ההליך המשפטי המתנהל סביב קריסתה של חברת התחנה המרכזית החדשה (התמח"ת) הפך אתמול (ד') לדוגמא המובהקת לאיך אסור לבעלי השליטה לנהל עסקים, ומתי בית המשפט יציב תמרור עצור למהלכים עסקיים אסורים שאותם בעלי שליטה מבצעים. ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע כי חברת נצבא שבשליטת קובי מימון ביצעה מהלך משולב ומתוכנן מראש במטרה להפוך את נצבא הן לבעלת השליטה בתמח"ת והן לנושה המובטחת היחידה שלה, ובכך לאפשר לה, בהמשך ובתזמון הנכון מבחינתה, לנקוט בהליכי חדלות פירעון נגד התמח"ת, ובמסגרתם להשתלט על נכסי הנדל"ן שלה או על מניותיה במחיר מופחת משווים הריאלי. למעשה, קבע ביהמ"ש, החל מ-2009, טרם קריסת התמח"ת, החלה נצבא לבצע מהלכים שמטרתם להשתלט על נכסי התמח"ת (ראו מסגרת).
פסק-דין נצבא-התמח"ת - שככל הנראה עוד יוגש ערעור עליו ויגיע לבחינת ביהמ"ש העליון - נתפס היום בעיני מומחי פירוק וחדלון פירעון לאחד מפסקי-הדין החשובים בתחום. לדברי עו"ד איתן ארז, מומחה לחדלות פירעון, "מדובר בפסק-דין חשוב מאוד שמנחיל נורמות של יושרה ושקיפות". לדבריו, ביהמ"ש עשה בפסק-הדין מספר מהלכים חשובים, ובהם הכנסת בעל תפקיד חיצוני שאינו חייב מאומה לבעל השליטה שביקש במקור את הקפאת ההליכים (עו"ד יוסי בנקל). "ביהמ"ש התייחס בחשדנות מוצדקת לכל המהלך של מימון ונצבא, אשר נועד מלכתחילה לאפשר למימון לרכוש את התחנה המרכזית בנזיד עדשים", אומר עו"ד ארז. "אילו הייתה מתקבלת הצעתו המקורית של מימון, הוא היה רוכש את התחנה ב-20 מיליון שקל בלבד (משלם 220 מיליון בקיזוז 200 מיליון חוב כלפי קבוצת נצבא). המהלך של ביהמ"ש להכניס את עו"ד בנקל לתיק הפך את הקערה על פיה וגרם לכך שבסופו של דבר מימון שילם 320 מיליון שקל, ללא שום קיזוז - דהיינו הנושים יקבלו 300 מיליון שקל, במקום 20 מיליון שקל".
ניצול פסול
לדברי עו"ד ארז, "בעצם השיטה של מימון, על-פי פסק הדין, הייתה לנצל בצורה פסולה את מעמדו כבעל שליטה וכבעל אינפורמציה על מה שקורה בחברה. הרעיון שלו היה לקנות בזול את הנשייה המובטחת של בנק דיסקונט, ובעצם גם את השליטה באגרות החוב שהנפיקה החברה. בצורה זאת הבטיח לעצמו מימון גם את השליטה במניות החברה, גם באגרות החוב שלה וגם בנשייה המובטחת של בנק דיסקונט.
"הרעיון האמיתי מאחורי כל המהלך היה שמימון ישתלט על כל התהליך של כינוס הנכסים והפירוק העתידי של החברה על-מנת לקנות את כל נכסי החברה בזול בנזיד עדשים כשהיא נקייה מכל שיעבודים וחובות. בנוסף לכך, תכנן מימון שכל המהלך יבוצע באמצעות אנשי שלומו הסרים למרותו. ניתן לעשות כאן גם אנלוגיה לפסילת עסקאות עם בעלי עניין, כיוון שכל הרעיון היה, שמימון עושה עם עצמו עסק להוציא החוצה בנזיד עדשים את כל הנושים ולקנות חברה ממורקת מחובות כמעט בחינם".
