סופרות כבשים / צילום: איל יצהר
כשמיטל בן ארי, עד לא מאוד מזמן כלכלנית בתחום ההייטק, מדברת על גארי, קל לחשוב שעל הפרק אם המגוננת על בנה הפעוט. "הוא היה צורח בלילות", היא מגוללת את תהליך ההסתגלות שלו אל ביתו החדש. "עד שערב אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'מחר נתראה, מחר נהיה שוב יחד. עכשיו אתה הולך לישון, שיהיו לך חלומות טובים'. בהתחלה הרגשתי טיפשית שאני מדברת אליו, אבל פתאום הוא נתן לי ללכת, ובפעם הראשונה לא צרח. ואפילו אני, שמנסה לגרום לאנשים להסתכל אחרת על חיות משק, כמו שהם מתייחסים אל כלבים ואל חתולים, הופתעתי מרמת האהבה והמסירות של גארי".
גארי הוא טלה, ולא סתם טלה כי אם טלה נכה. עובדה מצערת, אבל גם זו שאחראית לכך שהוא עדיין בחיים, היות שנכותו הופכת אותו ללא כשר לשחיטה ולמאכל. "לבעל הדיר שבו הוא נולד לא היה מה לעשות איתו", מספרת בן ארי. "הוא הרי לא יעשה לו פיזיותרפיה. במצב כזה אמורים להרדים אותם, אבל גם זה עולה כסף, אז מה שעושים בדרך כלל זה להשליך אותם לערימה של גופות. קורה לא פעם שאנחנו מוצאים בערימות האלה בעלי חיים שעדיין בחיים, והושלכו בגלל נכויות. במקרה של גארי, החקלאי כנראה ראה את הניצוץ שלו לחיות, וזרק אותו בפינת חי בבית ספר חקלאי בטבריה".
- וככה גארי ניצל?
"לכל בעל חיים שהצליח להינצל יש סיפור מופלא על איך זה קרה. במקרה של גארי, בבית ספר החקלאי הזה לומדת תלמידה בשם יובל, שנהגה להגיע לפינת החי. בתחילה היא ראתה אותו שם ודיווחה למנהל, שמצדו אמר לה שהיא יכולה לקחת אותו הביתה, כי בפינת החי הוא לא ישאיר אותו. הילדה התאהבה ופנתה אלינו, היא סיפרה שהוא לא מצליח ללכת. נסעתי לטבריה, הכנסתי אותו צורח לתוך הרכב וככה במשך ימים הוא צרח, עד שערסלתי אותו כמו תינוק ובאותה שנייה הוא עצם את העיניים ונרדם. זה היה הרגע הבטוח הראשון שלו ונוצרה בינינו החתמה. הוא החתים אותי שאני אמא שלו".
- את רצינית?
"לגמרי. זה היה שלושה שבועות לפני שפתחנו את החווה והבאתי אותו אליי הביתה לדירה במושב. לקחתי חדר ומילאתי אותו בחציר. זה היה החדר שלו. התחלנו לעבוד עם שמנים ופיזיותרפיה, עשינו לו טיולי חיזוק שרירים. מיום ליום הוא הלך עוד קצת ואחרי שבוע הוא התחיל לרוץ. הנושא של ההחתמה מאוד חזק, עד כדי כך שאם הייתי הולכת להתקלח, הוא היה צורח. הייתי באותו זמן באבל על אמא שלי שעזבה אותי כמה שבועות קודם לכן, כך שהעיסוק בטיפול בו עזר לי לא פחות ממה שאני עזרתי לו".
- וכשפתחתן את החווה, גארי עבר אליה.
"פתחנו את השערים, הכנסנו את הפרות, הגיעה גם גדייה שהייתה באומנה וגם גארי כמובן. החווה הזאת הולכת להיראות כמו גן עדן עלי אדמות עם מרעה ענק, עצי פרי, מתחמים לבני אדם ומתחמים לבעלי החיים. אנחנו רוצים שכל מי שיגיע למקום הזה יכנס לעולם אחר, שבו כולנו שווים ולכולנו מגיע לחיות בחופש. כל בעל חיים בחווה יהיה שגריר של התעשייה שממנה הוא ניצל. הסיפור שלו יספר את הסיפור של תעשיות המזון".
