אנחנו משרתים את העם / צילום: רפי קוץ
אין כמו בני-ברק לפני החגים. אימת הדין השקטה של חודש אלול שורה באוויר, אבל העיר הומה באלפי קולות: מחוץ לישיבות הגדולות מסתיימת בניית מבנים נוספים שיאכלסו את כל המתפללות והמתפללים, וקולות הלומדים בתוכן מתערבבים עם הלמות הפטישים; בחנויות מצטיידות בעלות הבית ועוזריהן למי יודע כמה ארוחות חג; והרחובות מלאים עד אפס מקום באנשים ההולכים מפה לשם, בילדים משחקים, ביושבי קרנות והולכי רגל, בעסקנים, קבצנים ותיירים לרגע. כל בני-ברקי מלך בן מלך, הולך באמצע הכביש כאילו הרחוב שייך לו וכאילו שוטר תנועה אחד למעלה שומר רק עליו.
ברחוב חזון איש אני פוגש את ידידי כאח לי ישראל כהן, עיתונאי באתר החרדי "כיכר השבת" ואחד שמכיר כל אבן בעיר, כמו גם כל פיסת מידע. הוא אוסף אותי במכוניתו ואני נרגש כמו בפעם הראשונה; לנסוע עם כהן זו חוויה שכבר תיארתי פה בביקורים קודמים, אבל כזו שלא מפסיקה להדהים. האיש יכול לנסוע ברוורס, באין כניסה, ברחוב שצר יותר ממכוניתו, בין מי יודע כמה הולכי רגל שבכלל לא מסתכלים עליו והוא לא עליהם - וכל זה תוך כדי שהוא מתעדכן ומעדכן בכל מה שקורה. ולכולם שלום. פעם כתבתי פה שהנהיגה פה היא ההוכחה הכי קבילה שנתקלתי בה להימצאותו של האל. אני עדיין עומד מאחורי האמירה הזו.
אנחנו נוסעים לישיבת פוניבז' (מבטאים פונוביץ'), מהמוסדות המפוארים ביותר של בני-ברק. כמעט בכל חודש אלול צף פה מחדש הסכסוך הישן בין שני המחנות הניצים בקהילה הליטאית: השונאים מול המחבלים, או הרב שטיינמן נגד הרב אוירבך, או הירושלמים נגד הבני-ברקים, או "יתד נאמן" נגד "הפלס"; סכסוך רב פנים ושנים שהתלקח לאחרונה בעקבות סכסוך על מקומות בחדר האוכל.
במהלך קטטה שזכתה לכינוי "מלחמת הסלטים", הושלך אוכל, נזרקו ספסלים והותז גז מדמיע. שמונה אברכים נעצרו, ארבעה פונו לבית החולים מעייני הישועה. יש כמובן מחלוקת על מי הצית את המחלוקת הפעם ומי הפר את הסטטוס קוו; המחבלים טוענים שהשונאים הפרו, השונאים טוענים ההיפך. שנאמר, עולם כמנהגו נוהג.
אבל כשאנחנו מגיעים לישיבה הניצבת על הגבעה הכי רמה בבני-ברק, אין שום זכר לסכסוך. הערב המקום שקט ומלא ונערכת בו אזכרה למשגיח הישיבה, כלומר המנהל הרוחני שלה, הגאון הצדיק רבי אליעזר גינזבורג שנפטר שבוע קודם בגיל 68 מאירוע לבבי. לא עזר שבהוראת הרב קנייבסקי הוסיפו את השם רפאל לשמו של המשגיח, שהיה דמות נערצת.
אני מקשיב לדברי ההספד. "מה זרעו בחיים", אומר הסופד, "כך הוא בחיים. וזרעו - אלה תלמידיו. רב אליעזר עוד חי עמנו". גינזבורג ז"ל מונה לתפקידו בערב פסח 1985 לא פחות ולא יותר מאשר על-ידי מנהיג הציבור דאז, הסטייפלר בעצמו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, שנפטר רק כמה חודשים אחר כך (הכינוי סטייפלר, על שם העיר שבא ממנה באוקראינה: הורנוסטייפל). הוא היה נצר למשפחת משגיחים מפוארת.
