שוק העבודה המודרני מחייב את החברות במשק ואת מנהליהן להילחם על כוח-אדם איכותי ולהכשיר את העובדים. אחת הדרכים המקובלות לעשות זאת היא ליצור מסלול לימודים על חשבון העובד שבסופו מתחייבת החברה להעסיק אותו אצלה, לרוב תוך החזר של שכר הלימוד. אבל מה קורה כאשר העובד מסיים את המסלול המקצועי בהצלחה, אך החברה מפירה את ההתחייבות להעסיקו אצלה? על גישת בית הדין לעבודה בנושא הזה ניתן ללמוד מפסק דין שהתקבל לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.
פסק הדין, שנתנה השופטת אופירה דגן-טומכר, עסק בתביעה של מאירה גרוס נגד רשת אופטיקנה. גרוס נרשמה בגיל 69 ללימודים לקראת הסמכתה כאופטיקאית, לאחר שהובטח לה כי בסיום הלימודים היא תקבל משרה ברשת אופטיקנה, אך ההבטחה הופרה לבסוף. השופטת פסקה כי על הרשת ועל המכללה לאופטיקאים שהפעילה לשלם פיצוי בסך 30 אלף שקל לתובעת.
תחילת הפרשה בשנת 2011. אז, במסגרת פרסומים בתקשורת מטעם רשת אופטיקנה, נאמר כי הרשת תפעיל מכללה מטעמה בקריית מטלון בפתח-תקווה. פורסם כי במסגרת הלימודים יוכשרו הסטודנטים במקצוע האופטיקה, ובסיום הקורס תינתן למסיימים תעודת אופטיקאי סוג 2 למי שעמדו בהצלחה בבחינות הסיווג המקצועי מטעם משרד הכלכלה. עוד צוין כי בתום הקורס מובטחת לבוגרים משרה במקצוע, כמו גם החזר שכר לימוד למתמידים.
התובעת נרשמה ב-2012 למחזור הראשון של לימודי אופטיקה במכללה. בשנת 2014 היא סיימה את הלימודים, עמדה בהצלחה במבחן העיוני והמעשי וקיבלה תעודת הסמכה.
בתביעה טענה גרוס כי בתקופה שלאחר הסמכתה היא פנתה לאופטיקנה ולמכללה כדי שיקיימו את הבטחתן וישבצו אותה לעבודה. לטענתה, בתחילה נמנעו הנתבעות מלשבץ את כלל תלמידי המחזור שסיימו את לימודיהם (למעט תלמידה אחת שהועסקה אצלן עוד בטרם החלו הלימודים), אולם לאחר מאבק שניהלו מולן תלמידי הקורס, ניאותו הנתבעות לקבל לעבודה את כל התלמידים - למעט גרוס.
בתביעתה ציינה גרוס כי הנתבעות לא הודיעו לה במפורש כי אין בכוונתן להעסיקה, אלא "מרחו" אותה בדרישות שונות ומשונות, "שכחו" לחזור אליה, נזפו בה שאין היא מבינה שעליהן לטפל בדברים חשובים יותר, ולמעשה התחמקו לחלוטין מקיום הבטחתן.
לדבריה, הסיבה היחידה לכך שלא שובצה לעבודה, תוך הפרת ההתחייבות המפורשת שניתנה לה (להבדיל מכל שאר בוגרי המחזור ששובצו לבסוף לעבודה), היא גילה המבוגר, ולכן יש לראות באי-קבלתה לעבודה אפליה אסורה.
מנגד, הנתבעות טענו כי לאחר סיום לימודיה וקבלת תעודת המקצוע, גרוס זומנה לראיון עבודה באופטיקנה. לטענתן, היא רואיינה על-ידי מנהל המעבדה, והוצעה לה שם משרה, אך גרוס סירבה לעבודה במשרה שהוצעה לה. לטענתן, ההתנהלות כלפי גרוס הייתה דומה להתנהלות כלפי יתר התלמידים, שגם להם הוצעה משרה ברשת.