24 דונמים ומרכז מבקרים
החווה שבן ארי, 36, השיקה באוקטובר שעבר, בשותפות עם עדית רומנו, 50, גם היא עם עבר עשיר בעולם העסקים כיועצת שיווקית, היא "חוות החופש", שכיום יש בה כשלושים חיות משק. מיזם ייחודי במושב עולש שבעמק חפר, שאם הכול יעבוד לפי התוכנית, ישתרע בסופו של תהליך על שטח של 24 דונמים (כיום חולשת החווה על פני שלושה דונמים), ויכלול מקלט שיקומי לחיות משק שניצלו מתעשיות המזון, מרפאה וטרינרית, מרכז מבקרים עם סיורים למערכת החינוך ותנועות נוער, מוזיאון, בוסתן ומסעדה (טבעונית, מן הסתם).
"עד שצפיתי בהרצאה של גארי יורובסקי (שנחשב לגורו הטבעונות) הייתי צמחונית שקטה שבטוחה שהיא מאוד מודעת לנושא התזונה", מספרת רומנו. "לאחר ההרצאה הפכתי לטבעונית והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם המידע שהגיע אליי. הרגשתי שאני חייבת לספר לכל העולם את מה שגיליתי".
אלא שהסביבה שלה הייתה סגורה לנושא ורומנו חשה "תחושת בדידות עמוקה". היא החלה להתנדב בעמותת ויגן פרנדלי, שבין היתר אחראית למהפכת סימון המוצרים הטבעוניים והתפריטים הטבעוניים בישראל, ושם פגשה את בן ארי, שנחשבה ליד ימינו של מקים העמותה, עומרי פז.
במהלך שיטוטיה ברשת נתקלה רומנו במידע נוסף ששינה את מסלול חייה, על-אודות מקלט הצלה לחיות משק שפועל במדינת ניו יורק. "ראיתי תמונות יפות של בעלי חיים חמודים עם בני נוער וירד לי אסימון, הבנתי שרק ככה, מחינוך בגיל צעיר וממפגש בלתי אמצעי, אפשר למגר את המחסומים שהוטבעו בנו במשך דורות של שטיפת מוח, פרסומות, הרגלים, מסורות וחוסר רצון או יכולת שלנו לשמוע ולשנות". בן ארי שמעה על כוונותיה של רומנו ואמרה: "אני איתה".
"בהתחלה החלטנו להקים עמוד פייסבוק", אומרת רומנו, "בבוקר שלאחר פתיחתו לא האמנו לכמות ההודעות והלייקים שקיבלנו. כיום יש חצי מיליון עוקבים לחווה בפייסבוק בישראל ובחו"ל ו-350 מתנדבים פעילים. עד אותו רגע חשבנו שאנחנו הולכות להקים חלום של שתי נשים, אבל מאותו רגע הבנו שיש לנו את החובה והאחריות להקים חלום של אלפי אנשים".
הפצת הבשורה חיברה את השתיים עם עורך הדין איל מאמו ממשרד אגמון ושות', שאליו הגיעו בנושא סוגיית הקרקע. "הוא מומחה לתכנון נדל"ן והגענו לפגישה כשעוד אין לנו לוגו, מצגת או סרטון. רק שתי נשים שיושבות עם ברק בעיניים ומספרות לו שהן רוצות לשנות את פני החברה. הוא אמר שזה רעיון יפה. שאלנו כמה זה יעלה לנו, ואז הוא אמר שזה אחד המיזמים הראויים שנכנסו למשרד הזה בכל שנותיו. 'אנחנו נעשה את זה איתכן, בואו נקים את זה ביחד ולא נדבר על כסף'. מאז הוא מלווה אותנו, כבר ארבע שנים, ומגיע לכל הפגישות. בעזרתו הצלחנו להגיע להסכם מול מנהל מקרקעי ישראל, שהוציא אישור מיוחד בנושא הקרקע של החווה".
- דיברנו על גארי קודם. איזה עוד שגרירים יש כיום בחווה?
