יובל שטייניץ / צילום: תמר מצפי
לפני שנים, בשלהי כהונתו כשר אוצר, הוזמן יובל שטייניץ במהלך ביקור בארה"ב להרצות על כלכלת ישראל בפני משקיעים פוטנציאליים. כשהגיע למקום, מסעדת בשרים ניו יורקית מפורסמת, התברר לו שההרצאה כוללת ארוחה דשנה.
שטייניץ התעקש לשלם עבור עצמו. כשאמרו לו שהחשבון שולם מראש, דרש לחשב את חלקו היחסי, לפי מספר המשתתפים. מאה ומשהו דולר גוהצו אחר כבוד מכרטיס האשראי של השר. כשסיים את ההרצאה (הרצאותיו של שטייניץ לעולם אינן מסתיימות מוקדם מדי) גילה שר האוצר שהארוחה כבר הסתיימה. הוא גם הרצה בחינם וגם שילם את החשבון על ארוחה שלא אכל.
עכשיו מאיים תיק 3000 להעביר את שטייניץ חוויה דומה - הוא גם עשה עבודה כפוית טובה כשהעביר את מתווה הגז, וגם ישלם מחיר פוליטי על ארוחת שחיתות שאכלו מקורביו.
שטייניץ לא מושחת והשחיתות לא נגעה, למיטב אמונתי, גם בפקידים שכתבו את מתווה הגז. נערי אגף התקציבים, יוגי'ן קנדל, אבי ליכט, שאול מרידור - ביושרתם לא נפל חשד.
אבל השחיתות בהחלט מלווה את ענף הגז, ועוד מלפני תגלית הגז הראשונה. היא הגיעה אל חופינו בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת יחד עם הבריטים המעונבים והמנומסים של בריטיש גז. לא הבריטים הציעו, הישראלים דרשו זאת מהם. יום אחד אולי יחליט סטודנט להיסטוריה לבדוק לעומק כיצד קיבלה בריטיש גז זיכיון לקדוח גז מול חופי עזה, ואיך נעלמו כמעט בן-לילה כל הקשיים הביורוקרטיים שהערימו פקידי ממשלה על החברה בתחילת פעילותה כאן.
תסמונת בריטיש גז התקבעה מאז. פוליטיקאים, פקידי ממשל ומתווכים, רובם בכירים לשעבר בממשל ובצה"ל, חוששים פחות לדרוש ולקבל טובות הנאה כשמדובר בחברה זרה שמבקשת לסגור מול הממשלה עסקה בהיקפי ענק. הפיתוי לגזור קופון מצד אחד והתחושה שזה לא יתגלה כשמדובר בחברה זרה - הם מתכון בדוק לצרות. מתכון שמחייב התייחסות של שומרי הסף.
אי-שוויון חברתי תוצרת צה"ל
האוצר הכי גדול של ישראל איננו אוצר טבע והוא לא נמצא במעמקי הים. הוא יושב במפקדות ובחפ"קים מול מסכי הפלזמה. האוצר הזה, הוא כמה אלפי צעירים שמשרתים ביחידות הטכנולוגיות בצבא. הם מקבלים בשירות החובה שלהם כלים, ניסיון וידע שאין לאף קבוצת אנשים בגילם בעולם. כשהם משתחררים בגיל 20 וקצת, הם הופכים לסחורה הכי לוהטת בתעשייה הכי חמה.
פעם הם פנו ליזמות, הלכו להקים סטארט-אפים או לאפיקים אחרים במשק, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר מהם נחטפים על ידי חברות ענק גלובליות. גוגל, אפל ואמזון והרשימה עוד ארוכה, עומדות היום בתור בשערי היציאה מהבקו"ם כדי לחטוף את בוגרי 8200. פעם זה היה רק עשרות, היום כבר מדובר במאות ובעתיד יהיו אלפים.
בגיל 22 בוגרי היחידות הטכנולוגיות של צה"ל כבר מסודרים לכל החיים, אם רק ירצו בכך. את התואר האקדמי הם יעשו מתישהו בהמשך, שאמא תהיה מרוצה. אבל יחד איתם יוצאים מהבקו"ם חיילים וחיילות כמותם, שמחכות להם הצעות עבודה זמניות בתחנות תדלוק, בבנייה, בקייטרינג או באבטחה. הם יעבדו כדי לחסוך לטיול, יחזרו ויתחילו ללמוד תואר. הם יצאו לשוק העבודה רק לקראת סוף העשור השלישי לחייהם. אי-שוויון חריף כל כך לא היה בצה"ל מעולם - ומה שיותר גרוע זה אי-שוויון מתוצרת צה"ל.
עד היום חשבו בצה"ל רק איך לפנק את החיילים הטכנולוגיים כדי שלא יתפתו חלילה לעזוב את הצבא. השבוע התברר שהחיזור אחרי הטכנולוגיים מצד אחד והזנחת החיילים הקרביים מהצד השני, הורידו את המוטיבציה לשרת ביחידות הלוחמות לשפל של עשור. הרמטכ"ל הציע להוסיף כמה מאות שקלים לחיילים קרביים בחודשים האחרונים לשירותם - זה לעג לרש. אבל לפחות בצה"ל מתחילים סוף-סוף להבין שאין מנוס מהתמודדות אמיתית עם הבעיה.