מפעלי ים המלח / צילום: תמר מצפי
1. שנתיים. לפני כשבוע, 25 באוגוסט 2017, מלאו שנתיים לחתימת שר האוצר משה כחלון על מינוי "הצוות ליישום ההמלצות בנושא פעולות הממשלה לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח". שנתיים - והכול תקוע. לא לבלוע, לא להקיא. לא להמליץ, לא לא להמליץ. אם שואלים את האוצר, לא חשוב מתי, התשובה חוזרת על עצמה: עובדים על זה כל הזמן, כולם עובדים על זה כל הזמן, הכול מסובך וקשה, אבל הנה הנה, בקרוב... עוד מעט. הצוות של יואל נווה הוא רק הפרק האחרון בסחבת. לפני כן הייתה זו החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו שלקח לה יותר משנתיים להוציא את "הסדר הנכסים", שהוא הכנה לתנאים הכספיים ליום סיום הזיכיון ("גרירת הרגליים של המדינה עלולה לשחק לידי עופר", "גלובס", 17.1.17).
2. הנה הבעיה: בתוך הצוות, בתמיכת כמה פקידים בכירים מכהנים ובדימוס, גורסים, אחרי שיחות ודיונים רשמיים פחות ויותר (בין היתר גם עם אנשי ומקורבי כימיקלים לישראל-החברה לישראל, בעבר, בהווה ובתקווה לעתיד), התגבשה עמדה שלפיה אין לצאת למכרז בינלאומי על הזיכיון העתידי של מחצבי ים המלח. יותר מזה: לטובת עמישראל גם לא נכון לעשות זאת. במילים אחרות: אין לקחת ממשפחת עופר את התרנגולת שמטילה ביצי זהב (לאורך רוב השנים הרווח היה מותנה בעיקר במחירי האשלג בעולם. בסך הכול משכו בעלי השליטה דיווידנדים בכמה מיליארדים), משום שבמסמכי חוק הזיכיון ההם-ההם, שנחתמו בשנת 1961, נרשמה "זכות סירוב" למחזיק בעת סיום הזיכיון.
אף גורם בממשלה עוד לא הכריז על עמדתו, אבל ידוע (מהצהרות קודמות ושיחות) כי בין הפקידים הבכירים שזו עמדתם, בתוך הצוות ומחוץ לו, נמצאים מנכ"ל האוצר שי באב"ד; מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר; היועץ הכי בכיר של ראש הצוות, יואל נווה, שהוא גם הכלכלן הראשי וממלא מקום ראש אגף תקציבים באוצר; וירום אריאב, שפעם היה מנכ"ל האוצר והיום חבר גם בוועדה לבחינת סמכויות הנהלת משרד האוצר, שמונתה ביוזמת באב"ד במטרה לבדוק את "מבנה הסמכויות של מנכ"ל משרד האוצר וראשי האגפים השונים".
3. אבל לא שר האוצר כחלון (אף שכמה ממקורביו לוחצים), בטח לא ראש הממשלה בנימין נתניהו (גם לו יש כמה מקורבים החומלים על עופר, ובהם מי שהיה מזכירו הצבאי, יוחנן לוקר, המשמש היום יו"ר כיל), לא הממשלה כולה, גם לא הכנסת וחברי ועדת הכספים, ואפילו לא החשב הכללי הנוכחי רוני חזקיהו (הדמות שאמורה להיות המכריעה בצוות הזה) - כל אלה לא יכולים, גם לא רוצים, מבחינה ציבורית, כלכלית ועניינית, לקבל החלטה על המשך הזיכיון לעידן עופר ושותפיו. אף אחד מכל אלה לא יעז לתמוך בזה - גם כי הדבר ייראה ככניעה לעופר, גם כי הציבוריות הישראלית כבר לא מוכנה לקבל מסירת נכסים כזאת. ברור כי מי שיעז לתמוך בהמשך הזיכיון עלול להיפגע פוליטית, אף שברור שתהיה התארגנות של עובדי כיל ותושבים בנגב למען עופר. גם אין הרבה סיכוי שזה יעמוד במבחן בג"ץ.
