גבעת-עמל / צילום: תמר מצפי
1. יולי 2016: הסיפור הטראגי של תושבי גבעת עמל, הסכסוך ארוך השנים של התושבים, עם המדינה, עם עיריית תל-אביב, עם היזמים, הסכסוך של התושבים בינם לבין עצמם, הסכסוך שמתקיים במקביל בכמה ערכאות שיפוטיות (למשל, הגישור האחרון שנחשף ב"גלובס" עם חברה בבעלות יצחק תשובה), יכול היה להגיע לפשרה הוגנת, ראוייה ומכובדת. למרבה הצער, היא לא התקבלה, דווקא על-ידי נציגי התושבים. היקפו של ההסדר היה יכול להגיע לחצי מיליארד שקל לפחות, להערכתי, הסדר חסר תקדים, היסטורי וגבוה יחסית, בטח בהשוואה להצעות שעולות כעת בהליכים משפטיים אחרים, כולל האחרון. משפט אחד בתמצית מסכם את כל הסיפור העגום, סיפור הקיפוח, העליבות התשתיתית במקום והמאבק הממושך: איך אפשר להפסיד את הניתן להשיג בגלל הדרישה להשיג את הבלתי ניתן. או בקיצור: עיניים גדולות.
2. יולי 2016: בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אולמה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (גילוי נאות: אגמון-גונן פסקה לזכותי במאבק לחשיפת הטבות המס של חברות הענק, ביניהן טבע), בדיון בתביעה ייצוגית בנושא גבעת עמל נגד המדינה ועיריית תל-אביב. פסיקותיה של אגמון-גונן מעידות על רגישותה לסוגיות ציבוריות וחברתיות. לאחרונה קבעה כי יש לסגור מועדוני חשפנות במתחם הבורסה ברמת גן כיוון שתוכניות העירייה למתחם מאפשרות להפעיל בו מועדוני בידור, אך מופעי חשפנות אינם נחשבים "בידור", מכיוון שמופעי מין מחפיצים נשים, מבזים אותן ופוגעים בכבודן.
באולם נכחו אז עורכי הדין משה קריף (פעיל חברתי בולט, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית), גולן קאשי ודניאל חנה שייצגו את התובעים, נושאי הדגל במאבק בגבעת עמל, מלכה אלפסי ויוסי כהן. מן העבר השני הופיעו נציגי עיריית תל-אביב - עו"ד אורנה אחרק, אורנית צילקר ועמי פזטל. את הפרקליטות, כלומר המדינה, ייצגה עו"ד לימור חלד. אגמון-גונן סוקרת לאורך הדיון את ההיסטוריה העגומה של הטיפול הכושל בתושבי גבעת עמל ומכירה בזכותם לפיצוי. היא מציעה גם את מנגנון הפיצוי שאמור להיות משולם על-ידי היזמים, עיריית תל-אביב והמדינה. ההיסטוריה כשלעצמה, שעליה לא חלוקות הדעות, מרתקת - הנה היא בקליפת אגוז.
3. 1947: מלחמת השחרור, לפני קום המדינה: מצד אחד, תושבי השכונות הדרומיות של תל-אביב הופגזו, מצד שני תושבי הכפר ג'מאסין (היום גבעת עמל) נטשו אותו. העירייה החליטה ליישב את תושבי השכונות הדרומיות בכפר הנטוש. בשעתו היה ברור שמדובר בפתרון זמני עד לשוך הקרבות, ומציאת פתרון דיור של קבע כזה או אחר לתושבים. לכשקמה המדינה, התושבים החלו לפעול לקבל איזשהו פתרון קבוע ובשנת 49', בעקבות פניית התושבים, ניתן מענה מלשכת ראש הממשלה דוד בן גוריון, שאישר את הכוונה לשכן את אותם תושבים בשיכוני קבע ושעד למציאת הפתרון הם יוכלו להישאר במקומם הקבוע. כפי שאתם מבינים, זה מעולם לא קרה. את המחיר של הרשלנות הזו, רשלנות ממשלתית-עירונית, משלמים עד היום בהליכים משפטיים אין סופיים, של תושבים בודדים. משפטית, אדמות הכפר הפכו להיות נכסי נפקדים, ובתור כשאלה הוקנו לרשות הפיתוח, לימים רשות מקרקעי ישראל. כלומר, נכס של המדינה. את הנכס הזה מכרו ליזמים פרטיים, החליפו יד בין היזמים, ומכאן והלאה התפתח עימות בין היזמים לתושבים.
4. 1954: ועדה ציבורית שקמה לבירור שאלת שיכונם של תושבי גבעת עמל המליצה להשאיר אותם ככל הניתן במקום ולבנות עבורם בניינים (שמונה דירות לדונם). גם זה לא קרה, אבל מה שקרה הוא שהבעייה, ברבות השנים, "התנפחה". כלומר, אנשים שלא היה להם שום קשר למתיישבים הראשונים, פלשו למקום. כמו כן, באופן טבעי, המשפחות המקוריות התרחבו. הילדים התבגרו, הקימו משפחות משלהן, בנו בצורה פיראטית, ללא היתרי בנייה - והנה אנו באים, ויש לנו כבר דור שלישי, אם לא רביעי ועכשיו לא ממש ברור בכלל מי קשור באמת לעניין, מי שייך למשפחות המקוריות ומי היה "טרמפיסט" על הבעיות המקוריות.