בן ארי: "יש את עדן למשל, שהוא עגל פגום של התעשייה שנולד פג ברפת אחרי המלטה קשה. סוחר הבשר שקונה את כל הזכרים לא הסכים לקנות אותו, אז השאירו אותו ברפת בתוך כלוב קטן, כשהוא לא יכול לזוז. הרפתנית התאהבה בעדן והבינה שבקרוב יגיע סוחר הבשר והוא יישחט, והיא התקשרה אלינו והתחננה שניקח אותו. עשינו העברת בעלות מסודרת מול משרד החקלאות אחרי שהבוס שלה אישר. כשהגענו, ראינו אותו מוחזק כשמאחוריו יש עוד אינסוף כלובים קטנים, מלאים בעגלות קטנות שהעיניים שלהן יוצאות מהחורים, מתות שיצילו אותן. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים והכי עצובים בחיים שלי ושל עדית, כי לקחנו אחד והשארנו את כל השאר מאחור. אנחנו מבינות שלא נוכל להציל את כולם, זה בלתי אפשרי, הדרך היחידה להציל אותם זה דרך בני האדם, דרך סיפורי ההצלה האלה".
- מה שלומו היום?
"בהתחלה הוא לא הצליח ללכת בגלל שהיה בכלוב כל-כך הרבה זמן. לאט-לאט הוא השתפר והיום הוא כמו חתול בגוף של עגל. כשאת באה לחבק אותו הוא שם את הראש בין הידיים. הוא רץ במהירות ובשמחה כשקוראים בשמו. אנחנו לא מכירים את החיות האלו ככה, כי אנחנו לא נותנים להן את ההזדמנות. לפעמים קצת אהבה וטיפול זה כל מה שצריך כדי לרפא".
כיום נמצאת החווה בקמפיין גיוס המונים בהדסטארט: למעלה מ-300 אלף שקל גויסו תוך כמה שבועות, כאשר היעד עומד על 400 אלף שקל, שאותו התחייב להכפיל תורם אנונימי מארצות הברית.
"יונה פצועה לפני 12 שנה"
מי שנמצאת גם כן במהלך של קמפיין גיוס המונים מתמשך היא שרון כהן, שהקימה את "להתחיל מחדש", מקלט שיקומי לבעלי חיים ברמת השרון. "היעד הראשון שלי היה 80 אלף שקל, שהייתי אמורה לגייס בחודש וחצי וגייסתי אותו בשבוע", היא משחזרת. "עכשיו השלמנו את היעד השלישי שהוא 130 אלף שקל לרכישת רכב תפעולי, והיעד הרביעי הוא 190 אלף שקל להקמה של חדר מרפאה. את רוב האנשים שתרמו אני מכירה מהפעילות שלי, אבל יש אנשים ששלחו לי הודעה 'הי שרון, ראינו את הפרויקט ותרמנו. לקחת מאיתנו יונה פצועה לפני 12 שנה, את בטח לא זוכרת, אבל היית היחידה שמוכנה לעזור לנו'. הייתי בהלם, האנשים האלה זכרו דברים שעשיתי כילדה".
כהן, שעובדת במרפאה וטרינרית, מצילה בעלי חיים ומטפלת בהם מאז שהיא זוכרת את עצמה. עד לא מזמן אלה היו בעיקר חיות מחמד עירוניות אלא שבשנים האחרונות החלה לטפל גם בחיות משק, ובחודשים האחרונים כהן אף הפכה לכתובת לחמורים במצוקה, כאשר מתקשרים אליה באמצע הלילה ממחסומים של צה"ל כדי לדווח על חמור פצוע שנדד מהשטחים.
"החווה נמצאת ברמת השרון בשכונת מורשה", היא אומרת. "הווטרינר העירוני כאן מקסים והרבה מהצלחת הפעילות תלויה בו. הבעיה, שלא מספיק גדול פה, זה לא שטח חקלאי אלא שטח עירוני, ואני מוגבלת בכמויות של החיות שאני יכולה להכניס לפה. כיום יש אצלי כמאתיים בעלי חיים, אם סופרים את כל היונים, העורבים, אפרוחים מכל מיני סוגים, תרנגולות מהתעשייה, מטילות ומכלובי סוללה. יש אצלי גם ניצולים ממעבדה של ניסויים, התחייבתי לא לחשוף את שם המעבדה ובתמורה הם מוכנים להעביר לי בעלי חיים אחרי ניסויים".
- מה מצב בעלי החיים שעברו ניסויים?
