בתחילת השנה גייסה קרן ג'וי ונצ'רס 50 מיליון דולר כדי לשמח אותנו. הקרן משקיעה אך ורק במיזמים בתחום הבריאות הדיגיטלית והאלקטרוניקה הצרכנית, שמטרתם לשפר את איכות החיים ואת ההרגשה של המשתמשים בהם.
"אנחנו פונים לנישה של אנשים שלא כל כך מרוצים מחייהם, אבל גם לא מדוכאים ברמה הקלינית", אומר אבי ירון, שייסד בעבר את חברת ויז'ן סנס, חברת מכשור רפואי קלאסית.
"אנשים היום הם Human Doings ולא Human Beings, הטכנולוגיה שפיתחנו כדי לעזור לנו לנהל את חיינו דווקא יוצרת עוד ועוד משימות, ומגרה יותר מדי את מערכת הלחץ של הגוף, ופחות מדי את מערכות הרגיעה.
"אנחנו רוצים לפתח מוצרי צריכה שיטפלו בלחצים של המאה ה-21, מוכחים מדעית, שגם כיף להשתמש בהם וגם תומכים בהרגשה הטובה של המשתמש".
המטרה הראשונית של ג'וי ונצ'רס הייתה לגייס הון כדי להקים חברות שיפתחו מוצרים כאלה, אולם לדברי ירון הקרן גילתה שהסביבה העסקית עדיין אינה מתאימה להצמחתן כי "אין מספיק מדע תומך". אז הקרן החליטה גם להקים את הזירה המדעית בתחום והודיעה שתיתן מענק של כמה מאות אלפי דולרים לחוקרים שיסבו מחקרים בתחומים שונים למחקרים בתחום איכות החיים הנפשית של בני האדם בעולם הלחוץ. עשרה חוקרים זכו בפרס, וירון מקווה שהם יוכלו לעבוד בסינרגיה זה עם זה, לצד המחקרים שהם עושים באופן עצמאי. "גלובס" שוחח עם שלושה מהם.
■ מדד הצפיפות: הכול תלוי בתכנון
החוקרת: פרופ' דפנה פישר-גבירצמן
מוסד: הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון
המחקר: פיתוח מדד לניבוי תחושת הצפיפות בסביבה עירונית
דמיינו שלוש סביבות עירוניות: באחת יש בניין דירות אחד ענק. בשנייה מפוזרים כמה בניינים במרחב ובשלישית כל דירה בנויה בנפרד. באיזו מהסביבות תרגישו שצפוף לכם? גם אם השטח הבנוי זהה או הנפח הבנוי זהה, לאופן הבנייה יש השפעה על תחושת הצפיפות. העובדה הזאת הייתה ידועה עוד לפני פרסום מחקריה של פרופ' דפנה פישר-גבירצמן, מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אבל היא מפתחת מדד של ממש שיעזור לנבא עד כמה אנחנו תופסים סביבה עירונית מסוימת כצפופה.
"היום יותר מ-50% מהאנושות מתגוררים בערים, ויש הערכות שלפיהן נגיע עד 70% ב-2050", אומרת פישר-גבירצמן. "אני מאמינה, ומחקרים רבים גורסים כך, שהסביבה שבה אנחנו חיים משפיעה מאוד על התחושה וההתנהגות שלנו בזמן שאנחנו נעים בה, ולכן יש חשיבות רבה ביצירת הסביבה הנעימה ביותר האפשרית. בתכנון נכון, אפשר באותם משאבים ליצור סביבה עירונית נעימה לעומת סביבה עירונית מדכאת, שמשפיעה לרעה על איכות החיים של התושבים".
כמה עצים ושמים רואים מהחלון
במסגרת עבודת הדוקטורט שלה יצרה פישר-גבירצמן מודלים תלת-ממדיים או סימולציות של סביבות עירוניות עם שטח בנוי זהה, ונבדקים נשאלו איזו סביבה צפופה יותר לתפיסתם, וכן איזו סביבה נעימה יותר, מרגיעה יותר והיכן היו מעדיפים לגור.
"התוצאה הייתה מאוד מעניינת", מספרת פישר-גבירצמן. כאשר כינסנו את כל הדירות לבניין 'בלוק' אחד גדול, הוא נתפס כמאיים, משום שהיה בקנה מידה לא אנושי, וגם כאנונימי יותר כי אנשים היו צריכים ממש לספור את הדירות כדי לזהות את זו 'שלהם', ולכל דירה היו מעט כיווני אוויר ונוף.
