אמו של אברה מנגיסטו / צילום מהעצרת: שחר מילגרום
ובימים האלה מלאה הארץ הפגנות ומחאות; השמאל נגד מנדלבליט, הימין נגד נאור והנכים נגד הממשלה. כולן זוכות לפתוח מהדורות וכולן מסעירות את הרשתות החברתיות. חלק מעוררות זעם, חלק הזדהות, כל אחד לפי הפוזיציה שהביא איתו מהבית. חוץ מאחת. אף מחאה, כך נדמה, לא זוכה להתעלמות מנומסת כמו מחאתם של הקוראים להשבת אברה מנגיסטו לישראל. כמו שקל להסכים איתה, ככה נוח להתעלם ממנה.
7 בספטמבר, לפני שלוש שנים, יצא אברה מנגיסטו (אברה באמהרית: קרן אור), בן 28 (אז) ובעל לקות נפשית, מביתו בשכונת שמשון באשקלון. הוא צעד למתקן תחנת הכוח רוטנברג בחוף זיקים, קפץ מעל לגדר ועבר לרצועת עזה. מאז נעלמו עקבותיו. מסכן אברה מנגיסטו. הגורל דפק אותו כמה פעמים. גם לוקה בנפשו, גם ממשפחה ענייה ומוכת גורל בת תשעה ילדים, וגם מהפריפריה. לאן אפשר להגיע עם נתוני פתיחה כאלה? אולי לא רחוק, אבל בטח לא למקום הנוראי שאליו הביא אותו הגורל. אין איש שמגיע לו גורל כזה.
ביום ראשון השבוע, בכיכר הבימה בתל אביב, נערכה עצרת מחאה והזדהות עם אברה מנגיסטו. זה היה ערב עצוב מאין כמותו. מאות בודדות של אנשים הגיעו, כמחציתם בני העדה האתיופית והשאר חניכי תנועות נוער, מרביתם מהנוער העובד והלומד, מיעוטם מבני עקיבא, ועוד כמה אזרחים טובים. המחאה הייתה רק בכותרת. לא היה שם זעם ולא הייתה קריאה לפעולה; האנרגיות היו אנרגיות של אזכרה והתחושות היו של השלמה שקטה עם המצב.
מיקי חיימוביץ', שהנחתה את האירוע יחד עם ציונה דסטה, פתחה בלעדכן את אברה מה קרה "מאז שהלכת": זה השתחרר מהצבא, זו התגייסה, התינוק התחיל ללכת, האח התחיל ללמוד. היא לא התחילה עם העדכונים החשובים יותר: אברה, מאז שהלכת לא קרה כלום. המדינה ביקשה מהמשפחה שלך להיות בשקט; בני העדה שלך יצאו למחאה שדוכאה באלימות; את מרכז הקליטה של האתיופים במבשרת מפנים בשביל למכור את הנדל"ן, ועל הדרך זורקים מאות אנשים ומפזרים אותם ברחבי הארץ. ודוק, אברה, מפזרים: כאילו היו זבל ובלי שום התחשבות, לא במרקם החברתי, לא במוסדות הלימוד של הילדים ולא במקומות העבודה של ההורים. מתאם שבויים בא, מתאם שבויים הלך, הבטחות נישאו באוויר והתפוגגו.
אחיו של אברה, אילן ויוסי, נאמו מהכתב: "כבר שלוש שנים שאמא לא ישנה, שאבא לא נרדם. שלוש שנים שקול דממה זועק בבית. אתה אפילו לא יכול לדמיין לעצמך כמה אתה חסר... תהילה כבר מדברת, דניאל הולך בדילוגים, אלעד, אחיך הקטן, סיים תיכון לאחרונה, נתנאל השתחרר ואלמנש (האחות הקטנה) התגייסה".
זה היה נורא ושובר לב. האחים הקריאו נאום שכתבו כנראה לקהל גדול פי ארבעה לפחות (אלה שאישרו הגעה בפייסבוק ובחרו לעשות משהו טוב יותר): "...תסתכל מה קורה כאן, תראה כמה אנשים באו להזכיר לכולנו שאתה חי, שצריך להחזיר אותך הביתה. אברה, אתה לא לבד. אנחנו כבר לא לבד...". טעות, אחים יקרים, אתם די לבד ודמי אחיכם זועקים לכולנו מהרצועה.
עלמה זוהר, עם הלב הענק שלה, שרה שיר שעד עכשיו שרה לגלעד שליט. היא היחידה שדיברה ברור: "אתה לא צריך להיות גיבור כדי שיזכרו אותך ואתה לא צריך להיות לבן כדי שיחזירו אותך", אמרה.
ואז הזמינו את ההורים לבמה. עוברי אורח חצו את הכיכר מפה לשם, יוצאים ונכנסים מבתי קפה, דוחפים עגלות ומושכים כלבים, מלקקים גלידה ושותים קפה, מתעלמים מהכאב. בתיאטרון הבימה הצמוד מציגים את "עלובי החיים" - אבל החיים עצמם, על כל עליבותם, עומדים בחוץ בכיכר.