רק כמה ימים קודם פרסם כהן ב"כיכר השבת" חלופת פתקים נוגעת ללב בין המשגיח לבניו. מאחר שלא ראו אותו הרבה, היו נוהגים להשאיר לו פתקים עם שאלות והוא היה עונה. באחד הפתקים שאל הילד: "אבא, יש מבצע!! שאם קונים 4 בקבוקי פפסי מקבלים כורסה מתנפחת חינם. אתה מסכים שנשתתף במבצע?". ענה לו אביו: "יש מבצע שכל יום אוספים גמרא או משניות ויודעים בעל-פה, מקבלים התנפחות ברוחניות ונעשים יותר ויותר תלמיד חכם. אי אפשר להשתתף בשני המבצעים וצריך לבחור: או מבצע ברוחניות או מבצע בגשמיות".
כשאני עולה למעלה, להיכל המרכזי של הישיבה - שבו האור לא כבה לעולם, מלבד שעה אחת לפני צאת שבת ואז נדלק ומסמן לכולם שיצאה - כבר יש משגיח חדש שיושב על כיסאו של גינזבורג. זהו "זמן אלול" (מראש חודש ועד מוצאי יום כיפור) ומאות תלמידים שוקדים על מסכת קידושין. ישיבה מלאה באברכים זה מראה יפה; חלק מסלסלים בפאותיהם וקוראים בקול, חלק אוחזים ברקותיהם כשמרפקיהם נשענים על הספר בריכוז עילאי, חלק סתם בוהים, חלק מפטפטים, אבל מעל הכול שורה אווירת לימוד. השעה כבר אחרי עשר בערב ומותר לעשן. רבים מנצלים את הזכות הזו שהרי ידוע, כך חוזרים ואומרים לי, שאין כיף כמו ללמוד גמרא ולעשן סיגריה. תסתכל על החלונות, הדלתות והמשקופים, אומר לי כהן: פה לא משנים שום דבר. פתאום אני קולט שכולם פה, מאות רבות, רווקים.
באמצע השבוע, ההיכל המרכזי משותף לשני המחנות, וכולם לומדים בצוותא ובשלום, אבל בסופי שבוע ובחגים הוא שייך למחבלים, ולמנהיגם ראש הישיבה הרב מרקוביץ'. זאת, אחרי שלפני עשר שנים ויתרו מנהיגי השונאים, ראשי הישיבה הרב אדלשטיין והרב פוברסקי, וירדו למטה אל "אוהל קדושים" הפחות מפואר בהרבה.
הסכסוך בפוניבז' הוא סיפור סבוך שיש בו הכול כמעט. משפחה, כבוד, כסף, שליטה, אבל גם אידיאלים. המלחמה התחילה במאבק שליטה בין שני גיסים: הרב כהנמן (שוינים), בנו של ראש הישיבה הקודם (הרב אברהם כהנמן פרש בסוף שנות ה-90 והלך לעולמו לפני שמונה שנים), והרב שמואל מרקוביץ' (מחבלים), חתנו של ראש הישיבה.
שני הגיסים נפגשו בבית המשפט, הלכו לבוררות אצל הרב חיים צימבליסט, שקבע כי הבעלות הממונית על נכסי הישיבה תהיה של הרב כהנמן וראשות הישיבה לצד השני. הבוררות לא כובדה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב אישר אותה במעמד צד אחד, ושנה לאחר מכן ביטל אותה בית המשפט העליון והחזיר אותה למחוזי, שאישר אותה שוב. הצדדים ערערו. העניין עדיין תקוע. "בעלי הדין גדולים בתורה", כתבה השופטת יהודית שבח מבית המשפט המחוזי, "אך אינם נוהגים זה בזה בכבוד ולא נתברכו במידותיו של אהרון הכהן שאהב שלום ורדף שלום".
