ראש זה תמיד התחלה של משהו חדש. מדהים לראות כיצד עוד לפני שהמין האנושי העמיק חקר בגופו, הקדמונים כבר השכילו להבין כי הראש אינו רק האיבר הרם ביותר בגוף האדם, אלא גם המקור לפקודות המפעילות אותו, לקליטת רשמים ולזכירתם בתודעתו. לא בכדי התואר "ראש" ניתן למנהיגים ולדמויות שמאיישות את העמדות הבכירות ביותר.
במסגרת ההקבלה שבין גוף האדם למרחב שבו הוא חי, נולדו ביטויים כגון "ראש ההר" ככינוי לפסגתו או "ראש המעיין" כשהכוונה למוצא המים מבטן האדמה. במרוצת הזמן, אתרים רבים זכו שהמילה "ראש" תישזר בשמם, בפרט בשפה הערבית.
לפניכם כמה טיולים בראש טוב, כולם מתאימים לעונת החגים, אבל לא רק לה, אלא לאורך השנה כולה, שהרי ידוע שאין כמו טיול לנקות את הראש.
ראש צוקים. ממש מעל עיינות פשחה, במקום הנמוך בעולם, מתנשא מצוק גבוה, חלק מצוק ההעתקים הנמשך לאורך כל ים המלח. בעוד שרבים פוקדים את השמורה היפה, לא רבים מעפילים במעלה השביל המסומן שחור, המתפתל בעקלתונים מתונים, יחסית נוחים, אל הפסגה שחולשת עליה - ראש צוקים.
השביל, המתאים למשפחות מיטיבות לכת, מתחיל ממערב לכביש הגישה לשמורה. ההעפלה בו אורכת כשעה וחצי, וזה גם הזמן שנדרש לחזור בו, בניחותא. ממרומי ראש צוקים נשקף נוף נפלא על ים המלח, הרי מואב ושמורת פשחה על שלל בריכותיה וצמחייתה.
השביל הזה לא רק מוביל אל ראש הר. הוא גם ראש וראשון לשבילים המסומנים בארץ. על סימונו היה אמון הלל ברגר, מהנדס בניין ומדריך טופוגרפיה וניווט ב"הגנה". ימים ספורים לפני החלטת החלוקה באו"ם, בנובמבר שנת 1947, יצא עם אנשי הפלמ"ח, תושבי בית הערבה ותלמידי סמינר הקיבוצים, אל עמק מדבר יהודה על מנת לסמן שביל נוח להולכי רגל שנועד לעקוף את המצוק שאז, טרם פריצת הכביש וטרם ירידתו הדרמטית של מפלס ים המלח, "נפל" היישר למים.
ראש הנקרה. ראש הנקרה נמצא בקצהו המערבי של רכס סולם ובגבולה הצפוני של ישראל. זהו המקום שבו מסתיים הרכס ומתחיל הים, או להיפך - מסתיים הים ומתחיל הרכס. והשניים, ההר והים, כאילו על מנת להביע את התנגדותם לראייה הדיכוטומית, שולחים שלוחות זה אל תוך זה - מי באצבעות סלע ומי בגלים שמשתלחים בנקרות. שמו העברי של האתר כיום הוא דווקא תרגום שמו הערבי - ראס א-נקורה. שמו העברי של הרכס הוא סולם צור. אל אתר ראש הנקרה ניתן להגיע כיום ברכבל (www.rosh-hanikra.com), הגם שפעם חצתה אותו גם מסילת רכבת, סעיף של הרכבת החיג'אזית, שהגיעה עד בגדד. בין הנקרות הטבעיות נחצבו מנהרות ונבנו גשרונים המאפשרים מעבר נוח ונקודות תצפית נפלאות על הים הפתוח, שגליו שבים ומסתערים על הסלעים. גם מבלי לקפוץ למים אפשר לטבוע פה באלף גוונים של כחול.
ראש העין. ראש העין הוא עברות שמם הערבי של "ראס אל-עין" - מעיינות הירקון. במשך מאות שנים היה ראש העין מפתח לשליטה בארץ. בעבר, כל עוד לא טופלו מי הנביעות, נוצרו בין המעיינות לחוף ביצות גדולות, שאותן עוברי אורח נאלצו לעקוף. על הנביעות חולש מבצר אנטיפטריס ומזרחית לו, במורדות השומרון, הוקם מגדל אפק. בין שני המבצרים עברה "דרך הים", הדרך החשובה ביותר בארץ ישראל הקדומה. המעבר, המכונה מעבר אפק, היה הכרחי, ומכאן חשיבותו. לימים, כשהחלו לשאוב את מי המעיינות, שוב הפך המקום לבעל חשיבות אסטרטגית רבה. לא בכדי קרויה תחנת "מקורות" במקום "צומת המים".
בתחומי הפארק הלאומי (כניסה בתשלום ובכפוף לשעות הפתיחה של האתר) נמצא תל אפק, החולש על המעיינות עצמם וסוגר על המעבר ממערב. התל ידע שלבים ביזנטיים, אומאיים (תחת שושלת בית אומיה הערבית) וצלבנים, אולם השרידים הניכרים על פני השטח כיום הם עות'מאנים. בשליש האחרון של המאה ה-16 הקים כאן הסולטאן סלים השני את "בינאר באשי" (בטורקית - ראש המעיין).
יש כאן מסלול הליכה בן שניים וחצי ק"מ (וכפול, אם הולכים אותו הלוך חזור) במורד ערוץ הירקון. במעבר מחלקו המזרחי של הפארק למערבי נותרים שולחנות הפיקניק מאחור, ואפשר לחוש מעט מהוד הקדומים של המקום. גדות הנחל טובלות בירק ובעונה אפשר להתרשם כאן מהנימפאה התכולה, מהנופר הצהוב ומשלל עופות מים.
כדאי לבקר ב"בית הבטון" הנמצא בחלקו המערבי של הפארק הלאומי. המבנה, ראש וראשון למבני הבטון במדינה, הוקם על-ידי בצלאל יפה בשנת 1911 ושימש כבית המשאבות של חברת פלסטינה.
ראש פינה. שמה של המושבה, שנלקח מהפסוק "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהלים, קי"ח, 22) בא לסמל את תקומתה של גיא אוני במתכונתה המחודשת. אדמות המושבה, שקמה בשנת 1878, מעט לפני פתח תקווה, הנחשבת ל"אם המושבות", נרכשו מהכפר ג'עוני ומכאן השם המעוברת גיא אוני. המתיישבים, רובם מצפת, ביקשו להשתחרר מהתלות בכספי החלוקה ולהתפרנס מעבודת אדמה. היעדר ניסיונם של המתיישבים בעבודת כפיים ובחקלאות גרם להתמוטטות הישוב ולנטישתו. שפופי ראש הם שבו לצפת.
בשנת 1882 רכשה את האדמות קבוצה חדשה, של מתיישבים מרומניה, והם שהעניקו למושבה את שמה הנוכחי. בתיה הקדומים של המושבה עדיין פזורים במורד המדרון של הר כנען, לאורך רחובה הראשי של ראש פינה, הצופה אל עמק החולה ואל הגולן. זה מכבר הם הפכו למסעדות ולברים, חנויות בוטיק וגלריות. בין לבין, נחבאים להם "פעמוני ירושלים" (www.jerusalemchimes.co.il) המתמחים בהכנת פעמוני רוח בעבודת יד. צליליהם אינם כשל שופר, אך הם בהחלט מבקיעים שערי שמיים.