רון חולדאי / צילום: תמר מצפי
"גם אם תציב מכשיר MRI באמצע המדבר", הסביר לי פעם איש אגף התקציבים במשרד האוצר, "יהיה כבר מי שיימצא את הדרך להשתמש בו. אפילו גמל", הוא הוסיף למקרה שפספסתי. זו תיאוריה פשוטה עם עיקרון כלכלי עתיק לפיו ההיצע משפיע על הביקוש והשימוש. אם יהיו פחות מכשירים, פחות רופאים יפנו אל הבדיקה היקרה, וההוצאה הלאומית לבריאות תמשיך לעמוד על השיעור המדויק (והנמוך) בו עמדה לפני 20 שנה.
בינתיים זה עובד יופי. הבעיה התחדדה כשאנשי האוצר המשיכו להיאחז בתיאוריה הזו גם בנוגע למכשירי הקרנה, כאלה שמיועדים למי שכבר אובחנו כחולי סרטן. הרי איזה רופא יבצע הקרנות באדם בריא רק משום שבבית החולים קיבלו רישיון למכשיר חדש.
הסיפור על הגמל זה משחק ילדים לעומת מה שיצא השבוע מהפה של כמה מאנשי אגף התקציבים בעניין העלאת קצבת הנכים. אם מעלים משמעותית את הקצבה, הם הסבירו, נראה לפתע עלייה משמעותית גם במספר הנכים. כן, שמעתם נכון. זו כבר לא הטענה המסורתית שהקצבה מהווה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה - אלא שהקצבה מתמרצת אנשים להיות נכים.
הנה, הם מסבירים, תרחיש דומה התממש בהולנד, שם נרשם זינוק במספר מקבלי קצבאות הנכות לאחר שהעלו את גובה הקצבה (שממילא הייתה גבוהה יותר מזו הישראלית). "המשמעות היא שעובדים חלשים שעובדים כיום למרות מחלתם קיבלו תמריץ להכריז על עצמם נכים", כתבה עיתונאית בכירה שהזהירה מפני "אופנה חדשה". שהרי נכות, כידוע, אינה מום מלידה או תוצאה של פציעה - זה משהו שיום בהיר אחד מכריזים עליו ומתחילים להתגלגל ברחבי העיר.
אותה עיתונאית ספגה מיד חצי ביקורת (לצד כמה שבחים על אומץ לבה), אבל אנשי האוצר שהתחבאו מאחורי כל מילה שהודפסה לא העזו להגיד את הדברים בשם אומרם. רק בתדרוכים מבוקרים, בזהירות הנדרשת, חלילה לא לצבוע אותם או את השר שלהם באמירה אנטי-חברתית.
גם אם יוצאים מנקודת הנחה שישנם אלפי אנשים שזכאים היום לקצבת נכות ורק בשל גובה הקצבה הנוכחי לא טרחו "להכריז על עצמם נכים", הרי שהמדינה אמורה להוביל בעצמה מיצוי זכויות של אזרחיה במקום לשלוח אותם למרכזים פרטיים שגוזרים עליהם קופון בדרך, דוגמת זה של לבנת פורן המפורסמת. אם מישהו חושב שכל-כך קל לקבל היום זכאות לקצבת נכות, אפשר ורצוי לבחון את הדברים. עד שעושים את זה, רצוי לא להפוך את הנכות לאיזה טרנד כלכלי ואת הנכים כולם לחבורה של רמאים עם כישורי משחק.
דווקא העובדה שהמתווה שגובש השבוע מאפשר לנכים לשמור על קצבת הנכות גם אם הם מכניסים משכורת של עד 4,300 שקל ברוטו בחודש, מהווה תמריץ עבור הנכים להשתלב בשוק העבודה. העניין הוא שמי שמכיר מקרוב נכים יודע שעצם המילה "שילוב" מקוממת אותם. הנכים לא רוצים "להשתלב", הם רוצים שיעסיקו אותם. כמו כל אדם, כמו כל עובד. להגיע לראיון עבודה עם הזדמנות שווה לחלוטין.
אנשי האוצר שכל-כך חוששים מהאפשרות שהנכים "יעדיפו להישאר בבית" בגלל קצבה של 4,000 שקל בחודש, יכולים לעשות יותר כדי לעודד מעסיקים לקבל לשורותיהם עובדים נכים. למעשה, כדאי שיתחילו בבית, אצלם במשרד. מבדיקה שערכנו מול הנהלת המשרד מסתבר כי מתוך 900 עובדי משרד האוצר (לא כולל יחידות סמך כמו רשות המסים, מנהל התכנון ועוד), ישנה עובדת נכה אחת בלבד שהגדירה עצמה ככזו בפני אגף כוח האדם. מלבדה, מעריכים באוצר, ישנם עוד 5-6 נכים במשרד. אדם שנעזר בכסא גלגלים, למשל, אין שם בכלל - באותו משרד שכל כך נחרד מהאפשרות שהנכים לא יעבדו.
