טיפול מקומי / דוברות עיריית באר שבע
אם תשאלו את פרופ' ברוס כץ, ראש מכון ברוקינגס האמריקאי, מומחה לאורבניות ויועץ לנשיאים קלינטון ואובמה, על "הטבעת" של חברת אפל, אותו מבנה אדיר ממדים של החברה החזקה בעולם - הוא יגיב בדיפלומטיות, אבל כזו שאפשר יהיה להבין דרכה את מה שהוא חושב על מודלים כאלה: "בעבר, נהגנו לבנות פארקים של מדע", הוא אומר בראיון ל-G. "חברות היו מבודדות וערכו את כל המחקרים שלהן בחשאיות, אבל היום הכול כבר בתוך העיר, וכולם משפיעים על כולם. גוגל עברו לסן חוזה, אמזון נמצאת בסיאטל, וחברות אחרות משנות את הלוקיישן ומנסות להתקיים בסביבה יותר דינמית ואורבנית. אני חושב שהן מבינות שחדשנות מגיעה משיתופי פעולה שקורים בתוך הק*רבה והצפיפות של העיר".
ישראל, מהבחינה הזו, היא תופעה מיוחדת: יש בה גם את תל-אביב, שמצד אחד, בלב האורבני שלה אפשר למצוא חממות היי-טק לצד חברות סטארט-אפ, ומצד שני היא מבוצרת בפקקים ובקשיי תנועה ומצוקת חניה; יש בה את חיפה, דוגמה מצמררת לעיר נמל עם "טופוגרפיה כמו של סן פרנסיסקו", שבה שילוב של התעשייה בתוך הלב האורבני יצר תוצאות שהיום אפשר אפילו לראות אותן כטרגיות (הזיהום, מכל האמוניה); ויש בה גם את באר שבע, "בירת הסייבר" המיועדת לפי תוכניותיו של ראש הממשלה, שמקווה להזרים אליה עוד ועוד חברות היי-טק, חממות, סטארט-אפים וסטודנטים - שאמורים להתעלם מזה שמדובר בעיר מבודדת יחסית מהמרכז; ויש בה את הרצליה פיתוח, פארק ההיי-טק ביקנעם, ואזורי תעשייה בפאתי הערים. וכל זה יושב על שטחה של מדינה שלוקח חמש שעות להגיע מקצה אחד שלה לקצה השני, עם רכבת מרכזית שרק בשנים האחרונות הצליחה להיכנס לתלם מסודר; ועם תחבורה ציבורית שהעדות הכי טובה לגביה היא העלייה המתמדת ברכישת המכוניות הפרטיות, על אף המחירים הגבוהים.
האם המצבורים התעשייתיים, מרכזי החדשנות שנכנסו אל לב הערים, אלה שהוציאו את דטרויט ממשבר והפכו את סיאטל ואת סן דייגו למוקדים טכנולוגיים-אורבניים שוקקים, הם מודלים שיכולים לעבוד בישראל? מבחינתו של פרופ' כץ, ברור שכן. צריך רק לעבור מכשול אחד: לסמוך על השלטון המקומי.
"תראי", הוא אומר, "אתם ירשתם את המודל הבריטי, מה שאומר שהממשלה בישראל היא מאוד צנטרליסטית, ממשלה לאומית חזקה, והכוח לא באמת מחולק למטה כמו במדינות בארצות-הברית או במחוזות במדינות שונות באירופה. מאוד קשה לנהל כל רשות מהמרכז. אתם אמורים לרצות שעוד ועוד כוח יירד למטה. באופן כללי, האבולוציה הזו צריכה לא רק לקרות בתחומי סמכות ואחריות, אלא שהיא גם תוצאה של כוח פיננסי".
- מה הכוונה ב"כוח פיננסי"? עצמאות תקציבית?
"בעיקרון כן. אצלכם, למשל, הממשלה מחזיקה בהרבה קרקעות, נכסים ובניינים, ומנהלת הרבה שירותים, אז השאלה היא איך למנף נכסים כאלה לטובת הציבור. בקופנהגן, למשל, הם לקחו את כל הקרקעות והבניינים שהיו בבעלות הממשלה בשני אזורים - הנמל, והשטח שממרכז העיר עד שדה התעופה - והפכו את זה לתאגיד אחד בבעלות ציבורית, המנוהל באופן פרטי. ב-30 השנים האחרונות הם מכרו חלק, השכירו חלק, ומהרווחים מימנו את כל התחבורה הציבורית בעיר. בלי דולר אחד של מס.