"דחו את התובעת בלך ושוב"
בית הדין קיבל את התביעה בעיקרה. השופטת דגן-טומכר קבעה כי הייתה התחייבות מפורשת מצד הנתבעות לקבל את התובעת לעבודה בסיום לימודיה, עם הסמכתה כאופטיקאית והן הפרו את התחייבותן.
לפי פסק הדין, מהראיות שהובאו בפני בית הדין לעבודה, התברר כי במקום להודיע לגרוס כי היא נמצאה לא מתאימה לעבודה במעבדה, הודיעו לה נציגי אופטיקנה כי הן יעדכנו אותה בהמשך לגבי השיבוץ שלה, שכן "זה ייקח זמן", והגורמים הרלוונטיים "עסוקים בדברים נוספים".
"למעשה, מחלקת כוח-האדם של אופטיקנה כלל לא טרחה להודיע לתובעת בצורה רשמית לגבי שיבוצה (או אי-שיבוצה) במשרה כלשהי. הנתבעות התחמקו מלתת לתובעת תשובה סדורה בעניין שיבוצה, ודחו אותה בלך ושוב, על אף פניות חוזרות ונשנות מצד התובעת. הן הפרו את התחייבותן לשבץ את התובעת לעבודה בסיום לימודיה", נכתב בפסק הדין.
השופטת ציינה כי "הנזק שנגרם לתובעת הוא ברור - התובעת, שהייתה בת 69 בתחילת הלימודים, שקדה על לימודיה במשך שנתיים לצורך הסמכתה כאופטיקאית (סוג 2), תוך שהיה ברור לה כי בסיום לימודיה מובטחת לה משרה באופטיקנה. היה ברור לה כי תינתן לה הזדמנות להוכיח את כישרונה ולהתמיד בעבודתה, ובכך להמשיך להתפרנס בכבוד וגם אפשרות להחזיר את עלות שווי הקורס".
השופטת גם דחתה את טענת רשת אופטיקנה כי אין לה אחריות על הנזק שנגרם לתובעת, שכן התביעה מתבססת על התקשרות בין התובעת למכללה, והתובעת טוענת להפרת ההתחייבות מצד המכללה לאפשר לה עבודה באופטיקנה.
"עולה מהראיות כי רשת אופטיקנה היא שהפעילה את המכללה, ולמעשה היא זו שהתחייבה להעסיק את התובעת בסיום לימודיה. עולה מהראיות כי העדים שהעידו בפנינו, שהיו עובדי רשת אופטיקנה, היו מעורבים ישירות בהשמת בוגרי הקורס לשיבוץ בעבודה באופטיקנה. לדידנו, אין לקבל את טענת הנתבעות כי אופטיקנה החזקות הנה חברת אחזקות בלבד, שאינה מפעילה את רשת אופטיקנה, ולכן לא קשורה כביכול לתביעה", נפסק.
יתרה מכך, לדברי השופטת, "גם אם היינו מקבלים טענה זו, הרי שלא הייתה כל מניעה מצד הנתבעות לציין מי מבין קבוצת החברות ברשת היא הנתבעת הנכונה".
עם זאת, נדחתה טענת התובעת כי היא סבלה מאפליה לרעה בשל גילה המבוגר. "בענייננו, התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך שאי-קבלתה לעבודה הייתה מטעמי גיל. עולה מהראיות כי חלק גדול מהעובדים באופטיקנה הם בגילים מבוגרים", נקבע.
כמו כן, נפסק כי אין לתובעת עילת תביעה אישית כנגד שרית רסין, מבעלי רשת אופטיקנה, שאותה ביקשה גרוס לצרף כנתבעת. התובעת טענה בכתב התביעה כי "רסין היא הבעלים והמנהלת של הנתבעות ומי שביצעה ומבצעת בפועל את המעשים הרלוונטיים להקמת עילות התביעה", אך השופטת דחתה את הטענה. "ברור כי אין בנימוק עמום זה כדי להוכיח שיש להטיל חיוב אישי על רסין", כתבה, "למעשה, לא ברור על בסיס מה טוענת התובעת להחלת החבות. טענת התובעת הועלתה באופן כוללני ולקוני, ללא כל הוכחה בצדה, ועל כן יש לדחותה".