הקרב בישיבה הוא רק ביטוי למלחמת הליטאים הגדולה בין פלג הרב שטיינמן (שונאים) לפלג הרב אוירבך (מחבלים), שהישיבה, בגלל חשיבותה ויוקרתה, עומדת במרכזה. מאז מות מנהיגם הרב יוסף שלום אלישיב לפני חמש שנים, מצויים הליטאים במאבק, שמזכיר את המחלוקת התמידית בין בית הלל הבני-ברקי לבית שמאי הירושלמי.
מחוץ לפוניבז' המאבק כבר הוכרע, יש לומר: הפלג המתון יותר, של שטיינמן, ניצח. ובגדול. הוא רוב מוחלט בציבור, כ-75%, והוא שולט במערכת התקשורת החרדית, במערך הכשרות, המינויים ומה לא. הוא מקיים יחסים חמים עם המדינה, הוא מוציא את החרדים לעבודה ומגייס את מיעוטם לצבא. השאר הולכים ללשכת הגיוס לדחות ולא מתעלמים, כמצוות הרב אוירבך, שהפלג שלו הופך ליותר ויותר שולי וקיצוני. אבל בתוך כותלי הישיבה, כאמור, עוד ניטש המאבק. ואיש לא הולך לוותר. "זה כמו הישראלים והפלסטינים", אומר כהן, "ופוניבז' זה כמו הר הבית".
זהו זמן אלול - מהחזקים שבזמנים, שחל מראש חודש ועד אחרי יום הכיפורים. לומדים דברים מיוחדים, עוסקים הרבה במוסר. יש מקומות הנוהגים גם בתענית דיבור, אבל נאמר זאת כך, ובעדינות - לא כך נוהגים בבני-ברק שאני ראיתי. תענית דיבור אינה דרכה של העיר הזו.
בהיכל המרכזי אני פוגש את פנחס ופנחס, שניהם בני 22 והם בחברותא כבר שלוש שנים. "אנחנו מסתדרים טוב ביחד", הם אומרים. פנחס אחד אשכנזי פחות, השני יותר. הם אוחזים בדף ס"ד במסכת קידושין. אני מבקש שיכניסו אותי לעניינים. "תראה", אומר פנחס א', "אצלנו מתפללים שלוש פעמים ביום". אני מבהיר לשני הדרדקים שאני מכיר את התרגולת.
בפוניבז' לומדים לבד - זה אתה והחבר שלך. פה אין מבחנים ואין מבדקים ואין חוקים. איש הישר בעיניו יעשה, במובן החיובי של המילה. "זה מה שמתאים לנו, זה מה שאנחנו אוהבים", אומר פנחס ב'. על התלמידים הצעירים אפילו נאסר לקרוא את הספרים "החדשים" שמפרשים את הגמרא - הם אמורים לחשוב על הכול לבד. וזה מה שהם עושים, משהו כמו תשע שעות ביום (לא כולל שיעור פרונטלי, ארוחות ומנוחות). "אף אחד לא שואל מה למדתם?", אני מתעניין, "אף אחד לא רוצה לראות אם התקדמתם?". לא, הם עונים. "ישראל כהן", זועק אברך כמה שורות קדימה, "די להחניף לחילויינים!".
פנחס ופנחס עוסקים כרגע בסוגיית האב המקדש את בתו. במה האישה נקנית. מה קורה אם התקדשה לאחר שאביה בכלל קידש אותה למישהו קודם. אם שניהם, הבעל והאישה, ידעו שהיא כבר מקודשת - שניהם יוצאו להורג. תגידו, אני שואל אותם - לא נראה לכם מוזר שאתם, שני רווקים צעירים שלא יודעים בכלל מהי אישה, דנים איך קונים אישה, מי אחראי על האישה. זה נראה לכם יחס הגיוני לאישה? הם פוערים עיניים, לא מבינים על מה אני מדבר: אנחנו ממש לא מתייחסים ככה לאישה, הם אומרים. מבחינתנו, הכול זה הלוגיקה, המשפט, ההתעמקות, הפירוש. חלילה להתייחס לאישה כאל רכוש.