"בהמבורג, אותו מודל: לקחו את הנמל הישן, ואת כל הנכסים והבניינים שבו הם הפכו לתאגיד, והם מפתחים אותו באותו קנה מידה שהרווחים משמשים למימון דיור בר השגה ולפרויקטים נוספים המיועדים לרווחת הציבור. זה מודל שנקרא public wealth fund, קרן הון ציבורית, שישראל יכולה וצריכה לאמץ אותו".
- אבל תסתכל על באר שבע, למשל. אם היוזמה להפוך אותה לבירת הסייבר לא תבוא מהממשלה, היא בוודאי לא יכולה לצמוח מהרשות המקומית לבדה.
"בואי נגיד ככה: עיר זה לא אור שמדליקים ומכבים. זה תהליך. מה שאנשים רוצים, בעיקר האוכלוסייה הצעירה, זה עיר שאפשר לחיות בה, לעבוד בה, לבלות בה. הכי טוב זה לגדול אורגנית, ובהיבט הזה, לבאר שבע יש פלטפורמה אדירה".
- רגע, מה זאת אומרת "לגדול אורגנית"? הרי אוכלוסיות צריכות להגיע לשם.
"זה נכון, ובארצות-הברית בהרבה מובנים יש דברים שקשה לתקן, כי זו מסה אדירה של אדמה וההשתרשות כל-כך רחבה, אז במקרה הזה אני חושב, למשל, שארצות-הברית תשיל חלק מהמקומות שנבנו לפני 50-40 שנים, כמו פארקי מדע מבודדים. זה חלק שלם שהוא משותק בארצות-הברית, אף אחד לא רוצה להיות שם, לוקח נצח להגיע לשם, וכשאת שם, אין לך מה לעשות חוץ מאשר להיות במשרד או לרדת לקפיטריה. אף אחד לא רוצה את זה יותר".
- ובישראל?
"אני חושב שהרבה משתנה עכשיו, ועוד ישתנה יותר לא בגלל שמישהו מתכנן את זה אלא כי הכלכלה של היום דורשת את זה והאנשים דורשים את זה. זה לא שהכול צריך לעשות רילוקיישן, אבל המיקום של הכלכלה עצמה, של מוקדי החדשנות, יצטרך להשתנות, וזה מתחיל בצרכים וברצונות של הדור הנוכחי: אנשים היום, למשל, לא רוצים להסתמך רק על המכונית שלהם כדי להגיע לעבודה. בסופו של יום, זו תחרות על כישרונות, ואם יש לך יזם מוכשר או חוקר מוכשר, את יכולה למקם את החברה שלך בכל מקום".
תחבורה זה לא הכול
הערים הגדולות והפרברים שיחקו תפקיד מכריע, אפשר להגיד אפילו היסטורי, בבחירות האחרונות בארצות-הברית. היום זו כבר קלישאה שחוקה להגיד שאיש באליטה האמריקאית לא הצליח לחזות את עלייתו של טראמפ, והקלישאה הזו אף מגובה בנתונים. אתרים כמו פוליטיקו ו- thirtyfiveeight הצליחו להראות את הבועות של האליטות התקשורתית והתעשייתית (לא במובן של תעשייה מסורתית, אלא של היי-טק), שנוצרו ותפחו בשני הקצוות של ארצות-הברית - כלומר בחופים - מה שמסביר את הנתק שלהן מאמריקה "הפנימית", זו שהפתיעה וסילקה את הממשל הדמוקרטי מהשלטון לפני קצת פחות משנה.
מבחינתו של פרופ' כץ, התופעה הזו מסמנת דווקא הזדמנות גדולה לשינוי: "החוכמה הקודמת, הקונבנציונלית, הייתה שהממשלות שלנו יפתרו איכשהו את כל הבעיות והאתגרים. כלומר, ככל שעולים בהיררכיה, כך עולה ההבנה בפתרון הבעיות הקשות כמו אקלים, ריכוזיות, ניידות חברתית, הגירה. אבל למעשה, במאה ה-21 הפתרונות מגיעים דווקא מרשתות של אנשים, ממוסדות עירוניים, והבעיות מפוצחות ברמה המטרופוליטנית. המודל הישן הסתמך על אינדיבידואלים שמתמחים בתחום - מהנדסי תנועה, מתכנני ערים, כלכלנים - היום הכול קורה סביב שיתופי פעולה".