אולם, אומר ארז, לא רק התנהלות נצבא בפרשה צריכה להיבחן. "גם התנהלותו של בנק דיסקונט בפרשה היא תמוהה ומחייבת בדיקת עומק, באשר למניע שגרם לבנק לוותר על חוב של 50 מיליון שקל. טוב עשה ביהמ"ש שהפך את נצבא לנושה נדחית, וחבל שבאותה הזדמנות לא חייב אותה גם בכמה מיליוני שקלים הוצאות לקופת הפירוק בגין התנהלותה. הייתי מציע לכונס הנכסים הרשמי להעביר את פסק-הדין למפקח על הבנקים ולבצע חקירה באשר להיבטים נוספים של הפרשה".
אינטרסים צרים
עו"ד גיא גיסין, המתמחה בתחום הבראת החברות וחדלות הפירעון מוסיף, כי "השופט בנימין ארנון הולך צעד נוסף ליישום וחיזוק ההלכות הקיימות בעניין מימון דק והרמת מסך בעקבותיו. נסיבות התנהלות בעלי המניות בפרשת נצבא-התמח*ת, לפי קביעת בית המשפט, אמנם הינן 'חריגות ואף קיצוניות', אך לצערי, במקרים רבים של קריסת חברות שהתבססו על מימון ציבורי נדיב, אנחנו מגלים, לא פעם, בעלי מניות שמובילים את החברות למהלכים מכוונים אשר אינם מיועדים בהכרח להגנה על האינטרסים של החברה ונושיה, אלא על אינטרסים צרים וזרים של אותם בעלי שליטה".
עוד מוסיף עו"ד גיסין, כי מכיוון שמדובר בעסקים מורכבים, ומכיוון והשליטה על המידע ועל נסיבות קבלת ההחלטות בחברה מצויים בידי בעלי השליטה ואנשי שלומם, יש קושי רב לחשוף את הכוונות והנסיבות האמיתיות שהובילו לקריסת החברה. "הרמת מסך לפי הדין כיום מחייבת חשיפה מלאה, כאמור. בהיעדר פיקוח של שומרי סף אמיתיים בזמן אמת, זה כמעט בלתי אפשרי", הוא אומר.
עו"ד גיסין טוען כי "הגיע הזמן שבמקרים חריגים שכאלו יישמו ויאפשרו את הטלת חובות החברה שלא נפרעו על כתפי מי שהוביל לניהול החברה במימון דק". עוד לדבריו, "קביעותיו של השופט ארנון בעניין נצבא-התמח*ת הן כה חדות וברורות עד שהן עשויות לשמש עילה לתביעה ישירה של נושי התמח*ת נגד נצבא".
ביהמ"ש: "נצבא תכננה לאורך כל הדרך להוביל לכך שהתמח"ת תקרוס כדי להשתלט על הנדל"ן שלה"
קריסתה של חברת התחנה המרכזית החדשה (התמח"ת) קיבלה חותם רשמי בינואר 2012, אז ניתן צו הקפאת הליכים לחברה ולחברה לניהול שלה (חברות התמח"ת), המחזיקות בתחנה המרכזית החדשה.
בהמשך, מונו רו"ח חיים קימל, רו"ח עליזה שרון ועו"ד יוסף בנקל כנאמנים בהקפאת הליכים. לאחר כשנה הגישו הנאמנים בקשה לאישור הצעת רכישת חברות התמח"ת של על-ידי נצבא שבבעלות מימון, שעיקרה רכישת נכסיהן ופעילותן של חברות התמח"ת בתמורה לתשלום של 205 מיליון שקל; הקצאת סך נוסף של 5 מיליון שקל עבור רישום הזכויות בנכסי התחנה על-שם רוכשיהן; וככל שיעלה בידי הנאמנים לגבש הסדר נושים לחברות התמח"ת - רכישת מניותיהן בתמורה לתשלום סך נוסף של 21 מיליון שקל, שישולם לנושים הרגילים.
