הבורסה בת"א, בורסת ת"א / צילום: תמר מצפי
מאז תחילת המאה, מספר קרנות הנאמנות גדל בשיעור ניכר של קרוב ל-250%, מ-389 קרנות בסוף שנת 1999 ל-1,393 בסוף 2016.
באותו פרק זמן עלה סך הנכסים שבניהולן מקרוב ל-36 מיליארד שקל לכ-214 מיליארד שקל, שיעור צמיחה של כמעט 500%. מה שאומר שהגודל הממוצע של קרן נאמנות הוא כיום גבוה יותר, כ-154 מיליון שקל לעומת כ-92 מיליון שקל, אלא שנתון זה מטעה, כפי שנראה בהמשך.
מה הביא לגידול המרשים הזה במספר קרנות הנאמנות?
(1) עוד סוגי קרנות: מאז 2008 נוספו שני סוגים חדשים של קרנות נאמנות, שכלל לא היו קיימים בישראל קודם לכן: הקרנות הכספיות והקרנות המחקות, שמייצגות את תעשיית ניהול ההשקעות הפאסיבי, שעד אז הייתה מיוצגת באופן בלעדי על-ידי תעודות הסל.
התפתחות זו הביאה, כמובן, לגידול ניכר במספר הקרנות, בעיקר בזירת הקרנות המחקות.
(2) כניסת מנהלים חדשים: רפורמת בכר משנת 2005, שהעבירה את השליטה בניהול קרנות הנאמנות מחמשת הבנקים הגדולים לגופים אחרים - חברות ביטוח וברוקרים עצמאיים, הביאה לתחרות עזה מאוד ולכניסת מנהלים חדשים לשוק שהיה "חנוק" על-ידי הבנקים, שוק שעכשיו נפתח לרווחה. חלק מהם החזיקו מעמד שנים אחדות בלבד, ומאז משבר 2008 מספר המנהלים נמצא בירידה.
(3) קטגוריות שונות של השקעה בקרנות: לפני שנים אחדות עשתה רשות ניירות ערך מהלך של חלוקת כמה קטגוריות ראשיות, כמו למשל, הקטגוריה של אג"ח כללי, לכמה קטגוריות משנה. מהלך זה התבקש והיה מבורך, שכן הוא ייצר מכנה משותף יותר נכון בין קרנות הנאמנות בינן לבין עצמן, לצורך השוואה ביניהן במונחי תשואה ובמונחי סיכון והיחס ביניהם. וזה מה שעושות מערכות הדירוג של הבנקים, שלהן יש השפעה גדולה על זרימת הכספים לקרן כזו או אחרת.
קרנות לחרדים, קרנות לחרדים מסיכון
מכיוון שמנהלי הקרנות מעוניינים שהכסף יגיע אליהם, חלקם, הגדולים שבהם, מקימים כמה קרנות בכל אחת או כמעט בכל אחת מקטגוריות המשנה.
וזו לא החלוקה היחידה שביצעה רשות ניירות ערך. היא גם יצרה הבחנה בין קרנות עם סימן קריאה (סיכון גבוה יותר) ובלי סימן קריאה, מה שגרם למנהלי הקרנות לנסות ולהיענות לצרכים שונים של לקוחות מעדיפי סיכון ושונאי סיכון.
חלוקה אחרת היא בין קרנות חו"ל חשופות מט"ח לקרנות מגודרות מט"ח למאמינים בפיחות ולחוששים מתיסוף השקל, בהתאמה.
(4) תעשיית קרנות הנאמנות מתאפיינת בסף כניסה נמוך יחסית: ההון העצמי הנדרש מגוף שמבקש לנהל קרנות נאמנות, הוא נמוך - סביב 1 מיליון שקל, וההוצאות הכרוכות בניהולן הן נמוכות בהרבה מעולם הגמל המורכב הרבה יותר. יתרה מזו, בעשור האחרון התפתחו שירותי הוסטינג - הארחה, שמאפשרים ניהול בעלויות נמוכות. וכך, יש כיום לא פחות מ-28 גופים שמנהלים השקעות במסגרת זו שחוסכת להם צורך בהקמת דירקטוריון, ועדת השקעות, תפעול, בקרה ועוד.
(5) אגרה גמישה: אחד החסמים הפוטנציאליים הוא תשלום אגרות, בעיקר לרשות ניירות ערך. הקמת קרן חדשה כרוכה, בין היתר, בתשלום אגרת תשקיף ואגרה שנתית של רשות ני"ע.