לכן חברי הצוות תקועים. לכן הם מחפשים כבר תקופה ארוכה דרכים עקלקלות, שמצד אחד לא יחייבו אותם לומר את הדברים בפה מלא ומצד אחר יביאו למעשה לכך שעופר ימשיך ליהנות מנכסי הציבור בים המלח, בדרך זו או אחרת.
4. פתרון תמוה במיוחד שמקדמים גורמים הקשורים לוועדת נווה אומר כך: ברור שבאווירה הפוליטית הקיימת לא ניתן למסור את הזיכיון למשפחת עופר, ולכן צריך למצוא דרך אחרת. והרי לא חסרות שיטות לביצוע מכרזים חכמים. לדוגמה, האוצר יכריז על סוג של BOT (פרויקט בשיתוף ציבורי ופרטי), ויאמר משהו כמו: אני לא נותן עוד זיכיון, אני אוציא הודעה שמבקשת למסור את תפעול העסק, את ההפקה והייצור של תנובת מחצבי ים המלח למשך 25-30 שנה, ומי שייתן את המחיר הכי גבוה - יקבל. זה יכול להיות בתמלוגים שנתיים, בתשלום אגרה שנתית קבועה או בכל דרך כספית אחרת. ההודעה על ה-BOT המוצע תפורסם בעולם, ואנחנו מניחים שישתתפו במכרז חברות כרייה רבות. בסוף הדרך נערוך BAFO (BEST AND FINAL OFFER), ניתן למעוניינים 24 שעות להודיע על המחיר הסופי, בדיוק כפי שעושים במכרזים פומביים. ונמסור למרבה במחיר.
נשמע טוב? לא בדיוק. מומחים שונים, שברור כי שמם לא יוצג כאן, אומרים: קודם כול, ב-BOT, כפי שמקובל בכל העולם, הזכיין אמור להקים משהו - מבנה, כביש, נמל, מתקן, וגם לתפעל אותו. ובמקרה של ים המלח - המבנה, המערכת ורשת המכירות כבר בנויים זה עשרות שנים. שנית, למשפחת עופר יהיה יתרון ברור ב-BOT, ולו רק כי זהו עסק רץ. הם כבר שם, יש להם את מלוא המידע הגלוי והסמוי. שלישית, אין סיכוי שחברות כרייה בינלאומיות יבחרו להתמודד, שכן אין מדובר בזיכיון שהוא זכות המעוגנת בחוק המדינה, "חוק הזיכיון" שאליו נלווית "מניית זהב" ברורה, אלא בסוג של הסכם מסחרי מול משרד האוצר. אמנם זהו הסכם ארוך טווח, אבל הוא פותח פתח רחב לבוררויות, לשינויים ולתביעות הדדיות. בפועל זה אומר שבשיטה הזו מתכוונים למעשה להשאיר את העסק בידי משפחת עופר, אבל במקום לקרוא לזה הארכת הזיכיון או הענקת זיכיון חדש בגין "זכות הסירוב", יקראו לזה BOT. אז מה עשינו?
ודבר נוסף: האם המדינה באמת מוכנה לקחת את מפעלי ים המלח ומפעלי כיל לבעלותה מחדש, רק כדי להכריז על BOT? כי אחרת איך היא תעשה את זה?
5. כך קורה שבצוות לא מעיזים לומר בקול רם וברור: תנו לעידן עופר את המשך הזיכיון. גם הם יודעים שברגע שיאמרו זאת תתרחש כאן מהומה אדירה - ציבורית, פוליטית ומשפטית:
* בין היתר, הודעה כזאת עלולה להעלות טיעונים רבי משמעות על ניגודי עניינים לכאורה, נוכח העובדה שכמה מהתומכים באי-הוצאת מכרז, יהיו העילות אשר יהיו, שימשו מתישהו בעברם כמועסקים, ישירים או חיצוניים, בתאגידי עידן עופר בישראל ובעולם.