במהלך שנת 2014 לקח למדינה חצי שנה תמימה כדי לאמץ בחקיקה את ההסכם אליו הגיעו ראשי ההסתדרות וארגוני המעסיקים במגזר הפרטי כך שיחול על כלל המשק, ולפיו שיעור העובדים הנכים בכל מקום עבודה חייב לעמוד על 3% לפחות. במקום שהמדינה תניף את הדגל, היא גררה רגליים והותירה פעם נוספת לסקטור העסקי להיות זה שמוביל את השיירה.
חסידיהם של אגף התקציבים באוצר לא אוהבים את העובדה שגם בסיבוב הנוכחי ההסתדרות לקחה חלק פעיל בסיפור ולמעשה חתמה על אקט הניצחון של הנכים. ההסתדרות בסך הכול "טרמפיסטית", היה מי שטען, למרות שהעובדות מראות דווקא על עקביות. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, בעצמו אב לצעיר בעל מוגבלות קשה, מוביל מזה מספר שנים את הסוגיה יחד עם דמויות כמו אמיר חייק, אהוד רצאבי ואורן הלמן מטעם המעסיקים. בין היתר, הוא הקים יחידה חדשה בארגון לתעסוקת אנשים עם מוגבלות, והציב בראשה את גיא שמחי, שעמד קודם לכן בראש המרכז לעיוור, ולצידו את ד"ר ניצן אלמוג.
כל זה לא מסתדר למי שמתעקשים לזהות את ההסתדרות רק עם "החזקים" או "המחוברים" (בעבר לטענה הזו היה בסיס מוצק), מה שנותן להם סיבה נוספת לנגח את מתווה ההסכמות להעלאת הקצבאות. הנכים, לפחות במקרה הזה, הם רק תירוץ.
מה רון חולדאי רוצה מאמא שלי
"בוא אני אגיד לך למה הדברים שכתבת הם שטויות", אמר לי בדיוק לפני שנה ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי. הוא קרא לי אליו אל הלשכה המפונפנת בקומה ה-12 אחרי שכתבתי שתמ"א 38 היא תוכנית חברתית מהמעלה הראשונה. זה קרה כשביקרתי ערב החג בנוף ילדותי באשדוד, ברחוב שהלך ונחלש, והפך ממעוז של כדורגל (חיים רביבו, ברוך דגו ועוד כמה שפחות תזהו) למעוז של קושי יומיומי.
קשה היה שלא להתרגש: בניין אחר בניין, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עבר או עומד לעבור שינוי דרמטי בזכות התוכנית הזו - שינוי שהתאפשר עד היום רק למי שהצליח לגרד את המשאבים בשביל עוד חדר, מעלית, אפילו איזו מרפסת קטנה לאלה שחולמים ממש. וזה לא שהקושי הורגש באותם ימים - ילדים, כמו ילדים, יודעים ליהנות עם מה שיש. לא היו אז מסכים, רק הרבה זמן יחד, מתברברים שעות בדיונות הזהובות עד פאתי ניצנים או בפרדסים שסמוכים ל"אלתא".
חולדאי פחות התרגש. "כל כמה דיירים מתארגנים היום ומגישים איזו תוכנית שבא להם ולי כעירייה אין שליטה כמעט על התכנון בעיר שלי", הוא הסביר ואז ניגש לתכל'ס: "ולמה זה חינם? משביחים לאנשים את הנכס והם לא משלמים על זה לאף אחד? למה?". זה היופי בתוכנית, אמרתי לו, שילוב קלאסי בין יוזמה עסקית לצורך חברתי שהוא win-win. "כן, אבל קח את אמא שלך, למשל", הוא אמר (היא כבר לא גרה ברחוב אבל היה קשה לעצור את חולדאי בשלב הזה), "הנכס שלה שווה נגיד 1.2 מיליון שקל? נו, אז היא לא יכולה לשלם 200 אלף?".
פה איבדתי אותו. חולדאי צודק אולי ביחס ליכולת של כמה מתושבי העיר שלו, אבל המהלכים המגבילים שהוא המשיך להוביל בעניין אפילו השבוע מאיימים להדביק רשויות נוספות ולשתק את התוכנית היחידה שהצליחה לייצר גם התחדשות עירונית וגם בשורה חברתית. בשולי הדברים, הם מצביעים גם על עניין נוסף: בניגוד לראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שהוא מחסידי התוכנית, חולדאי כבר ויתר כנראה על השאיפה להיות פעם ראש ממשלה. הוא אף פעם לא התאמץ במיוחד להישמע נחמד מחוץ לגבולות "העיר הלבנה", עכשיו גם לא יצפו ממנו.