"תלוי בניסוי. היו תרנגולות הודו ואפרוחים שעברו ניסויים של חיסונים אז לא פגעו בהם באופן פיזי וקל לשקם אותם, לעומת ארנבים שעברו ניסויי עיניים, שזה היה איום ונורא, מזעזע".
את הבוקר שבו אנו מדברות, התחילה כהן עם טיפול שיניים דחוף לאתון אומללה. "היא הייתה אתון של עגלות הרבה שנים וכנראה מעולם לא קיבלה חציר או אוכל מותאם, אלא רק אוכל רך ולכן השיניים שלה לא נשחקו. שיניים של סוסים וחמורים הן כמו ציפורניים שגדלות וגדלות, הטוחנות שלה הגיעו לאורך של כמה סנטימטרים ונכנסו לתוך הלסתות. כל פעם שהיא סוגרת את הפה זה נכנס עוד יותר והיא הגיעה למצב שהפה שלה פתוח חלקית, כי לסגור היא לא יכלה ונוצרו לה אבצסים בתוך הפה מהנקבים. משהו מחריד, מוגלה וכאבי תופת".
- איך המסכנה הגיעה לחווה שלך?
"בחורה מקסימה מצאה אותה בטירה. זה היה ביום שבת והיא צילמה והעלתה לפייסבוק, אנשים תייגו אותי. ניסינו לאתר את האתון דרך משרד החקלאות, אבל היא נעלמה. חיפשנו אותה בטירה למעלה משבוע, כל יום מתנדב אחר הלך. שיגעתי את כל החברים, פשוט הסתובבנו וחיפשנו אתון של ילדים שמוכרים סברסים, זה כל מה שידענו. ובסוף, לא תאמיני, נפלנו על בחור מקסים בטירה שהוביל אותנו אליה וקנה אותה מהילדים. הוא נתן לנו אותה ועזר לנו להעלות לקרון. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, תכננתי להיעזר במשרד החקלאות כדי להחרים אותה, אבל לא הגענו לזה".
- משרד החקלאות עוזר במצבים כאלה?
"תלוי באיזה מקרים. היה מקרה בהתנחלות שקשרו חמור עם חבל על הרגל שגרם לנמק והגפה פשוט נשרה לו. כדי להוציא בעל חיים מיישוב שהוא התנחלות ולא נחשב בשטח ישראל, צריך לעבור את מחסום חוצה שומרון וצריך אישור מהשירותים הווטרינרים. הפעלנו את יחידת הפיצוח של משרד החקלאות וכולם היו מקסימים. ישר אישרו את זה והכול תקתק כמו שעון".
- ומה שלומו?
"הוא אצלי, עברנו הרבה מאז. הוא עבר כריתת רגל והיה מאושפז במצב של תת תזונה. הורדנו תפרים והורדנו חבישה אחרונה, ועכשיו אני מנסה לארגן לו פרוטזה ועובדת על זה בכל הכוח. זאת פרוטזה שמדפיסים בתלת ממד והיא חייבת להיות חזקה. הבעיה היא שלא משקיעים בארץ בחמורים. הרי מה זה חמור? זה עגלות. אפילו לא מגדירים אותם כחיות משק, אלא כחיות עבודה. הנושא של החמורים החל בשנה האחרונה, התחילו להגיע הרבה קריאות על חמורים במצבים קשים".
- כמה חמורים יש אצלך כרגע?
"כרגע יש שישה חמורים, אבל יש כאן תחלופה כל הזמן, לחלק אני מוצאת בתים במשקים. המצב של החמורים בישראל מזעזע. מחריד ממש. האתון שהצלנו מטירה, קראנו לה ריטה, היא נראתה כמו רוח רפאים כשהבאנו אותה, כמו גופה, אני לא מבינה איך היא חיה בכלל. כל הגוף שלה היה חתכים ופציעות מהמכות של השוט. הרגליים הקדמיות שלה מעוקלות, הגוף נוטה קדימה ויש לה עקמת נוראית בגב מהמסע. אבל חמור זאת חיה ששורדת. מה שמדהים היה לגלות זה כמה הם נקשרים לבני אדם, הם מזהים את השם שלהם כשקוראים להם ולכל אחד מהם יש מתנדב שהוא המועדף עליו".
- מה הלאה?
"אני מחפשת בית בשטח חקלאי שמותר לגדל בו חיות משק, אבל מותר גם לגור בו, כי אני לא עוזבת את החיות שלי לבד".