"ככל שפירקנו את הבניין הגדול למספר רב של נפחים קטנים, כך התגובות היו חיוביות יותר, הן מבחינת הערכת הצפיפות בשטח והן מבחינת הרצון לגור במקום. אולם כאשר פירקנו את הבניין למספר רב של בניינים קטנים, פתאום חלה שוב עלייה בתפיסת הצפיפות. כלומר, בנייני ענק הם לא מוצלחים, אבל גם המון בניינים קטנים על אותו שטח יוצרים תחושת צפיפות. האידיאל הוא כנראה משהו באמצע.
"הסיבה העיקרית לכך שהמחקר ומחקרי המשך שלו מצוטטים רבות היא שמצאנו קורלציה יפה מאוד בין מידת המרחב והנוף שכל אדם רואה מהדירה או מחוץ לדירה לבין הצפיפות הנתפסת. כך מצאנו בעצם מדד מנבא לצפיפות סובייקטיבית.
"רוב רוכשי הדירות רודפים אחרי דירות עם כיווני אוויר רבים, אבל לפעמים מרוב כיווני אוויר אני רואה שכנים מכל הכיוונים ומלמעלה ומלמטה וכולם רואים אותי, ומי שהולך ברחוב רואה עומס של פרטים בדירות, ויותר מדי פירוק, והוא מרגיש שהמתחם צפוף יותר".
בעקבות המחקר הזה קיבלה פישר-גבירצמן מענק מהקרן הישראלית למדע (ISF), שאיפשר לה לבנות עם חוקרים מתחום המחשוב אלגוריתמים יותר מדויקים ומהירים לניבוי הצפיפות הנתפסת.
כאשר הוקמה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון מעבדת הוויזואליזציה, שיש בה מסכים המאפשרים להקרין סביבות וירטואליות ברזולוציות גבוהות, עד רמת הטקסטורה של הבניין והצמחייה, עברה לתקף את המודלים האנליטיים דרך ניסויים מבוקרים במעבדה. "מעבדה כזאת הופכת את הארכיטקטורה למדע כמו כל מדע, כי אנחנו יכולים לשנות אלמנטים מאוד מסוימים בסביבה שלנו ולמדוד באופן מדויק את השפעתם על הנסיינים".
במעבדה ביצעה פישר-גבירצמן עוד שני ניסויים מעניינים. האחד בחן את תחושת הצפיפות ביחידות דיור קטנטנות הממוקמות (לכאורה) במנהטן. הניסוי נעשה בעקבות תחרות שערך בזמנו ראש העיר מייקל בלומברג לתכנון בניינים עם יחידות דיור זעירות, והוא הראה כיצד תכנון הדירה משפיע על תחושת הצפיפות. לדוגמה, כאשר נוספה יחידת גלריה ונוצר חלל עליון פרטי יותר ומרחב גבוה יותר, תחושת המרחב גדלה. מי שיכול היה להביט מתוך הבית על נוף רחוק, חווה צפיפות נמוכה יותר.
"כל ההצעות דרשו אותה עלות בדיוק", מדגישה פישר-גבירצמן, שבעקבות המחקר הזה פיתחה אלגוריתם נוסף שקישר בין הצפיפות הנתפסת לסוג הנוף שרואים מהחלון: כמה "יחידות" שמים, כמה "יחידות" עצים או צמחייה, לעומת כמה "יחידות" בניין.
מחקר נוסף בחן את הצפיפות הנתפסת של הולך רגל בזמן תנועה בשדרה עם עצים לצד מגדלים. כאשר הוצגה השדרה ובה עצים בלבד ללא מגדלים, נחוותה, כצפוי, הצפיפות הנמוכה ביותר, וכשהוסרו העצים והופיעו גם מגדלים, היא נתפסה כצפופה מאוד. כאשר הוצגו העצים והמגדלים יחד, והנבדק התהלך לכאורה במרכז השדרה בין העצים, ניתן היה להוסיף מגדלים לשני צדי השדרה, כמעט בלי לפגוע בתחושת המרחב. "לא תמיד צריך להתנגד לבניית מגדלים בשכונה, השאלה היא איך עושים את זה", היא אומרת.
