044 - כלומר שנתיים קודם. בשנת 2012 פרסם המוסד דוח נוסף, הפעם בשיתוף משרד האוצר, שכותרתו "האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי". הדוח הזה המליץ בין היתר כי על כל החלטת ממשלה או חקיקה שתביא להגדלת ההוצאות של המוסד, המדינה תדאג לשפות אותו בצד ההכנסות. זמן קצר לאחר מכן, במשרד האוצר התנערו מהדוח.
הכישלון של כץ?
כניסתו של חיים כץ לתפקיד שר הרווחה הייתה דווקא הזדמנות להביא את קריאות הזעקה החלושות של המוסד לביטוח לאומי אל קדמת הבמה. אמות המידה המוסריות של כץ יתבררו בתום חקירות המשטרה הנוגעות אליו, אבל אי אפשר להטיל ספק בכוחו הפוליטי וביכולת שלו להניע מהלכים כשהוא באמת רוצה בהם. מהלך כזה, מבורך מאוד, כבר קרה עם התעקשותו להחזיר את כל הסמכויות בתחום התעסוקה ממשרד הכלכלה אל משרד הרווחה, שהפך שוב ל"משרד הרווחה והעבודה" ותיקן בכך עוול היסטורי. כבר אז עלתה השאלה האם מדובר רק בטבעו של פוליטיקאי שמבקש לעצמו עוד ועוד כוח, או שמא באמירה ערכית שלפיה משרדו של כץ לא יעסוק רק בחלוקת קצבאות לנזקקים, אלא במכלול הביטחון הסוציאלי של האזרחים מלידתם ועד לכתם.
לפחות בינתיים, נראה שכץ לא עמד באתגר. הוא לא הוביל את מאבק הנכים להגדלת הקצבאות והסתפק בעיקר בסיסמאות, כשהוא משאיר את הזירה למאבקי הכוחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחלון, יו"ר הקואליציה דוד ביטן ושורה של חברי כנסת שביקשו לגזור קופון בדרך. לא פחות חשוב, כבר חצי שנה שאין מנכ"ל למוסד לביטוח לאומי לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה עיכב את המינוי של מועמדו של כץ, מנכ"ל קק"ל לשעבר מאיר שפיגלר, בעקבות דוח חמור של מבקר המדינה על הארגון. כץ מינה לתפקיד ממלא מקום המנכ"ל את מקורבו רמי גראור, בעבר סמנכ"ל משאבי אנוש בתעשייה האווירית. גם במועצת הביטוח הלאומי (דירקטוריון בפועל) דאג כץ למנות ארבעה גורמים הקשורים בעבר או בהווה לתעשייה האווירית, זאת מתוך שישה "מומחים" שהשר רשאי למנות בעצמו. אז אם המינויים כל כך חשובים, הגירעון של החצר האחורית בטח יכל להמתין.
בסביבתו של כץ, צריך לומר, רואים את הדברים אחרת. השר הוא זה שהאיץ בראש הממשלה ובשר האוצר לקדם את עניינם של הנכים, הם אומרים, כאשר במקביל הוא הוביל שורה של רפורמות במוסד לביטוח לאומי בין היתר בתחום של מיצוי זכויות רפואיות, הקלה על קשישים בוועדות הרפואיות ועוד.