האגרה השנתית של רשות ני"ע עבור קרן אחת משתנה באופן הדרגתי על-פי גודל הקרן, ונעה בין כ-17 אלף שקל לכ-53 אלף שקל בשנה.
זאת, מתוך רצונה של רשות ניירות ערך לעודד ולהקל על קיומם של גופים קטנים שיתחרו בגופים גדולים. כך שהחסמים הפוטנציאליים אינם חסמים בפועל.
(6) קרנות עוקבות. קרנות עוקבות (ולא מחקות) הן קרנות שמתנהלות על-ידי גופים על-פי מדיניות שנקבעת על-ידי בנק, עם גמישות החלטות לגוף המנהל בתוך המסגרות שנקבעו. קרנות כאלה קיימות כיום בבנק הבינלאומי, בבנק מזרחי ובבנק דיסקונט.
המניע של הבנקים ברצונם לקיים קרנות כאלה, הוא לתת מענה לצרכים של סוגים שונים של לקוחות שלהם שלא הגיוני מבחינתם לעצב להם תיק השקעות שמורכב מהשקעה ישירות בניירות ערך. זה גם חוסך לבנקים לא מעט התעסקות שאינה כלכלית עבורם.
(7) קרנות שמופנות לנישות מאוד ספציפיות. כך למשל, ישנן קרנות שפועלות בגישה של רמת סיכון גבוהה וקרנות ממונפות, כמו חלק מקרנות האסטרטגיה שיכולות להגיע לשיעור חשיפה גבוה במיוחד של מניות (למשל) ולמינוף גבוה של נכסי הקרן, או להיפך - קרנות שמופנות ללקוחות שמעוניינים בקרנות עם רמת תנודתיות נמוכה במיוחד. קיימות גם קרנות שמופנות לקהל חרדי, הגם שהן פתוחות לכל הציבור, ומקבלות הכשר של בד"צ או של רב מסוים, ואלה הן קרנות "כשרות", המתנהלות לפי כללי ההלכה.
(8) קרנות קטנות, מנהלים "עם הפנים ללקוח": גם בכל אחד מתתי-הקטגוריות יש לא מעט מנהלים גדולים, לא מעט קרנות נאמנות, שלכל אחד מהן יש אפיון מסוים. זאת מתוך מגמה לתת תשובות למגוון רחב ככל האפשר של לקוחות.
כל אחת מהחברות לניהול קרנות נאמנות מפעילה צוות בנקים שמצוי בקשר יומיומי עם היועצים שמצידם נמצאים בקשר שוטף עם לקוחותיהם. המגע עם השטח חשוב מאוד, וקורה לא אחת שהביקוש לקרנות חדשות מגיע דווקא מהיועצים, או מאגף ניירות הערך של הבנק.
קיימת גם גישה אצל חלק מהיועצים המאמינים שקרנות גדולות הן כבדות ומתקשות להמשיך ולהצביע על ביצועים טובים, ולכן מעדיפים קרנות "קטנות", מה שמעודד הקמת עוד ועוד קרנות.
(9) לומדים מחו"ל: מנהלי קרנות אחדים פיתחו מודלים שונים של השקעות, או חיקו מודלים מקובלים בעולם, כמו למשל, קרנות שמתבססות על משקל שווה של המניות, או אסטרטגיית Long/Short, מודלים כמותיים כגון סמארט בטא, או מודלים ממוחשבים.
(10) הרפורמה בני"ע: סיכומו של דבר: ריבוי מספר קרנות הנאמנות בישראל נובע ממגוון רחב מאוד של סיבות, חלקן קשורות במנהלי הקרנות עצמם, חלקן בבנקים, חלקן ביועצים בבנקים, וחלקן מגיע מקביעות (הכרחיות) של רשות ניירות ערך.
אם לא די במספר הנוכחי של קרנות נאמנות, התעשייה הזו עומדת לקבל תוספת של מאות קרנות נאמנות חדשות.
הכיצד? רפורמה גדולה שמבצעת רשות ניירות ערך תעביר את כל תעודות הסל מהעולם של מוצר התחייבותי, סוג של אג"ח, למסגרת של קרנות נאמנות ולמשטר הפיקוח והגילוי שלהן. וכך מספר קרנות הנאמנות יגיע לכ-2,000!
טריגרים להמעטת הקרנות
לצד הסיבות שהביאו לגידול ניכר במספר קרנות הנאמנות בישראל, פעלו בתעשייה הזו גם סיבות הפוכות או ממתנות.