מעשה בשלושה אפרוחים
מי שגם כן לא עוזב את החיות שלו הוא אדיר שמואל מהחווה של שמש ליד אשקלון. חווה שמקורה בשלושה אפרוחים קטנים: מרסל, קדוש ושמש, ששמואל, 30, החליט לאמץ. "נחשפתי לתחום זכויות בעלי חיים דרך ביקורים בלולים", הוא אומר. "הייתי הולך, מסתכל, בודק, מצלם, ובאחד הלולים בדרום הארץ ראיתי המון אפרוחים צהובים שברחו. זה היה לול לתעשיית הבשר. הדבר הראשון שרציתי זה לאסוף את כולם ולקחת אותם איתי, אבל גרתי בבניין דירות וזה לא היה הגיוני. חברה שהייתה איתי אמרה 'בוא נציל שלושה, מה שאפשר'.
"ככה הגעתי הביתה עם שלישיית אפרוחים ושמתי אותם באמצע הסלון בקרטון. חשבתי למצוא להם בית, אבל נקשרתי אליהם, הם הזכירו לי את הילדות. הקרטון שלהם גדל ביחד איתם וכל מי שהגיע אליי הביתה היה מגיע לראות את האטרקציה. בעמוד הפייסבוק שלי הייתי משתף בהתפתחות שלהם, כשהמטרה שלי הייתה להעלות מודעות. שלא יראו בהם רק מוצר או שניצל. לימים, הם הפכו לאייקון. הייתי מצלם סרטונים שלהם הולכים איתי לים, אוכלים פיצה, באים איתי בקרטון לארוחת שישי אצל ההורים, כמו כלב או חתול, הם היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. על שמו של שמש, האפרוח שהיה אצלי למעלה משנה, קרויה החווה".
- איך החווה נולדה?
"כשהם גדלו, הבנתי שהם לא יכולים לחיות בסלון, אז עברתי דירה למושב והחלטתי להקים לול. זה היה יום חורפי והגג של הלול קרס באמצע הבנייה והרג לי אחד מהם, זה ממש שבר אותי. לא אשכח איך באותו היום כשכתבתי בפייסבוק על מותו, כמה אנשים התקשרו ושלחו הודעות. היו כאלה שאמרו שבזכות מרסל, קדוש ושמש הם הפסיקו לאכול עוף, כי הבינו שאפשר לגדל אותם כמו כלבים.
"התחלתי לקבל טלפונים מהרבה אנשים ומצאתי את עצמי עם עוד שמונה תרנגולות. ביקשתי אישור מבעל המשק ובניתי לול שהתרחב עוד ועוד עד שהכשרתי שטח אדמה של דונם וחצי. התחלתי לתקוע בזנטים בעבודת פרך ופתאום יש חווה. זה פשוט התגלגל ככה, זה לא היה איזה חלום ילדות, אני בכלל מאפר כלות לפרנסתי, ומאוד אוהב את זה".
- אתה מתמחה בתרנגולות, אבל התחלת לקלוט חיות משק שונות.
"מהרגע שנהייתה חווה הדרך הייתה קצרה. שרון כהן התקשרה ואמרה 'יש לי כבשה שניצלה משחיטה, אתה חייב לעזור לי איתה', והיא נשארה. ואז הגיעו גם עז ותיש ואימצנו עגלה שמצאו בחניון בבת ים כשהיא מיובשת במצב קשה. גייסנו תרומות ברשת וגם חוות החופש נתנו עליה חסות. החלטתי שאני לא מוותר עליה, אבל לצערי בסוף היא קרסה. יש לי גם שתי אתונות שהגיעו מהכפרים ועברו התעללות. יש ארנבונים ותוכים. כיום יש כחמישים בעלי חיים, וזה מספר שמשתנה. ב'כפרות' האחרונות קלטנו 50 תרנגולות שניצלו.
"זה סוג של חלום והייתי רוצה להתמסר רק לזה. מרגש אותי לראות בעל חיים פצוע או נכה שלא נתנו לו תקווה, והיום הוא תרנגולת שפורש כנפיים ורץ, זה מדהים לראות את זה. אבל אני לא יכול להפוך את זה למקצוע העיקרי שלי כי אין בזה הכנסה, אני עושה את זה מהנפש. בעתיד אני רוצה לאפשר למבקרים להגיע לכאן, לראות שאפשר ללטף תרנגול, גם הוא יכול לשבת עליך ולבקש ליטוף כמו חתול או כלב. זאת לא אשמתנו שאנחנו רגילים לראות בהן רק מוצר, ואת זה צריך לשנות".