* כנגד הכוונה של הצוות יעמדו גם דברי החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו בעת פרישתה: "קיום הליך מכרזי הוא הדרך הנכונה למימוש מקסימלי של חלק הציבור במשאבי הטבע באזור ים המלח". עבאדי בויאנג'ו המליצה במכתב לכחלון, כחשבת כללית שטיפלה לאורך שנים בכמה וכמה מהעניינים הכבדים של כיל, כי "יש להעביר את זיכיון כיל בים המלח, שיפוג ב-2030, למכרז פתוח ולא להאריך אותו". כבר אז יצאו גורמים עלומים באוצר ומסרו למי שמסרו כי "ההמלצה מנוגדת לניסיונות להגיע להסדרה של הארכת הזיכיון של כיל תמורת קבלת ויתורים לממשלה כדוגמת קבלת המלצות ששינסקי 2". ("דה מרקר", 17.01.17).
* מול הכוונות לאפשר הארכה של שליטת עופר בכיל-ים המלח תעמוד גם אמירתו של מי שהיה ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, בעת שעצר בקיץ 2015, יחד עם המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, לחצים כבדים של שרים ופקידים בכירים להוסיף לדיוני ועדת ששינסקי 2 את הארכת זיכיון ים המלח. "אנחנו לא נסכים בשום פנים ובשום אופן לשקשוקה 2. הפעם זה כבר לא יעבוד להם!" אמר אז לוי בכעס בוועדת השרים, "אין שום קשר בין זיכיון לששינסקי 2, ומי שרוצה לערבב זה עם זה עושה את זה ממטרות זרות - ולא בטוח שטובות. ואם כבר מדברים על הזיכיון, הרי דרך המלך, הדרך הנכונה והציבורית היא אחת: מכרז - ורק מכרז" ("גלובס", 20.8.15).
* החלטה על המשך הזיכיון עלולה להקפיץ, למנף ולהזניק את העתירה לבג"ץ שהגישה התנועה לאיכות השלטון לפני כמה חודשים בדרישה לחשוף בציבור את הדוח על התנהלות כיל-ים המלח בעניין מניית הזהב שכתבה החשבת הכללית הקודמת וחתמה עליו בינואר השנה עם פרישתה. האוצר, יש לציין, איפסן ועדיין מאפסן את הדוח עמוק עמוק בכספות הסודיות שלו ומסרב לחשוף את הכתוב בו בטענה (התמוהה) כי מסירתו עלולה לפגוע בערך המניה של כיל ו"עלולה לסכל את ההחלטה הסופית שתתקבל בסופו של יום".
הנה כמה שורות מתוך העתירה לבג"ץ שהוכנה על ידי סמנכ"לית הכלכלה בתנועה, עו"ד נילי אבן חן: "בשנים האחרונות עלו אינדיקציות שונות לכך שכיל מבצעת, באופן עקבי ומתמשך, פעולות שלכאורה מפירות את תנאי מניית הזהב ורומסות ברגל גסה את האינטרסים שתנאי המניה נועדו להבטיח. התנועה בחנה את הנושא לעומק והבדיקה העלתה תוצאות מבהילות. הצטברו בתנועה אינדיקציות לעשרות מהלכים שעשויים להוות הפרה של תנאי הזיכיון: הקמת שותפויות עם חברות זרות, העברת ידע לחו"ל, הקמת מרכזי פיתוח מעבר לים, ועוד ועוד. התמונה שנחשפה לתנועה גילתה מצב מבהיל, שבו במשך כ-15 שנה המדינה לכאורה מתרשלת בשמירה על האינטרסים של הציבור במשאבי הטבע היקרים שלו, ומאפשרת לקונצרן ענק לעשות בהם כבתוך שלו. כיל מצדה נהנית מהמחדל הרגולטורי המתמשך ומבצעת מהלכים משמעותיים, שמסכנים לכאורה את האינטרסים החיוניים של הציבור... ואף פועלת במרץ להבטיח כי זיכיונה על נכסים אלה יוארך לשנים רבות נוספות".