5. 1961: המדינה באמצעות רשות הפיתוח מוכרת 84 דונם מקרקעות גבעת עמל לחברת בת של סולל בונה ההסתדרותית. הסכם המכירה הכיר בזכויות של תושבי גבעת עמל למגורים ושיכון בקרקעות גבעת עמל ולדיור חלופי שווה ערך בשיכונים שייבנו בקרקע. בשלב הזה כבר היו פולשים בקרקעות שנמכרו ולמרות זאת ההסכם דיבר על פיצוי לכולם: בין 100 ל-120 משפחות. ההסכם לפיצוי לא מתממש והבעייה ממשיכה להתנפח. המספרים גדלים בצורה מדהימה, בלשונה של השופטת, ככל שעובר הזמן: יש גידול טבעי ויש פולשים שלא קשורים, אין רישום, אין היתרי בנייה, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה וזה כמובן מושך עוד ועוד פולשים שלא קשורים בכלל למקום. מזכר פנימי של העירייה מעריך בשנת 1965 שמדובר כבר ב-350 משפחות.
אגמון-גונן מבקשת לצלם את תמונת המצב נכון ל-1961 ואומרת דבר הגיוני: אם ההסכם של המדינה היה מתממש, 120 משפחות היו מקבלות אז דירות ומתנהלות איתן ככל משפחה אחרת. כלומר, חלקן היו נשארות איתו, חלקן היו מורישות אותו וייתכן שהיום, אם היו מוקמים בניינים, היה אחד ממתחמי הפינוי-בינוי כמו שיש בשכונות אחרות שנבנו.
6. 1972 ועד היום: חברי כנסת מתחילים "להתלבש" על העניין. הראשון היה יגאל הורביץ שהשווה את מצבם של תושבי גבעת עמל לשיכון צמרת. בהמשך היו הצעות חוק פרטיות בנושא וכמובן התקשורת שזיהתה את הפוטנציאל של הסיפור החברתי. טייקוני נדל"ן מצד אחד, תושבים חלשים מצד שני, מדינה שמרחה את הבעייה משני הצדדים במשך עשרות שנים. אין סיפור "טוב" מזה, של רעים וטובים, וזה לא נאמר בציניות.
7. 2016: הצעת הפשרה של השופטת אגמון-גונן - 120 המשפחות הגרעיניות של גבעת עמל, אלו שהיו בהסכם בשנת 1961 יקבלו פיצוי בשווי של דירה ממוצעת באזור. היא אומרת כי הצעתה היא ניסיון לסגור את הפצע הזה, לרפא אותו ולא לגרור אותו עוד ועוד ועוד. מה זה בדיוק "שווי דירה ממוצעת באזור"? אגמון-גונן פרטה: מכיוון שיש באזור הזה גם דירות ישנות וגם דירות חדשות ופרויקטים חדשים - צריך לקחת איזשהו ממוצע. היא לא חושבת (בצדק) שצריך לקבוע את השווי של לפי הדירות הסופר-יוקרתיות במגדלים, אבל היא בהחלט חושבת שהמגדלים הללו צריכים להיות בנוסחא שתיקבע לצורך קביעת השווי הממוצע ע"י שמאים. עוד היא מציעה שהתושבים שכבר קיבלו פיצוי, הסכום יהוון להיום ויקוזז מהסכום שייקבע.
8. 2017: המשמעות הכספית של הצעת אגמון-גונן היא אדירה: מדובר בשווי של 4-5 מיליון שקל לדירה להערכתי, הסדר שנע בין חצי מיליארד שקל ל-600 מיליון שקל. את זה דחו התובעים, תוך הטחת האשמות בעורכי הדין שלהם (כרגיל בתביעות ייצוגיות, עורכי הדין היו זכאים לשכר טרחה שהיה נקבע על-ידי בית המשפט).
9. ההצעה שעלתה בסכסוך המשפטי האחרון בין חברה של תשובה ל-18 המשפחות שנותרו עדיין בגבעת עמל (ספק אם הן שייכות למשפחות הגרעיניות בהסדר המוצע של אגמון-גונן) מדברת על פיצוי של עד 2 מיליון שקל. ההסדר של אגמון-גונן מדבר על פיצוי כפול לפחות אבל רק למשפחות הגרעיניות. ההסדר שלה היה כמובן צריך לעבור עוד כברת דרך, אישורים של כל הצדדים המעורבים וקביעת שווי הדירה הממוצע. הוא היה סוגר את הפצע הפתוח בשביל התושבים המקוריים, סוגר את הפצע של הטיפול הפושע בהן, מכיר באחריות לפשע הזה, וסוגר זאת בצורה מכובדת והוגנת. למה זה השתבש? כנראה שבועת הנדל"ן הישראלית, הסחרור של מחירי הנדל"ן בשנים האחרונות, סחררה גם את ראשם של המתנגדים.
ההצעה שנדחתה
■ 120 משפחות גרעיניות שיושבו במקום יקבלו פיצוי של דירה ממוצעת באזור, ששווייה מוערך ב-4-5 מיליון שקל
■ התשלום יתבצע על-ידי המדינה, עיריית תל-אביב והיזמים
■ תושבים שכבר קיבלו פיצוי - התשלום יקזז את הפיצוי שקיבלו
■ היקף ההסדר: 500-600 מיליון שקל
eli@globes.co.il