הם שניהם שונאים. איך אפשר ללמוד באווירה כזו, אני שואל אותם. התקשורת מנפחת, הם עונים. דקה אחרי שזה קרה - כבר אין כלום. בחור יכול ללמוד פה שנים בלי לקחת בזה חלק אם הוא לא רוצה. תחשוב, אומר לי פנחס ב', יש פה משהו כמו 1,800 תלמידים. אם 20 רבים בחדר אוכל אתה אפילו לא יודע. נכון, אני אומר להם, אבל גם אם אירועי הקיצון קטנים ונדירים, הרי שהמחלוקת עזה ומהותית. הם מסכימים, אבל זה לא קשור אליהם. זו המחלוקת של הגדולים, והם - הם רק רוצים ללמוד. הגמרא, אומר פנחס א', זה דברי אלוהים חיים. וזה מה שחשוב.
לידם יושבים שמואל וישעיהו, צעירים יותר, שאוחזים בדף ע"ט. הם מהמחבלים, אבל הם חוזרים על הטענה: כולנו חברים. יש מחלוקת, אבל היא לא קשורה אלינו. מי שרוצה לעשות בלגן, תמיד יהיה לו על מה לעשות בלגן. אנחנו, הם אומרים, בכלל לא יודעים מה קורה.
כולם אומרים לי את זה, וכולם קצת לא אומרים אמת: כי כל אחד פה יודע בדיוק מה קרה ובדיוק מי אמר מה למי ומתי. אתה לא צריך לזרוק ספסלים בשביל להיות חלק - המחלוקת בכל מקום, גם אם שני הצדדים יכולים להיות חברים. אנחנו מעריכים את הרב מרקוביץ', אומרים לי פנחס ופנחס, אבל הולכים אחרי הרב אדלשטיין. אנחנו מעריכים את הרב פוברסקי, אומרים שמואל וישעיהו, אבל הולכים אחרי מרקוביץ'. פעם, מסכימים כולם, הסכסוך היה יותר ברקע, אבל בישראל של 2017 הכול הופך קיצוני יותר, וגם הפילוג. מחוץ לישיבה אני עומד ומדבר עם קבוצת אברכים. הנושא: בג"ץ. "אנחנו משרתים את העם", אומרים לי. "אני אמות ולא אלך לצבא", אומר לי אחד מהם, גיבור של ממש.
בכניסה ל"בתי פיק", אחת מהפנימיות הרבות בישיבה, ישנה מערכת לטעינה לשיעורים דיגיטליים למכשירי 3MP - כולל השיעורים של היום. בחורים באים ומורידים שיעור לשמוע לפני השינה. על הקיר ממול שלל מודעות, סיגריות בשני שקלים. כולם מעשנים. כולם יודעים בדיוק מה קורה כשכהן מתווך בינם לבין המציאות שבחוץ. אחרי הכול, לו יש טוויטר. כולם אומרים לו, זה וזה צייץ בטוויטר כך וכך, אבל הרוב לא יודעים בדיוק מה זה טוויטר. "בתי פיק", אגב, היא פנימייה השייכת לשונאים. כי הפילוג הרחיק עד לפנימיות שונות, חדרי אוכל שונים, שעות לימוד שונות ולמעשה - שתי ישיבות שונות לגמרי.
יש דבר מרכזי אחד שהתקשורת החילונית קצת פספסה. ההתכנסות המיוחדת של מועצת גדולי התורה ומועצת חכמי התורה אחרי בג"ץ הגיוס, הייתה אבן דרך חשובה מאוד בציבור החרדי, ובליטאי במיוחד. היא סימנה את הכתרתו של מנהיג חדש לציבור הזה. הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין. המנהיג הגדול, הרב שטיינמן, כבר בן 104, בריאותו לא מה שהייתה (שיאריך ימים) וכך גם כוחו להנהיג את הציבור. גם הרב השני בחשיבותו, הרב חיים קנייבסקי בן ה-90, פחות בריא וממילא פחות עסק בפוליטיקה. שטיינמן שלח את הרב אדלשטיין כנציגו למועצת, כלומר מינה אותו בפועל ליורשו.