- ובשביל שיתופי פעולה כאלה, החברות צריכות בעצם להיות בתוך הערים ולא מנותקות מהן.
"נכון. זה כבר לא הסטארט-אפיסט בגראז' או המהנדס שיושב במשרד בסיליקון ואלי או בתל-אביב, שמגיעים עם רעיון לסטארט-אפ. ברגע שהחברות האלה ממוקמות בתוך העיר, העיר עצמה משתתפת בתהליך, כי הקרבה והצפיפות בעיר מאפשרות לאנשים להיות מעורבים אחד עם השני".
- מה הופך עיר לחזקה?
"אני אשיב לך באמצעות דוגמה מישראל: ראשי הערים אצלכם צריכים יותר כוח. זה הבסיס. כוח צריך לרדת יותר למטה היום ואז התוצאות יהיו טובות יותר ומהירות יותר. בשורה התחתונה, מה שהושג כאן בישראל בשבעים שנים זה בלתי נתפס, אחד הסיפורים המדהימים בעולם; עכשיו השאלה היא איך ממצים את היכולות לקשר בין כל הנקודות".
- נדמה שכרגע האתגר פה הוא בעיקר תחבורתי. קשה מאוד להגיע ממקום למקום, גם - ובעיקר - בתוך מטרופולין גוש דן.
"זה לא רק תחבורה. נכון, ישראל זו מדינה שהיא קטנה ולכן בתיאוריה את רוצה לקשר בין כל הצמתים האלה באמצעות מערכת תחבורה, אבל הדבר הכי קשה הוא לקשר את התחבורה עם דיור, כי הרבה פעמים את מוצאת את עצמך פשוט מנותקת ממוקדי החדשנות. זה בטח לא יפתיע אותך שבארצות-הברית די שכיח שאנשים נוסעים לעבודה שעה וחצי הלוך, ושעה וחצי חזור מהעבודה. אני חושב שאנחנו משתפרים בזה כי בערים מסוימות דחפנו לרמה הלוקאלית. הקישור בין כל הנקודות של חדשנות ותעשייה הוא מאוד ברור: ככל שאת נעשית מקומית יותר ומטרופולינית יותר, ככה תגיעי לפתרונות משולבים ותעניקי להרבה אנשים יותר אפשרויות".
- אתה לא חושש מתופעות של עיור-יתר? אתה בוודאי מכיר את תופעת המגה-ערים, בעיקר בסין.
"אורבניזציה תמיד הייתה חלק ממהפכות כלכליות וחברתיות, וגם הודו ואפריקה נכללות בקטגוריה הזו של עיור מהיר. השאלה המהותית כאן היא אם ערים אורבניות בסין יכולות להיות בנות קיימא. לדעתי, התשובה היא לא, כי הן נבנות מהר והן לא באמת משלבות דיור ותחבורה. אומנם יש כמה תנודות חיוביות, כי בסופו של דבר, מה שקובע זה מה שהאנשים רוצים, אבל מנגד, סין והודו חוות הידרדרות סביבתית. אפשר להתפלא או להתרשם מהמספרים של האורבניות, מהמהירות ומהקנה מידה, אבל אם את לא יכולה לנשום את האוויר ולשתות מהמים, אז זה לא בר קיימא. אנחנו יודעים מה לעשות כשמדובר בקנה מידה של 3-1 מיליון תושבים, אבל המגה-ערים האלה הן פי שלושה בכמות התושבים והן מתהוות מאוד מהר".
הנשיא טראמפ, שומע?