ההורים עומדים רחוקים זה מזו. הם מדברים אמהרית ויש תרגום סימולטני. האב, איילין, מודה לבורא עולם, נשנק, בקושי מדבר, וכשמדבר זועק בקול גבוה: "אני לא ישן, לא בלילות ולא בימים. אני רואה רק חושך. החיים שלי חשוכים. אין אור בקצה המנהרה ואני לא מאמין שיקרה משהו טוב. כל מה שאני מאחל לעצמי זה לראות את בני". האב, על-פי הפרסומים, חסר בית. הוא התמוטט אחרי שאחיו של אברה, מסרשאו, התמוטט נפשית והתאבד בדרך הכי אכזרית שיכולה להיות: הרעיב את עצמו למוות. זה שבר גם את אברה וריסק את כל המשפחה. האב מודה לראש העיר אשקלון על שארגן אוטובוס לסייע למפגינים להגיע.
האמא, אגרנש, בקושי מצליחה לדבר. היא בוכה. "אני לא מבינה את החמאס", היא צועקת, "למה הלב שלהם עשוי מאבן? מה יועיל להם הבן שלי? מה? אין להם ילדים? אין להם רגש?". הקהל לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני בוחן בקפידה את קצות נעליי רק לא להישיר מבט. "אם היו באים הנה אלדד יניב והחבר'ה שלו הם היו קונים את עולמם", אומרת לי אחת המפגינות. אבל למעט דפני ליף לא פגשתי פעילים חברתיים בולטים ולמעט אילן גילאון לא ראיתי אף פוליטיקאי. איזה קופון כבר אפשר לגזור פה?
מאחור, מוכרים פעילים חולצות "אברה עדיין חי" בשלושים שקלים, תרומה למאבק. אני רוכש אחת. לטענת המשפחה, חלפה יותר משנה וחצי מאז יצר איתם קשר גורם רשמי כלשהו - וגם אז, הדבר העיקרי שביקשו מהם זה להיות בשקט. לא להפריע. אמרו להם מה להגיד, מה לא להגיד. וזה מה שהם עשו. צייתו. האמינו למדינה. יהא זה הלקח של כולנו.
מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ביקר לאחרונה בארץ ונפגש גם עם המשפחה. הבטיח לנסות, אבל בינתיים כלום. "החמאס", זעק אביו של אברה, "זוכה מדי שבוע לביקורים של האסירים הביטחוניים שלו בכלא - למה לא הבן שלי?". "לא קל לי בלעדיך", אמרה האם. "קפה שחור חזק" באו להופיע. נתנו את שלהם. חבל שלהקה שיכולה לסחוב אלפי אנשים לא סחבה אף אחד לכיכר.
למחרת אני מדבר עם אבי יאלו, מהפעילים להשבת אברה. הוא מאוכזב, מתוסכל וקצת כועס. "ציפינו להרבה יותר", הוא אומר. "התחושה היא שהמשפחה לבד. אני לא יודע מה לעשות, תוהה ביני לבין עצמי איך אפשר לשנות, אבל אין לי רעיונות".
"גם הקהילה שלנו", אומר יאלו, "לא מתגייסת בהמוניה - זה הפך להיות כמו פסטיבל. זה שלא מדברים על הדברים כמות שהם, מרחיק את הקהילה. כי אנשים מבינים טוב מאוד שיש קשר הדוק בין מי שאברה מנגיסטו לבין המצב שלו. היה גם מי שחיבל בהתגייסות של הקהילה וגרם לאדישות, כל מיני יועצים וגורמים ממסדיים אמרו למשפחה להיות בשקט. זה מה שגרם שבסופו של דבר - יש שקט. זה מה שיש. אולי יגיע היום שאנשים יתפכחו".
גם יונית פנטה שפעילה במטה, לא יודעת מה לעשות. היא מתמקדת בחיובי - לא היו תקלות, אנשים הגיעו והמסר עבר - אבל מודה ש"אין קו ברור. הכול מאוד מורכב. אין לנו אירוע תקדימי שאפשר לגזור ממנו ואף אחד לא יודע מה נכון. צריך לרתום את הציבור ובעיקר צריך לחשב מסלול מחדש".
האח אילן אופטימי יותר: "יצאנו עם סיפוק מאוד גדול. היה ציבור מגוון. אנשים טובים. לפני שלוש שנים אף אחד לא שמע עלינו. עכשיו התקשורת יותר עוקבת. היה ערב מאוד מרגש".
- איך היה בפגישה עם מזכ"ל האו"ם?
"הוא הזכיר מדינות שינסה להיעזר בהן, כמו קטאר, לדרוש אות חיים. מידע. הוא הראה נכונות. אני מאמין לו. אנחנו אזרחים פשוטים. הכול מתנהל באיטיות. לליאור לוטן היה רצון והוא עשה מאמצים כנים. כנראה שהממשלה לא נתנה לו גיבוי מלא. זה מראה שאין יחס רציני לנעדרים. הממשלה לא לוחצת, לא דורשת, מאוד מתסכל".
הוא אומר שאין להם קשר עם שאר משפחות הנעדרים: "יש תחושה שגם הם לא רוצים קשר. מצד שני, זה גם טוב. כי אצלנו זה אזרח, לא חייל".