סטרס ומצוקה בסביבה שנתפסת כצפופה
המחקר שעבורו קיבלה פישר-גבירצמן את המענק מג'וי ונצ'רס לוקח את עבודתה צעד נוסף קדימה. "בניו יורק פגשתי קולגה שלי, ד"ר סמיה ארגאן, שיש לה מעבדה דומה לזו שבפקולטה, אלא שבנוסף לסימולציה של הסביבה הפיזית ואחר כך תשאול המשתתפים, היא גם מנטרת את תגובות הגוף של המשתתפים.
"ההערכה היא שסביבה צפופה תייצר יותר סטרס וסימני מצוקה, ואילו הסביבה המרווחת מבחינה תפיסתית תהיה בקורלציה גבוהה עם סימנים גופניים הקשורים לרוגע. כך אנחנו יכולים לתקף את מה שאמרו הנבדקים בעל פה. החלטנו לשלב כוחות ולבדוק את הסימולציות שלי עם הטכנולוגיה שלה.
"אני לא יכולה עדיין לחשוף את תוצאות המחקר, אבל אני יכולה לומר שבינתיים אני מאוד מעודדת, גם מהקורלציות בין התוצאות הקודמות שלי לתוצאות של המחקר הנוכחי, אך גם מהגילויים החדשים. הקשר בין תגובת הגוף למרחב קיים אך אינו פשטני". שותפיה של פישר למחקר הם פרופ' שמאי-צורי וד"ר ליהיא פלד-עברון מאוניברסיטת חיפה והארכיטקט ערן חן, מקים ובעלים של משרד אדריכלים במנהטן.
"אנחנו מקווים שנוכל להפיק מהמחקר המלצות, אולי אפילו ספרייה של עקרונות וסביבות שתורמות לרוגע ולאיכות חיים גבוהה יותר, כללים שיוכלו ליישם גם מתכננים וגם הקהל הרחב. אולי אפילו ייכתב בעתיד תקן לאופן התכנון של בניינים, כך שיניבו את המרחב התפיסתי המרגיע ביותר".
יוגה גם לאנשים שלא מסוגלים להתמיד
■ החוקר: זיו ארדי
המוסד: מרכז סגול למדעי המוח במרכז הבין-תחומי בהרצליה
המחקר: זיהוי הרכיבים המיטיבים בתרגול מדיטציה והנגשתם לקהל הרחב
"90% מחקר המוח אינו עוסק באיכות חיים ורווחה נפשית אלא בקרב בלימה נגד גורמים מזיקים, וכך גם נראה המחקר", אומר זיו ארדי ממרכז סגול למדעי המוח במרכז הבין-תחומי בהרצליה.
"זו הגדולה של אבי ירון, שבחוכמה ובתבונה הצליח לנתב סביבה מחקרית מעולה שבמעולות - קהילת חקר המוח הישראלית - ולגרום לחלקים גדולים ממנה לחשוב במשך חודשיים כיצד המחקר שלהם יכול לקדם בריאות ואיכות חיים, ולא רק למנוע או להקל תסמיני מחלה".
קונצנזוס על ההשפעה של תרגול מדיטציה
ארדי, שרוב חייו חקר מחלות נפש, עבר גם הוא לאחרונה לצד הפסיכולוגיה החיובית. "היום יש כמעט קונצנזוס לגבי ההשפעות המיטיבות של תרגול מדיטציה ומיינדפולנס", הוא אומר, "אך למעשה באמירה הזאת חסרות שתי אבני בניין משמעותיות. האחת היא שלא ברור מהם 'הרכיבים הפעילים' של התרגול שמייצרים את ההשפעה המיטיבה, והשנייה היא שרוב האנשים לא מסוגלים להמשיך בתרגול מדיטציה לאורך זמן כחלק מאורח החיים הקבוע שלהם.
"חשבנו שאם נזהה את הרכיבים הפעילים של התרגול, נוכל לבודד אותם ואולי ליצור גשר בין התרגול המדיטטיבי המלא לבין האוכלוסיה הרחבה שרובה לא מתחבר לתרגול המעמיק והיומיומי. המטרה שלנו היא לנסות לבצע מחקר שהידע שיופק ממנו יאפשר פיתוח של עזרים ואביזרים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל להנגיש את הרכיבים הפעילים של המדיטציה לקהל הרחב. אנחנו מתכוונים לעבוד קשה וליהנות מכל רגע". המחקר הוא משותף לפרופ' ארדי וד"ר נאוה לויט בינון.