כץ, 58, הגיע להתארח פה בתחילת החודש לרגל ועידת תל-אביב-יפו השמינית בתחום החדשנות העירונית, כחלק מפסטיבל החדשנות DLD שהתקיים השנה בפעם החמישית במוזיאון תל-אביב לאומנויות. בוועידה השתתפו כ-120 דוברים שונים מכל העולם, שדנו בין היתר בערי סטארט-אפ בעולם, תיירות אורבנית, אזרחות פעילה בערים (מה שנקרא דמוקרטיה שיתופית), החוסן בערי החוף, בעיקר נוכח פגעי מזג האוויר ואיומי עליית מפלס האוקיינוסים, ועוד. זה כבר הביקור השני שלו השנה בישראל ובשנה שעברה ביקר פה שלוש פעמים.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מהרזומה שלו ומהדיונים שבהם עסק, מבחינתו של כץ, חדשנות היא לא רק גוגל ופייסבוק או חברות היי-טק מתקדמות, אלא גם, ואולי בעיקר, שימוש חדשני בתעשיות מסורתיות. אחת הדוגמאות שהוא הכי אוהב להציג היא תחייתה של דטרויט, שהייתה במשך שנים ידועה גם כמוטור-סיטי בזכות תעשיית הרכב הענפה שלה, עד שקרסה כמעט לחלוטין במשבר של 2008, והצליחה להמציא את עצמה מחדש באמצעות המודל שכץ מקדם.
"הרבה זמן חשבנו שייצור זו כלכלה ישנה, אבל זו הכלכלה החדשנית ביותר. תראי למשל את המכונית האוטונומית, היא הרי מחשב על גלגלים. ישראל מבינה את זה כי אתם בונים כאן הרבה מהתוכנה. בסופו של דבר, אנחנו הרי בודקים את המכוניות האוטונומיות בעיר, ברחובות, איפה שהאנשים נמצאים, ולא באופן מופשט".
את הפרחים לתחייתה של דטרויט אפשר להעניק לאיש העסקים דן גילברט, שהשקיע אישית למעלה ממיליארד דולר בנכסים בלב דטרויט, למען מה שהוא מכנה "דטרויט 2.0". גילברט, יליד העיר ומייסד ויו"ר Quicken Loans (קוויקן לואנס), חברת המשכנתאות השנייה בגודלה בארצות-הברית, לקח על עצמו הימור גדול ב-2010 כאשר העביר את מטה החברה מהעיירה הסמוכה ליבוניה אל דאונטאון דטרויט. כיום החברה מעסיקה שם יותר מ-10,000 עובדים. בעקבות המהלך של גילברט, עסקים נוספים מהפרברים, כמו חברת ביטוחי הבריאות בלו קרוס-בלו שילד, עברו למרכז העיר עם אלפי עובדיהם.
"דטרויט נראית היום שונה לגמרי בהשוואה לעשר שנים אחורה", אומר כץ, "אי אפשר לדמיין בכלל איך היא נראתה קודם. דן גילברט הפך לקטליזטור של הפיתוח של העיר. אחריו הגיעו גם הפילנטרופים, אנשי העסקים וראשי האוניברסיטאות שעשו שם השקעות גדולות. הם עשו את זה גם באופן אישי וגם בשיתופי פעולה. אז הגיעו גם משקיעים קטנים ויזמים ודטרויט הפכה מעיר מסורתית לעיר מודרנית. זה משהו שקורה בכל ארצות-הברית: שילוב של השקעות, לפעמים ציבוריות, אבל הרבה פעמים פרטיות, שחלקן נעשו גם כמה עשורים אחורה ורק עכשיו זוכות לתמורה".
- בעידן שבו הכול צריך להיות מהיר, איך אתה מצפה שמשקיעים, שלא לומר פוליטיקאים, ישקיעו משהו שאת התוצאות שלו אפשר יהיה לראות רק בעוד עשור?
"אין מה לעשות. השקעה בעיר זה לא רווח מהיר, עיר זה נכס לטווח ארוך. זה מה שקורה בארצות-הברית: מי שהשקיע בערים האלה, רואה עכשיו את התגמול. דטרויט, קליבלנד, נאשוויל, אטלנטה - רוב הערים היו צריכות להמציא את עצמן מחדש, מהליבה. חלקן בנו מערכות תחבורה בלב העיר, השקיעו במוסדות תרבות, וזו בפירוש לא תוכנית ממשלתית".
- עד כמה לדעתך השפיע המשבר הכלכלי של 2008 על התהליך הזה?