* הצוות לא יעז לומר: "אי אפשר לקיים מכרז בגלל טענת הסירוב. תנו שוב את הנכס הכבד של המדינה לכיל ובעליה" - גם כי ועדת הכספים של הכנסת בראשות משה גפני כבר הודיעה בשלהי פברואר השנה שהיא מתחילה לפקח על התנהלות הממשלה והיערכות לקראת תום תקופת הזיכיון של חברת כיל במפעלי ים המלח ב-2030. זאת "לאור ההתנהלות הלקויה של המדינה בכל הנוגע למכרזי ענק ולמתן זיכיונות לשימוש במשאבי הטבע שלה", כדברי גפני שהוסיף ואמר: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. בעניינים שונים שקשורים למתן זיכיונות או להארכתם, המדינה מגיעה לדקה ה-90 כשהיא לא מוכנה דייה". חבר הוועדה ח"כ מיקי רוזנטל, שמשקיע כבר הרבה שנים תשומת לב מרוכזת בענייני כיל-עופר, אמר בהודעת ועדת הכספים: "אנחנו עוסקים בביזת הזהב. מדובר כאן באחת ההחלטות הדרמטיות ביותר של מדינת ישראל מבחינה כלכלית. מ-1999 ועד 2015 כיל חילקה דיווידנדים של 26.5 מיליארד שקל, כמעט 2 מיליארד שקל בשנה. למדינה יש היסטוריה עגומה של טיפול במכרזים, ובכלל בטיפול בנכסים שלה. הזיכיון של כיל אמור להסתיים ב-2030 וזה נראה לאנשים מעבר להרי החושך, אבל זה יגיע יותר מהר ממה שחושבים... יש פה הרבה סוגיות סבוכות והמדינה גוררת ר גליים".
נילי אבן חן, מהתנועה לאיכות השלטון, התייחסה בדיון בוועדת הכספים שהתנהל אז לדוח עבאדי בויאנג'ו על מניית הזהב שמוסתר היטב באוצר ואמרה: "הדוח הזה הוא תשתית בסיסית לדיון שמתנהל כאן. כי אם הייתה הפרה של מניית הזהב על ידי כיל לא צריך להתקיים בכלל דיון אם מאריכים לה את הזיכיון, אלא נדרש לקחת לה אותו כבר עכשיו, כי היא לא עומדת בתנאי החוק שמקנה לה את הזיכיון".
* לתמונה נכנסת בגאון גם עמותת אדם טבע ודין. "ים המלח שייך לציבור ולכן לא ייתכן שוועדה שאמורה לבחון את עתידו לא תדבר איתו", אמרה עו"ד לי-היא גולדנברג לא מכבר, לאחר שנחשף כי הצוות של יואל נווה נפגש והתייעץ עם אנשי כיל עצמם - אבל לא עם הציבור. "הגיע הזמן שהמדינה תתקן את חוק הזיכיון, שמתיר במסגרתו להרוס את ים המלח, ותקבל החלטות בראייה לאומית כוללת" ("ידיעות אחרונות" 27.7.17).
6. לכל אלה ניתן להוסיף כמה נימוקים ציבוריים כבדי משקל נגד הארכת הזיכיון או מסירתו האוטומטית לידי משפחת עופר, אפילו אם הצוות לא רוצה להתעמת עם טענת זכות הסירוב.
גם יצחק תשובה, אנשי נובל אנרג'י ושותפיהם בתגליות הגז טענו בזמנו (2010), לאחר ששר האוצר אז יובל שטייניץ הכריז על הקמת ועדת ששינסקי הראשונה בנושא מיסוי הוגן בגין רווחי משאבי הטבע והגז הטבעי, כי מדובר במהלך רטרואקטיבי אסור הפוגע קשות בזכויות הקניין שלהם ובזכויות החוקתיות שלהם. הם טענו שכאשר חתמו עם המדינה על זיכיון לחיפוש גז, ובעת שהשקיעו השקעות כבדות כדי לחפש גז, היו תנאי המיסוי ברורים ולכן אסור לשנותם בדיעבד, אחרי מציאת הגז. כמה ממשקיעי הגז הקטנים יחסית, ובראשם משקיעי ישראמקו וגבעות עולם, עתרו לבג"ץ נגד חוק ששינסקי ובאוגוסט 2012 הודיע בג"ץ כי הוא דוחה את העתירות. בין היתר אמרו אז שופטי העליון מרים נאור, עוזי פוגלמן וצבי זילברטל כי אין מקום לטענה על קיומה של "עסקה סטטוטורית" כלשהי המונעת מהמדינה לשנות את מדיניותה הפיסקלית. עוד קבעו השופטים כי למשקיע אין זכות קנויה לכך שמדיניות כלכלית שעליה התבסס תימשך".