השלב הראשון של המחקר עוסק בהשפעה מסוימת של המדיטציה. הנבדקים יעברו קורס מדיטציה מקיף, ואז ייבחנו במשימות של ויסות חושי וקבלת החלטות גמישה ותלוית סיטואציה. התנהגות גמישה ומותאמת לסיטואציה נחשבת הצלחה בוויסות רגשי.
ארדי: "אנחנו מעריכים ששני גורמים משפיעים על הבחירה הקשיחה או הגמישה, ואלה שני רכיבים שנראה כי הם משתפרים בעקבות תרגול מיינדפולנס או מדיטציה. האחד הוא הקשב לגוף, והשני הוא מיקוד קשב בסיטואציה. כדי לבחור בצורה מותאמת לסיטואציה צריך להיות קשוב למצב עצמו - לניואנסים ולהבדלים בין סיטואציה אחת לאחרת, וגם במקביל לתחושות שהסיטואציה מעוררת בנו. הגוף שלנו מספר לנו סיפור. המדיטציה שמה דגש על ניתוח לא שיפוטי של התחושות שעולות מתוך הגוף, והתחושות האלה הן ערוץ מידע מאוד יעיל, שיכול לעזור לי להבין איך אני מרגיש במצבים שונים ואולי כך לבחור באופן שבו כדאי לי להתמודד איתם".
מה אומר לכם פנס בעין
בפועל, הניסוי נראה כך: לאחר תרגול מדיטציה בקורס ארוך, הנבדקים מגיעים ליום במעבדה, שבו חושפים אותם לגירויים שליליים. הנבדק יכול לבחור באחת משתי גישות לגירוי. האחת - לברוח מהתמודדות איתו. השנייה - להמשיך להביט בגירוי ולנסות לשנות את המשמעות שלו עבורו "למשל, אם בתמונה רואים ילד שיש לו פנס בעין, אנחנו ישר נחשוב שמישהו הרביץ לו. התמודדות עם שינוי המשמעות היא למשל בהעלאת האפשרות שהילד סתם קיבל מכה או שבכלל מדובר באיפור לכבוד פורים".
ויסות רגשי מוצלח יהיה כאשר לפעמים אנחנו מתמודדים עם הגירוי ולפעמים אנחנו בורחים ממנו, תלוי בסוג הגירוי ומידת ההשפעה שלו עלינו. בחירה בכל אחת מהאפשרויות כל הזמן נחשבת ויסות רגשי פחות מוצלח. הנבדקים מחוברים למדדים פיזיולוגיים, והם גם נשאלים עד כמה סבלו מרגש שלילי במהלך הניסוי. נבדקים שמשתמשים באסטרטגיות המתאימות לכל סיטואציה, לרוב יצליחו להפחית את הרגש השלילי הכולל שלהם.
"בעזרת המדד הפיזיולוגי אנחנו גם בוחנים אם הנבדקים בחרו באופן ההתמודדות בהתאם למה ששידר הגוף שלהם", אומר ארדי.
"תוצאה רצויה של הניסוי תהיה תשובה לשאלה אם המדיטציה משפרת את הקשב לגוף ואת הקשב לסיטואציה באופן שמשפר את הוויסות הרגשי ואם השיפור הזה אכן גורם להרגשה כוללת טובה יותר. אם אמנם כך, הרי שקשב לתחושות הגוף ומיקוד קשב במשימה יוכלו להיחשב "רכיבים פעילים" במדיטציה.
רוצים להיות כמו מישהו אחר? זה אפשרי
■ החוקר: ד"ר מיכאל גלעד
מוסד: אוניברסיטת בן גוריון
המחקר: פיתוח אפליקציה שתאמן אנשים לחקות התנהגויות חיוביות של אחרים
אמפתיה, או היכולת לשים את עצמנו בנעלי האחר, היא כישרון חברתי בסיסי, שד"ר מיכאל גלעד מנסה לקחת צעד קדימה. "המחקר שלי עוסק ביכולת שלנו לדמיין איך זה להיות אנשים אחרים, וכך אולי להפנים יכולות רגשיות או כישורים שיש להם ולשפר את חיינו", הוא אומר.