המכירה נדחתה במשך כשנתיים וחצי, לאחר שביהמ"ש עמד על שורה של פגמים וליקויים מהותיים שמנעו את אישור הצעת המכר במתכונתה דאז. הוא מנה שורה של צעדים נוספים שהנאמנים נדרשו לנקוט בהם טרם קידום הליכי מכר ומינה את עו"ד בנקל כנאמן נוסף.
הסאגה הגיעה להכרעה דרמטית בשלהי 2015-ראשית 2016, בהתמחרות שהתקיימה באולם ביהמ"ש, שבסיומה רכשה נצבא את כלל נכסי התמח"ת תמורת סך של כ-320 מיליון שקל. בנוסף, ביהמ"ש אישר הסדר נושים אותו הציעה נצבא, במסגרתו נקבע כי סך של 83 מיליון שקל ישולם לנושים הרגילים (סכום המהווה 100% מהסך הכולל שאושר להשיב נושים הרגילים).
נצבא ביקשה לקזז כנגד סכום התמורה את חובות התמח"ת כלפיה, ובין היתר טענה לנשייה מובטחת, מכוח שיעבוד על כל נכסי התמח"ת, בסך של כ-250 מיליון שקל. אולם, בין שלושת הנאמנים בתיק נתגלעו חילוקי דעות באשר לתביעת החוב. עו"ד בנקל סבר כי יש לדחות את מרבית החוב; רו"ח קמיל סבר כי יש להכיר בנצבא כנושה מובטחת בגין מרבית החוב; ואילו רו"ח שרון גיבשה עמדת ביניים בין שניהם. בין לבין הגיש הכנ"ר לביהמ"ש עמדה, לפיה נצבא הפרה את חובותיה כלפי התחנה המרכזית החדשה, והמליץ לביהמ"ש לדחות את דרישת החוב שלה מהחברה לתחתית רשימת הנושים.
נושה רגיל
בפסק-דין הפרוש על פני כ-100 עמודים, דחה השופט ארנון את מרבית טענות נצבא באשר למעמדה כנושה מובטח, וקבע כי במרבית החובות שיוכרו לה היא תהיה נושה רגיל של התמח"ת. בין היתר, נקבע, כי על נצבא להשיב לקופת הנאמנים סך של 576 אלף שקל, שהעבירה לה חברת התחנה המרכזית החדשה. השופט בנימין ארנון קבע כי במסגרת חוב זה נצבא תוכר כנושא רגיל של החברה, וכן במסגרת חובות נוספים שהחברה חייבת לה. בכך דחה ביהמ"ש את בקשתה של נצבא להיות נושה מובטח של התמח"ת, ולקבל מאות מיליוני שקלים מקופתה לפני פירעון החובות לשאר הנושים. בנוסף, נדחו חלק מתביעותיה של נצבא כנגד התמח"ת.
אולם, החלק הדרמטי בפסק-הדין טמון בעובדה כי השופט משרטט בפסק-הדין, שלב אחר שלב, את המהלכים המתוכננים שניהלה נצבא לאורך שנים על-מנת להביא לקריסתה של התמח"ת, באופן בו תוכל נצבא להשתלט על נכסיה בהליך חדלות פירעון.