שטייניץ חזר ואמר: "משאבי הטבע של המדינה שייכים לכלל האזרחים, ולא רק בתחום הגז והנפט". אנשי ציבור דיברו ומדברים על החשיבות העליונה בהעדפת טובת הציבור - אז בגז ועכשיו במחצבי כיל. כך שאפילו אם יש סעיף המתפרש כזכות סירוב, הרי טובת הציבור גוברת. וטובת הציבור קשורה להתנהלות בעלי הזיכיון, לשמירה על מחויבותם לקיום מניית הזהב שבאה להגן על הציבור, על המדינה ועל משאבי הטבע שלה.
7. אם לא די בכך, ניזכר במה שאירע באחרונה, אמצע יולי 2017, שוב בבג"ץ, בעתירה שהגישו המדינה, משרד האוצר ומשרד האנרגיה נגד שביתת עובדי חברת החשמל שדרשו למעשה מעורבות מלאה וזכות הכרעה בתוכניות הרפורמה במשק החשמל. הנה מה שאמרה השופטת אסתר חיות, שעמדה בראש הרכב של חמישה שופטים: "יש להכיר בזכותו של הריבון לערוך שינוי מבני במשק החשמל". זה אומר שיש להכיר בזכותו של אותו ריבון גם לבצע שינוי בכתב הזיכיון שניסח, כתב וחתם עליו ב-1961 - בהתאם להתפתחויות ולצרכים.
האומנם זכות סירוב?
כך כתוב בחוק הזיכיון סעיף 25, זכות קדימה לזיכיון חדש:
"אם אחרי פקיעת הזיכיון תרצה הממשלה להציע זיכיון חדש להפקת מלחי מחצב, מחצבים וכימיקלים מים המלח לאיזה אדם שהוא שאינו בעל הזיכיון, תציע הממשלה ראשונה לבעל הזיכיון זיכיון חדש בתנאים לא פחות נוחים מאלה שהיא אומרת להציעם לאותו אדם אחר".
האם זה אומר שהמדינה כבולה באזיקים לבעלי הזיכיון הנוכחי? מי שרוצה להאריך את הזיכיון הנוכחי או לתת את הזיכיון הבא לבעלים הנוכחיים אומר שכן. מי שרוצה להעדיף אינטרס ציבורי יאמר, זכותה של מדינה גם לשנות את מה שנקבע בעבר.
זה אומר להכין מכרז, לכתוב מניית זהב חדשה, לקבוע דרכי אכיפה אפקטיביים שלה, לגבש תשלומי תמלוגים הגיוניים, תמורה הולמת לציבור ושמירה על נכס הטבע הבולט בישראל: ים המלח. ואז, רק אז, יתכבדו ויתמודדו גם החברה לישראל וגם משפחת עופר - ואם יזכו, יבושם להם.
מה עומד לקרות לזיכיון
2030
מועד סיום הזיכיון של כיל
האפשרויות של הממשלה: * להאריך את הזיכיון של כיל * להוציא מכרז שהחברה לישראל תוכל להשתתף בו (כפי שהמליצה החשכ"לית לשעבר עבאדי-בויאנג'ו) * להוציא מכרז BOT, שפירושו החזרת הבעלות על מחצבי ים המלח למדינה והעברת התפעול לחברה נבחרת
מי מחליט: ועדה בראשות יואל נווה, הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שקמה לפני שנתיים, אמורה להגיש את המלצותיה לממשלה, אך כרגע היא תקועה בגלל החשש של הפקידים ושל הפוליטיקאים להחליט לכאן או לכאן