ח"כ מירי רגב / צילום: תמר מצפי
פרשת אי-הזמנתה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב, לחלוקת פרסי אופיר נותנת הזדמנות מצוינת לדיון קצת יותר עקרוני. הסיבה שרגב בטוחה שהיו צריכים להזמין אותה היא היותה שרת התרבות. השאלה היא זו: האם היות האדם בעל תפקיד מחייב את האזרחים לקבל את המינוי שלו, גם אם אינו מתאים בעליל?
הדוגמה הקיצונית היא של קליגולה שביקש למנות את סוסו אינקיטטוס לקונסול. אם המינוי היה מתממש, האם האזרחים היו אמורים להתייחס אל אינקיטטוס כקונסול או כסוס?
האליטה הקטנה-גדולה
רגב היא כמובן לא בקטגוריה הזאת, אבל היא כן מינוי לא מתאים. ואולי לכך הוא נועד, לפגוע במה שרגב מגדירה "האליטה". ואולי כדאי להתעכב שניה על ביטוי זה. רגב אומרת אותו כמשהו שלילי. כמובן שההפך הוא הנכון. להיות באליטה תרבותית זה כבוד גדול - גדול הרבה יותר מלהיות שר הממונה בצורה שרירותית ומגמתית של אדם אחד.
בשביל להיות אליטה אדם צריך להיות משכיל, סופר, מוזיקאי, יוצר. אי-אפשר להשתייך לאליטה בלי שקראת את צ'כוב, למשל. או טולסטוי, או עמוס עוז, או דוד גרוסמן ואחרים.
רגב מזכירה לי את יאיר לפיד, שרצה את התואר דוקטור למרות שאין לו תעודת בגרות. בסוף הוא לא קיבל בגלל לחץ ציבורי.
מינוי של גחמה
מינוי לשר אי-אפשר לשנות, גם לא בבג"ץ. האופציה היחידה שנותרת לאזרח במקרה כזה היא לא לקבל את המינוי, לא להסכים לו, לא להכיר בו. לא דמוקרטי? ובכן, דמוקרטיה אינה מדע מדויק. האם דמוקרטיה מחייבת את הציבור לקבל מינוי של גחמה, כזה שאינו ראוי בעליל ויגרום לאנשים נזק?
הציבור עם רגב?
זה לא רק רגב. זה גם אביגדור ליברמן במשרד הביטחון, איוב קרא במשרד התקשורת, ציפי חוטובלי במשרד החוץ, איילת שקד במשרד המשפטים - כולם מינויים מעוררי מחלוקת. אבל רגב היא הסמן הימני בהיותו המינוי הבלתי מתקבל על הדעת יותר מהאחרים.
"יש אליטה קטנה ואגרסיבית שתוקפת אותי, אבל הציבור איתי" - רגב מתלוננת. שוב היא לא מבינה. הסכיתי ולמדי שרת התרבות: אליטה היא תמיד קטנה ותמיד דעתנית. "אבל הציבור אתי" - היא תמיד מטיחה. איפה ההוכחה לכך, ומי זה "הציבור שאיתה"? האם מדובר באנשי תרבות או שמא באנשים כמותה?
כשרת תרבות, היא צריכה שאנשי תרבות יהיו אתה, אבל זה כנראה לא מתחבר. לכן אולי עדיף שרגב לא תלך לאירועי תרבות אליהם לא הוזמנה או לא תהיה רצויה בהם.