מי שעומד בראש הציבור הליטאי עומד בעצם בראש הציבור החרדי, שולט במפלגה, בתקשורת ובכשרות החרדית. אדם רב עוצמה שהחלטותיו, כמו גם אישיותו, משפיעות על מדינת ישראל. המנהיג החדש, קווים לדמותו: גם הרב אדלשטיין כבר לא ילד. הוא בן 94. אבל שמור להפליא. איש צנום וגמיש (יחסית), פרצופו חמור סבר, אך מבטו מאיר. זקנו ארוך ודליל, מתפצל לשניים כמו חכם סיני עתיק. ראיתי אותו מוסר שיעור. לא יכול לומר שהבנתי הרבה, אבל האיש עושה רושם.
יחסו אל המדינה ואל החילונים מכיל וסלחני בהרבה משל קודמיו. אם הרב שטיינמן אמר על החילונים ש"הקדוש ברוך הוא רוצה שנזכור את הפרצוף האמיתי שלהם, את השנאה שמתחבאת מתחת לפרצוף... הם ערב רב ששונאים היהודים" - ממשיכו הרב אדלשטיין מתייחס אלינו הרבה יותר בסלחנות: "אין מה לשנוא את החילונים", אמר, "רק לרחם עליהם". אל גזירת הגיוס התייחס כאל מבחן שמוטל על הציבור, שאם לא היה מתבצע על-ידי הציבור החילוני, היה מתבצע על-ידי מישהו אחר. ו"אנחנו צריכים לדעת שזה מגיע לנו ולשפר דרכינו. כל מה שקורה בחיים עם האדם זה ספר לימוד". הוא קרא לכולם להיות רגועים ושלווים.
השופט רובינשטיין אף פתח בציטוט שלו את הפסיקה שביטלה את הגיוס - מה שכמובן שימש כנשק בידי מתנגדיו: ראו איך הציונים משתמשים בו. הציטוט המדובר: "גם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר".
סיפור הרוגי לוד, המופיע בגמרא, מספר על בת מלך שנהרגה וחשדו שהיהודים הם הרוצחים. אמר המלך שאם לא ימצאו את הרוצח, יהרגו את כל היהודים. באו שני אחים ואמרו שהם הרוצחים, אף על פי שלא היו, כדי להציל את כל בני העיר. "ואמרו חז"ל שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם של הרוגי לוד". בסטנדרטים חרדים זו אמירה מרחיקת לכת. יחד עם זאת, הרב אמר לא להתחפש לחיילי צה"ל בפורים.
כשהוקמה הישיבה, בשנת 1943, היה הרב אדלשטיין אחד מששת התלמידים הראשונים שלה. הוא היה מקורב לחזון איש ומשנת 1948 הוא כבר מלמד בישיבה. בסכסוך הגדול של שנות ה-90 הוכתר למעשה לראש הישיבה יחד עם הרב ברוך דב פוברסקי והרב שמואל מרקוביץ'. הוא היה זה שבשביל שלום בית הוביל את פיצול הישיבה לשתיים. ב-2003 צורף למועצת גדולי התורה. ב-2008 השליכו עליו מתנגדיו גביע לבן, אירוע שהפך לצלקת בציבור החרדי. עוד דוגמה לקבלת מנהיגותו הא שבישיבת "מיר" הירושלמית המפוארת הזמינו את הגרי"ג אדלשטיין למסור את השיחה השנתית לקראת ראש השנה - שיחה שאותה היה מוסר כבר עשרות שנים הרב שטיינמן. זה המנהיג החדש. לא יהיה לחילונים קל איתו, אבל מצד שני - נראה שיותר קל מאשר עם קודמיו.
אני מסתובב בפנימייה הדרומית הצמודה לבניין המרכזי, ועל כן יוקרתית לאללה. היא מחולקת בין השונאים והמחבלים לפי מפתח שנשגב מבינתי. חלק מהקומות נפרדות, חלק מעורבות. אנחנו נכנסים לאחד מהחדרים היותר מפוארים, כמו שמציגים לנו אותו - אבל לא פאר לו ולא הדר. חדר סגפני. חיש מהר מתארגן לו פרלמנט. הם שמחים לדבר ולשתף, אבל פחות להזדהות בשם. "תראה", אומר לי אחד כשאני ממשיך לחפור על המלחמה בישיבה: "אם שני אויבים כאלה חיים יחד ולומדים יחד - הרי שיש פה שלום כמו שאין באף מקום בעולם. כמו שאמר אחד הרבנים - חיים באהבה, באחווה ובשלום, רק בלי רעות".