"המיתון בארצות-הברית היה מיתון בתחום הדיור ובתחום הפיננסי, וזה בטח עזר להעביר את המגורים לעיר, אך לולא כוחות השוק והשינויים הדמוגרפיים, אני לא חושב שהיינו רואים את האפקט שקורה היום. אלה כוחות גדולים שהתחילו להשפיע מעצמם החוצה כשהחלו להעריך את הק*רבה והצפיפות שבעיר. לאנשים, ובעיקר ליזמים אינדיבידואלים, החלו להיות העדפות שונות באופן שבו הם חיו ועבדו. הדרך שבה אנחנו מחדשים היא יותר עניין של תהליך של שיתוף פעולה. אם פעם חברות היו ממציאות בתוך עצמן את הדברים וזה היה המעגל הסופי, היום הן יוצאות החוצה. זה גם מה שהחזיר אותן לערים, כי בערים נמצאים הטאלנטים, הכישרונות".
- בוא נתעכב רגע על האלמנט הדמוגרפי שאתה מחשיב כאחד הקטליזטורים של המהפכה של המטרופולין.
"זו פרספקטיבה אמריקאית על העולם, במובן שאנחנו אומה של מהגרים, והצמיחה היא מהילדים של המהגרים, והרבה מהכוח שלנו מגיע מרעיונות חדשים של המהגרים, פתרונות חדשים לבעיות. אני חושב שהגיוון הזה הוא הכוח של אמריקה".
- אם זה תלוי בנשיא טראמפ, לא בטוח שלעוד הרבה זמן.
"אנחנו תמיד עוברים תקופות שבהן יש ריאקציה לגיוון הזה. זה קרה ב-1920 וזה קורה עכשיו. אבל בסופו של דבר, נחזור לנורמליזציה ולשפיות. אני מסתובב בהרבה חלקים של ארצות-הברית ואני מתמודד עם אינדיבידואלים שהגיעו לארה"ב כפליטים לפני עשרים שנים ממה שהיה יוגוסלביה וכו' והם עכשיו מנהיגים בקהילות שלהם. אלה אנשים גלובליים בחשיבה שלהם ובפרספקטיבה שלהם, ואם אנחנו מתעלמים מהם, אנחנו מפסידים את זה. אבל אני גם חושב שאנחנו נחזור לשם אחרי התקופה הזו".
- תקופת נשיאותו של טראמפ.
"זה מעבר לטראמפ. אני חושב שזה ייקח עוד עשור בערך".
אפרופו טראמפ, בקרוב ייצא ספר נוסף שלך, "the new localism", שעוסק בתהליכים שהובילו לבחירת מנהיגים כמוהו או לתופעות כמו הברקזיט.
"נכון. הספר יעסוק באיך ערים יכולות לשגשג בעידן של פופוליזם, ואכן כתבתי אותו אחרי הברקזיט וטראמפ וכאשר מארין לה פן בצרפת הייתה בפוטנציאל גבוה להיבחר לנשיאות. המחשבה מאחורי הספר שואלת מה אנחנו באמת בעולם הזה, כשהממשלות הלאומיות לא מסוגלות לעשות כלום. זו בטח תגובה לממשלות שהיו פה בעשורים האחרים, וגם תגובה לכוחות גדולים יותר. התחלתי את הספר בזה שאמרתי שהוא עוסק בלדמיין מחדש את הכוח. כי אם פעם הכוח היה הממשלות, היום הוא יותר בידי השוק, האזרחים והחברה".
- מה האני מאמין שלך בכל מה שקשור לכוח פוליטי?
"אני אומר ככה: ברמה המקומית את מתוגמלת על מעשים, בעוד שברמה הממשלתית את מותגמלת על אידיאולוגיה, שבאה לידי ביטוי בקמפיינים. זו פוליטיקה, זה לא העולם האמיתי. הכוח האמיתי שייך לפותרי הבעיות. הרבה מזה אנחנו רואים בסיליקון ואלי. האתגר האינטלקטואלי מבחינתי היום הוא איך לקחת פתרון שהומצא במדינה מסוימת ולאמץ אותו במדינה אחרת. מה שאני מנסה למצוא זה את הפתרונות הכי מעניינים בעולם ולתרגם אותם למדינות אחרות. איך לקחת פתרונות מבריקים מקופנהגן ולהביא אותם לקליבלנד, למשל - כי הרי נקודות הפתיחה שונות לגמרי".
- איך ייראו הערים בעוד 10 שנים מהיום?
"אני חושב שנחזור למודל של ערים שסוחרות ולומדות אחת מהשנייה. היינו שם בימי הביניים, האיטלקים היו שם בתקופת הרנסנס: לפני הממשלות הלאומיות היו נטוורקס של ערים ועכשיו אנחנו מפתחים את העולם האורבני החדש".