בין היתר, קבע השופט ארנון שנצבא הפכה עצמה, במהלך מתוכנן מראש, באמצעות שלוש עסקות שבוצעו בשנת 2009 ו-2010, לבעלת השליטה בתמח"ת ולנושה המובטחת היחידה שלה - הראשונה עסקת רכישת 48% ממניות התמח"ת מחברת מרל"ז, שהייתה בעלת השליטה בתמח"ת; השנייה, המכונה "עסקת דיסקונט", במסגרתה הומחו חובות התמח"ת כלפי דיסקונט וזכויות דיסקונט כלפי התמח"ת לחברה מקבוצת נצבא, בתמורה לתשלום סך של כ-138 מיליון שקל, כאשר יתרת החוב של התמח"ת לדיסקונט עמדה באותה עת על סך של כ-193 מיליון שקל. רכישת חוב התמח"ת לדיסקונט על ידי נצבא מומנה בהלוואה שנתן דיסקונט לנצבא. הלוואה זו ניתנה בתנאים טובים יותר מתנאי ההלוואה שהועמדה קודם לכן על-ידי דיסקונט לטובת התמח"ת; והשלישית, היא עסקת פדיון אג"ח של התמח"ת, והעמדת הלוואת בעלים במקום יתרת החוב לבעלי האג"ח, שכתוצאה מממנה נצבא הפכה להיות נושה מובטח יחיד של התמח"ת.
קריסה מכוונת
השופט ארנון תהה מהו ההיגיון העסקי הטמון בביצוען של שלוש עסקאות אלה? והשיב כי התשובה טמונה בשתי אפשרויות - או שנצבא האמינה ביכולתה לשקם את התמח"ת, להשקיע בה ולהפוך אותה לרווחית, באופן שיאפשר לתמח"ת, לאחר שתשוקם, לפרוע את כל חובותיה; והאפשרות השנייה, המכונה "תיאוריית הקונספירציה" (שהעולתה ע"י בנקל) - היא כי נצבא לא האמינה ביכולת התמח"ת להשתקם, או לא הייתה מעוניינת בשיקומה. השופט בחר באופציה ב'.
"עם ביצוען של שלוש עסקאות אלה הפכה נצבא לבעלת השליטה בתמח"ת ולנושה המובטחת היחידה שלה, וזאת באופן שתוכל לנקוט בעתיד, בעיתוי שייקבע על-ידה, בהליכי חדלות פירעון נגד התמח"ת, בגדרם תוכל להשתלט על נכסי ו/או מניות התמח"ת במחיר מופחת, ותוך שיאופשר לה להגיש הצעה לרכישת התמח"ת ו/או נכסיה המבוססת על קיזוז חובות התמח"ת כלפיה (כתחליף לתשלום במזומן)", קבע ביהמ"ש. "בזמן שלנצבא יוקנה יתרון ביחס לכל מציע אחר בהיותה אדישה לכל הצעת מחיר אחרת שתנוע בין סך 138-188 מיליון שקל, מאחר שהיא שילמה לדיסקונט כ-138 מיליון שקל עבור חוב בסך של כ-18-מיליון שקל".
השופט מצא כי בעת רכישת חוב התמח"ת מדיסקונט, וכן בעת רכישת מניות התמח"ת ממרל"ז, נמצאה התמח"ת במצב כלכלי רעוע, והדרך היחידה שעמדה בפני נצבא לשקם חברה זו הייתה להשקיע בה עשרות רבות של מיליוני שקל. נצבא הייתה מודעת לכך. עוד נמצא, כי ללא השקעה בהון התמח"ת של עשרות מיליוני שקלים לכל הפחות, קרי הזרמת כספים ללא הגדלת מצבת החובות, לא היה לחברה כל סיכוי להמשיך ולהתקיים, אך לא נמצאה כל ראיה לכך שנצבא התכוונה באותו מועד להזרים את אותו סכום לחברה, ובמשך שנתיים מיום רכישת החוב והשליטה בחברה, לא הזרימה נצבא ולו שקל בודד להון החברה. "ברי אפוא, כי תוכניתה של נצבא הייתה, לכל אורך הדרך, להוביל לכך שהתמח"ת תקרוס - ולא תשוקם, וכי האינטרס העסקי שלה התמצה בנכסי הנדל"ן של התמח"ת", קבע השופט.