"בשום ישיבה אחרת לא היו יושבים איתך ככה", הם אומרים לי. יש ישיבות שיש בהן אפילו מצלמות, וברובן מסתובבים משגיחים במסדרונות. פה סומכים עלינו. בג"ץ כואב להם: "אנחנו מרגישים שהציבור החרדי נתן הכי הרבה, את כל מה שיכולנו לתת - וזה לא מספיק להם, לבג"ץ".
אני שואל אותם על המנהיג החדש. הכבוד שבו הם מדברים על הרב אדלשטיין מעורר כבוד. "הוא קר ושקול", הם אומרים, "איש רגוע שאף פעם לא נבהל ואף פעם לא בוכה. איש חינוך, עיקר משנתו היא להכיר בטוב". הם מתווכחים אם הוא יותר בסגנון של הרב אלישיב ז"ל או של שטיינמן יבדל"א. שטיינמן הרבה יותר נחרץ ופעלתן, אומרים לי - הוא היה מעיף את מרקוביץ' כבר מזמן, אבל הרב אדלשטיין מכיל. שטיינמן חילק ישיבות, התעמת עם גור. אדלשטיין לעומתו מכבד יותר - אפילו ההחלטה שלו לעלות לירושלים לכינוס המועצות ולא להתעקש שיירדו אליו לבני-ברק מתוקף מעמדו החדש, מלמדת עליו.
בפוניבז' מספרים לי עוד סיפור שבא להדגיש את אישיותו של אדלשטיין. בכינוס המועצות, שבדרך כלל הכול בו מוסכם מראש, נתגלע לפתע ויכוח בינו לבין הרב מגור. זה רצה להכניס אמירה שהחרדים "מתפללים למען מי ששומר שבת ומי שלא שומר - שיהיה לו היזק מרובה". אדלשטיין לא היה מרוצה, קם והטריח את עצמו עד לרבי מגור - שצעיר ממנו ב-16 שנה, רק בן 78 ואחראי על ציבור קטן בהרבה - והתווכח איתו בלחש. אמירה כזו, אמר אדלשטיין, היא חילול השם גדול. לבסוף שונתה האמירה ל"ידוע מה שכתוב, שמי שמחלל שבת מפסיד". אתה רואה, אומרים לי פה - יש לו אחריות על כל עם ישראל והוא איש של קירוב ושלום. הוא כל הזמן חוזר ואומר שהחיוב הכי גדול הוא ואהבת לרעך כמוך.
השעה כבר אחרי חצות כשאנחנו עוזבים את הישיבה. היום לומדים עד שלוש בלילה, אומרים לי, זה זמן אלול - במילרע. אנחנו עוזבים אותם ונוסעים משם. השטיבל של איצקוביץ' עוד מלא במתפללים והרחובות עוד מלאים הולכי רגל, שאף אחד מהם, כך נדמה, לא מודע למזלו הרב על כך שכהן לא דרס אותו. איזו עיר זו הבני-ברק הזו. אנחנו מחפשים מה לאכול, אבל הכול כבר נסגר. פינת הרחובות שרת והשומר התחלפה זה מזמן - הו, סמליות ישראלית! - לפינת הרחובות כהנמן ופוברסקי, מייסדי ישיבת פוניבז'. לא יודע מה הם היו חושבים על מה שקורה עם מפעל חייהם, אבל גם אין לי זמן להרהר בזה. במהירות שכהן נוסע אני מעדיף לנצל את רגעיי האחרונים כדי לסקור את מה שהיו חיי.
איכשהו אנחנו שורדים ומגיעים לשלייקעס, המסעדה שתמיד פתוחה. אנחנו מזמינים צ'ולנט מלכותי וגפילטע אפרורי עם חזרת בוהקת באדום וחריפות. שנה טובה לך, בני-ברק.