במהלך העשור האחרון היו לא מעט מיזוגים ורכישות של חברות לניהול קרנות נאמנות. כפועל יוצא מכך, היו לא מעט מיזוגים של קרנות נאמנות, שכן המיזוג ו/או הרכישה יצרו סיטואציה שבה למנהל היו שתי קרנות זהות, או כמעט זהות.
בנוסף, רשות ני"ע קבעה שכל קרן שלא עברה סף נכסים מסוים (כיום כ-7 מיליון שקל), המנהל שלה צריך להחליט אחד משניים - לפרק אותה, או למזג אותה עם קרן אחרת שבניהולו. מובן שגם המנהל עצמו יכול לפרק קרן נאמנות שבניהולו אם הגיע למסקנה שאין כדאיות כלכלית לקיומה.
כך, למשל, ב-5 השנים האחרונות (2012-2016) פורקו לא פחות מ-54 קרנות, ומוזגו לא פחות מ-448 קרנות.
ובכל זאת, מספר הקרנות גדל בפרק זמן זה ב-132 קרנות.
אבל ההסתכלות הכוללת הזו היא מטעה, שכן בדיקה של איזה קרנות הוקמו, מעלה שבפרק זמן זה גדל מספר הקרנות המחקות ביותר מ-100 ל-276 קרנות בסוף 2016. קרנות מחקות, זו תעשייה שנמצאת בצמיחה ונמצאת באופן יחסי רק בראשיתה, ואילו בקרנות המסורתיות חלה ירידה של כ-50 קרנות ל-1,117 קרנות בסוף 2016.
הסתכלות נוספת, שיש בה הטעיה ניכרת, היא על הגודל הממוצע של קרנות והיא רלוונטית מאוד למה שמתרחש באמת בתעשייה. לכאורה, הגודל הממוצע של קרנות הנאמנות מצוי בעלייה, וזו בשורה טובה. אם ב-1999, השווי הממוצע של נכסי קרן נאמנות היה 92 מיליון שקל והוא נע בשנים שלאחר מכן בין 78 מיליון שקל ל-200 מיליון שקל, (השיא ב-2014) ומאז ירד, בשל הקיטון בנכסי הקרנות הכספיות הגדולות מאוד, ונכון לסוף 2016 הוא עומד על כ-154 מיליון שקל. אבל, בדיקה מדויקת הרבה יותר ונכונה הרבה יותר, מראה שאם מנכים את הקרנות הכספיות השקליות, שחלקן היו ועדיין הן גדולות מאוד, הרי שהממוצע של הקרנות המסורתיות (האקטיביות והפאסיביות) עומד על כ-108 מיליון שקל.
מכיוון שאנחנו יודעים שגם עצם המושג "ממוצע" הוא מטעה, נכון יהיה להראות את אופן ההתפלגות של הנכסים ואת הנתון החציוני:
הנתון החציוני עמד בסוף 2016 על 63 מיליון שקל, כאשר 864 קרנות הן בגודל של עד 100 מיליון שקל.
האמת צריכה להיאמר: יש יותר מדי קרנות נאמנות בישראל. זה מקשה על בחירת הקרנות, על מערכות הדירוג, וזה מפתח תרבות של "כוכבות" לרגע. מעבר לכך, זה כמובן אומר שהגודל הממוצע של קרן הוא קטן, ובהתחשב בעלויות הקבועות הכרוכות בניהול קרן, זה משפיע בהכרח גם על גובה דמי הניהול.
דמי הניהול בישראל הם אמנם נמוכים מאוד בהשוואה לעולם בכל מה שקשור לקרנות אג"ח, אבל הם גבוהים בכל הקשור לקרנות המתמחות במניות, למרות שהמגמה בשנים האחרונות היא של הפחתת דמי הניהול. אם רוצים לשמר את הרמה הנמוכה של דמי הניהול בקרנות אג"ח, ולהביא להפחתה נוספת בדמי הניהול בקרנות המנייתיות, יש להביא להפחתה גם במספר קרנות הנאמנות.
לרשות ניירות ערך יש תפקיד לא קל ולא קטן בעניין הזה, שמחייב גם שיתוף פעולה מצד מנהלי קרנות הנאמנות.
*** הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות בע"מ. אין לראות באמור מתן ייעוץ/שיווק השקעות והאמור אינו מהווה תחליף לייעוץ/שיווק השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם
