גמר NBA / צילום: רויטרס
1. הנטייה היא להתייחס לכדורגל המקצועני כשמדברים על כסף מוגזם. זה טבעי, אי אפשר להישאר אדישים להעברות שחקנים ב-165 ו-222 מיליון אירו, או משכורות שהשנה יחצו רף של 550 אלף אירו נטו בשבוע. אבל זה מזמן לא רק כדורגל: הספורט לכל רוחב השדרות המקצועניות בענפים הקבוצתיים מתנפח ללא קשר לכלכלה העולמית. מאז המשבר של 2008 הכלכלה העולמית צומחת בקצב איטי, אבל מה שקורה בעולם האמיתי לא חל על הספורט.
ומאחר שבענפים אחרים אין שוק ההעברות כמו בכדורגל - ההתנפחות מתנקזת רק לשכר השחקנים.
הסיבה? אחת. טלוויזיה.
הנה שתי דוגמאות מהשבוע האחרון: ליגת הקריקט ההודית IPL (Indian Premier League) חתמה על הסכם זכויות שידור עם "סטאר אינדיה" - הזכיינית ההודית של תאגיד פוקס 21 שבבעלות רופרט מרדוק - על הסכם של 2.55 מיליארד דולר ל-5 עונות. עלייה של 158% ביחס להסכם הקודם. מאחר שהליגה נמשכת חודש וחצי בלבד ומקיימת 60 משחקים בלבד בעונה, המשמעות היא שעבור כל משחק קריקט תשלם סטאר 8.5 מיליון דולר. השחקנים המובילים מרוויחים בזכות הסכם הטלוויזיה הישן בין 1.5-2.5 מיליון דולר לעונה שנמשכת חודש וחצי. עכשיו הם ירוויחו הרבה יותר.
דוגמה שנייה: ב-NBA, בסך הכל ליגת הספורט החמישית בפופולריות שלה בארה"ב, שכר השחקנים הממוצע יעמוד השנה על 6.6 מיליון דולר לשחקן אחרי ההודעה על כך שתקרת השכר תעלה ל-99.1 מיליון דולר לקבוצה. גם זה קורה רק בגלל הסכם טלוויזיה של24 מיליארד דולר ל-8 שנים שנכנס לתוקף בעונה שעברה. את השחקנים לא מעניין שהרייטינג השנה במשחקים ששודרו מחוף לחוף ב-ABC צנח ל-1.9% - הנמוך אי פעם בעונה הסדירה. שחקן שייכנס היום לליגת הכדורסל האמריקאית בגיל 23 ויעשה בסך הכל קריירה ממוצעת - שכר ממוצע ומספר שנים ממוצע שעומד על כ-6 עונות - יוכל ללכת הביתה בגיל 29 עם שכר מצטבר של 40 מיליון דולר. אם הוא כוכב ששורד הרבה שנים? כאשר סטף קארי מגולדן סטייט יסיים את החוזה הבא שלו, בגיל 29, זה יהיה אחרי שכבר קיבל שכר בסכום כולל של 257 מיליון דולר - ועוד לפני החוזה הענק הבא שלו (לפחות עוד 250 מיליון דולר).
בתוך 30 שנה, השכר הממוצע ב-NBA עלה פי 18; באותו זמן השכר הממוצע בארה"ב עלה פי 3.
שידורי ספורט הם המקום היחיד היום שיכול להכות את הממירים המקליטים ואת שירותי ה-VOD למיניהם, ורשתות הטלוויזיה יודעות שמפרסמים יתאבדו על שידור ספורט חי - המקום היחיד שאי אפשר להריץ בו פרסומות. ספורט טלוויזיוני טוב הוא גם נקודת הלחץ היחידה היום שבה ניתן לגבות תשלום גבוה מאוד על ערוצי פרימיום מבלי חשש לחרם צרכנים - רואים את זה גם כאן בישראל עם ערוצים של 70 שקל בחודש- מאחר שאוהדי ספורט הם צופים שבויים שלא רואים בעיניים.
2. לא חסרות קבוצות ספורט מפוארות בעולם ששוות מיליארדים. אבל דווקא יוסטון רוקטס עשתה השבוע היסטוריה קטנה שכשהפכה לקבוצת הספורט שתעבור ידיים תמורת הסכום הגבוה אי פעם - 2.2 מיליארד דולר שישלם טייקון המסעדות, המלונות והקזינו טילמן פרטיטה. איך הגענו לסכום כזה מופרך? קבוצות ספורט, בעיקר בארה"ב, הן כבר מזמן לא צעצוע של עשירים לשעות הפנאי - אלא עסק רווחי מאוד שגם מייצר בסופו של דבר אקזיט יפה. הרוקטס למשל, לא בין חמש הקבוצות העשירות בליגה ועדיין הצליחה לייצר בארבע העונות האחרונות רווח תפעולי כולל של 60 מיליון דולר בממוצע לעונה. האקזיט: לסלי אלכסנדר, שקנה אותה ב-1993 עבור 85 מיליון דולר, יעשה עליה, מלבד הרווחים השנתיים הקבועים, תשואה של 2,600%.
מה שיותר מעניין הוא דווקא חוסר היכולת של מומחים פיננסיים להעריך נכסים ספורטיביים. המגזין "פורבס" העריך את הרוקטס לפני כמה חודשים ב-1.65 מיליארד דולר, רחוק מאוד מסכום המכירה בפועל.
ב-2014 נמכרה לוס אנג'לס קליפרס עבור 2 מיליארד דולר, למרות שהקבוצה הוערכה כמה שבועות קודם לכן על-ידי אותם מומחים ב-575 מיליון דולר.
דבר אחד בטוח - אנשי עסקים לא מסתמכים על מומחים מהתחום כשהם ניגשים לרכוש נכס ספורטיבי. נכסי ספורט לא מתנהגים כמו מודלים רגילים בעת הערכת שווי. אף אחד לא יכול להמיר לשווי ריאלי רצון של שייח'ים קטארים (או לפני כמה שנים אוליגרכים רוסים) לרכוש בכל מחיר קבוצת ספורט.
בכל פעם מחדש עולים לכותרות מודלים חדשים של חוקרים שמציעים שיטה ייחודית להערכת שווי של קבוצות ושחקנים - וכולם מתאדים ברגע שמתרחשת עסקה.
בשנים האחרונות נעשה ניסיון של לא מעט גופים מקצועיים לייצר מודל שווי לשוק העברות השחקנים בכדורגל שבנוי על אלגוריתם שמתבסס על עשרות פרמטרים - נתונים סטטיסטיים, נתוני פציעות, גילאים, מצב השוק. ובסופו של יום, בעת התרחשות עסקה, האלגוריתם מתנפץ לרסיסים.
הנה דוגמה אחת: CIES, הפקולטה לחקר הכדורגל העולמי באוניברסיטת נוישאטל שבשווייץ, שנחשבת לגוף מוביל מבחינת יכולת הניתוח של נתונים דמוגרפיים בכדורגל - יצר אלגוריתם לניתוח שווי שחקנים. בפועל יש רק בעיה אחת עם האלגוריתם: הוא לא יכול להבין ששוק ההעברות, ממש כמו רכישת של קבוצת ספורט, הוא משהו יותר אמוציונלי מכלכלי.
קיליאן אמבפה שיעבור בקיץ הבא למונאקו עבור 180 מיליון אירו, הוערך על-פי המודל ב-92.6 מיליון אירו - סטייה של 94%; אוסמאן דמבלה מדורטמונד הוערך על-פי האלגוריתם של CIES ב-95.8 מיליון אירו, אבל מי היה יכול לצפות שברצלונה תהיה כל כך לחוצה להביא שחקן ותשלם עליו 147 מיליון אירו - סטייה של 53%; או שחקנים פחות מוכרים כמו מאמדו סאקו מליברפול שהוערך רק ב-5.3 מיליון אירו, אבל נרכש בקיץ על ידי קריסטל פאלאס ב-28.2 מיליון - סטייה קלה של 430%.
לאן נושבת הרוח, השרה רגב?
ההתרסקויות המקבילות של נבחרות הכדורגל והכדורסל של ישראל מאוד נוחות כדי לעשות את החיבור הפופוליסטי ולקבוע: אין ספורט בישראל, הכל כאן רע. מאחר שבתוך שני הכישלונות הללו, שאליהם נוסף גם פסטיבל ערן זהבי וסרט הקפטן, הצליחה לינוי אשרם לזכות במדליית ארד באליפות עולם בהתעמלות אמנותית, המסקנה המתבקשת היא שהגיע הזמן לתת את הכסף המועט שהמדינה מחלקת לספורט למי שבאמת מגיע לו.
שרת התרבות והספורט מירי רגב תעדיף לרקוד על חתונת הכישלונות הזו כדי למצות מהן כמה כותרות לא רלוונטיות, אבל לא תתעסק בשורשי הבעיה. בכדורסל היא למשל יכולה לשאול את עצמה איך ייתכן שהכדורסלן הישראלי נראה ככה בנבחרת, ואז לזכור שבכל השנה רוב הישראלים הם סטטיסטיים בהצגה של ליגת הזרים והמתאזרחים שיש שנוצרה כאן רק בגלל הקלות המיסוי לספורטאים זרים (25% מס מקסימלי).
בכל פעם מחדש מתחיל איזשהו ניסיון לתיקון הכשל הגדול ביותר בספורט הישראלי - ובלחצים פוליטיים הם קורסים. הנושא הזה נהייה טאבו שאסור לגעת בו.
למה לשרת הספורט שהכי משדרת פריפריה-שוויון חברתי-ארצישראל, אין אינטרס שכדורסלן ישראלי יקבל שוויון הזדמנות תעסוקתית כמו שחקן זר שמגיע לכאן לסיבוב קצר? אולי בגלל שמבחינה ציבורית, הלחצים הפוליטיים והלובי שיופעל עליה אם תרים את תפוח האדמה עלולים לגרום לה נזקים שלא שווים את זה.
במקום זה הרבה יותר קל היה השבוע לשרה לעלות לשידור ברדיו ולטפל "בשורשי הבעיה" של הספורט - סיפור סרט הקפטן של ערן זהבי ("ערן זהבי רמס ברגל גסה את כל הערכים אליהם אנו מכוונים בחינוך דור העתיד שלנו").
בדף הפייסבוק הרשמי שלה השרה מזהה תמיד את הסוס הפופוליסטי המנצח כדי לרכוב עליו - נבחרת ישראל בכדורסל זכתה להתייחסות רק אחרי הניצחון מול גרמניה למרות שאם אני זוכר נכון היו עוד ארבעה הפסדים קשים; מנבחרת הכדורגל עדיף לה להתרחק כמו מאש למרות שרוב הכסף של הספורט בראשותה הולך לענף הזה.
מרגע שהשבוע הזה קיבל כיוון קטסטרופלי ספורטיבי, השרה מיהרה לחזור הביתה לפריפריה-ארצישראל, ורצה לחנוך אולם ספורט בדימונה ("ממשיכה לחנוך עוד ועוד מתקני ספורט והפעם בדימונה. השבוע חנכתי גם אולם ג'ודו לילדים בעלי צרכים מיוחדים במרכז שלווה בירושלים") ולטפל בליאור אשכנזי.