"מבחינה כלכלית זה קשה"
מי שחווה את השינוי על בשרו שלו הוא יוסי בוזנאה, 28, שהקים את החווה של יוסי במרכז הארץ. "עד לפני שנתיים הייתי אוכל כול וגידלתי תרנגולות נוי בגינה", הוא מספר. "השינוי קרה לי כשהייתי מאושפז בבית חולים והגישו לי עוף. והנה, בזמן שאני כאוב ומתגעגע הביתה לתרנגולות שלי בגינה, מצאתי את עצמי אוכל עוף. כאן נפל לי האסימון. התחלתי ללמוד את הנושא, נחשפתי לכל נושא הכפרות והחילוצים של חיות משק, ובאחד ממבצעי חילוץ תרנגולות במנהג הכפרות של יחידת הפיצוח של משרד החקלאות, אימצתי כמה תרנגולות. ראיתי באיזה מצב הן מגיעות ונחרדתי. את רואה בעל חיים חסר אונים, חיוור, אנמי, עם מגוון בעיות של התפוצצות איברים פנימיים, פיסוק רגליים וכל בעיה אפשרית. התחלתי ללמוד איך לשקם אותם וגם לאהוב לראות איך הם פורחים והופכים להיות חיה אחרת לגמרי לאחר השיקום".
- וככה נולדה החווה?
"אחרי שכבר שיקמתי עשרות תרנגולות, העליתי פוסט בפייסבוק עם עוד כמה חברים. כתבנו שאנחנו רוצים עזרה כדי להקים מקלט לחיות משק במקום חדש, גדול וטוב יותר. זה התחיל להתגלגל, ראיתי שלא רק לי אכפת, הייתה התגייסות של עשרות אנשים: מסגרים, נגרים ועוד, וביחד התגייסנו והרמנו את המקום תוך יומיים אינטנסיביים".
- והתחלת להתרחב.
"הבנתי שיש שלל בעלי חיים במצוקה מכל המינים ומכל קצוות הארץ ואין מספיק מענה במדינה. התחילו להגיע אליי מגוון בעלי חיים במצבים מחרידים, או שהיו גם מצבים שהסיפור הוא מחריד והמצב שלהם בסדר. למשל, היה מקרה של זוג טווסים שחיו בשטח של כרם ענבים ורצו לירות בהם אש חיה כי הם השחיתו ענבים. אנשים טובים ששמעו, נסערו והתרגשו, הזמינו לוכד פרטי ויצרו איתי קשר. עכשיו יש להם מקום לחיות בו".
- מרגש. איזה עוד מקרים הגיעו אליך?
"היה מקרה של חמור שארבעה נערים עלו עליו והיכו אותו. מישהו שמגדל סוסה ראה אותם מצליפים בחמור, הוא העיף את הילדים ולקח את החמור, וחיפש לו בית עד שהגיע אליי. קראנו לו עומרי ועד היום הוא חי באושר ובעושר אצלנו. הוא הנשמה של החווה, מתמגנט ליצורים קטנים ורגיש אליהם בקטע אחר. זה לקח זמן, בהתחלה הוא לא היה מגיב. חודש וחצי הוא היה בועט ומשתולל בחווה והיה קשה מאוד להתמודד ולהרגיע אותו. לאט-לאט יצרנו קרבה.
"אני צריך תרומות ועזרה כי מבחינה כלכלית זה קשה. אני מתפרנס מפנסיונים שאני עושה לכלבים של אנשים פרטיים וגם מגיעים אליי כלבים דרך עמותות שניצלו מהמתה במכלאות. השאיפה הגדולה ביותר זה להגיע למצב שיש לנו שטח גדול ומסודר עם תנאים, כולל רכב חילוץ, כדי לנהל חווה שמחלצת, קולטת ומשקמת חיות משק, כדי שנוכל לסייע לכל בעל חיים במצוקה - זה מה שעומד לנגד עיניי ולנגד עיניהם של כל הפעילים בחווה".