"מחקר שערכתי כשהייתי באוניברסיטת קולומביה הראה שכאשר אני משתמש במוח שלי כדי לדמיין את התגובה של אדם אחר, הפעולה הזאת יכולה לשנות גם את התגובה שלי למצבים דומים. לדוגמה, אם אני מנסה לדמיין איך יגיב אדם קר רוח לסיטואציה שמעוררת בי בהלה, המוח שלי נראה קצת יותר כמו המוח של אותו אדם קר רוח באותה סיטואציה. המחשבה הייתה שכך אני יכול למעשה לאמן את עצמי להיות יותר קר רוח".
לדברי גלעד, תוצאות המחקרים עד היום אכן הראו שלאחר תרגול כזה הנבדקים מדווחים שהם מרגישים רגועים יותר גם במפגש עם גירויים מטרידים (למשל תמונות סנאף), והתגובה של המוח שלהם היא בהתאם. בהמשך, הכוונה היא לקרוא את התגובה שלהם גם מתוך הבעות הפנים. גלעד: "בני אדם התפתחו מבחינה אבולוציונית להיות סוג של שחקנים. היכולת לדמיין שאנחנו אנשים אחרים ואפילו לחקות את התנהגותם היא אחד הגורמים החשובים שדחפו את התפתחות המוח האנושי. זו היכולת שמאפשרת את הלמידה התרבותית שלנו. המחקר שלי מבוסס על ההערכה שהמצבים המנטליים שלנו במידה רבה מגויסים לטובת המשחק שאנחנו משחקים בחיים שלנו מול החברה.
"כך, לדוגמה, מפקד בשדה הקרב לא יכול להראות שהוא מפחד, הוא חייב להעמיד פנים. המחקר מעלה את השאלה אם העמדת הפנים הזאת מחלחלת לעומק. אם נורה לחיילים לחקות את המפקד, אולי נוכל להרגיע גם אותם ולמנוע מהם להגיע למצבים רגשיים קשים. קיים טיפול פסיכולוגי ותיק המבוסס על הגישה הזאת, שנקרא 'פרסונל קונסטרקט' (הבניה אישית). פיתח אותו הפסיכולוג הקוגניטיבי ג'ורג' קלי. בטיפול הזה נותנים למטופל לדמות במשך שבוע-שבועיים דמות פיקטיבית או אמיתית שהוא מעריך את התנהגותה בתחום מסוים שבו הוא רוצה להשתפר. אלא שעד המחקר שלנו, לא היה תיקוף מחקרי להצלחת השיטה הזאת, בטח לא בהדמיה מוחית".
למעשה זה טיפול בשיטת Fake it until you make it
"בדיוק. כעת, בעזרת המענק, אנחנו מנסים לתכנן אפליקציה שתנחה אנשים כיצד לעשות זאת, ואנחנו גם רוצים לבחון באמת לעומק עד כמה זה מייק איט ועד כמה רק פייק איט".
המחקר החל בלימודי הפוסט דוקטורט של גלעד אצל החוקר קווין אוקסנר באוניברסיטת קולומביה, וממשיך כעת באוניברסיטת בן גוריון בהובלתל הדוקטורנטית אן הברמן.
- האם קיים סיכון שלאחר טיפול כזה המטופלים יחושו שהם אינם אותנטיים וכבר לא בטוחים מי הם? שחייהם הם הצגה?
"אנחנו מקווים שלא, אבל זו אחת הסיבות שבגללן עורכים מחקר. אני מאמין שככל שאנשים ירגישו שליטה רבה יותר בתהליך הזה, הם יטיבו לחוש שתהליך השינוי הוא חלק מהם. אנחנו חושבים שבני אדם משתמשים בגישה הזאת ממילא, אבל אנחנו נוכל להכווין טוב יותר את השימוש שלהם בה. ממילא התחושה העצמית שלנו בעולם מקורה בהעמדת פנים שעם הזמן הופכת יותר אותנטית".
- כשאתה מגיע לשדה הקרב בתחפושת של מישהו אחר, עד כמה יכול הדבר לשחרר אותך משאלות מוסריות?
"אנחנו שואפים לכך שאנשים יבנו דמות כמו שהם רוצים להיות - על פי החלטתם ואמות המידה המוסריות שלהם".