דוד שרן / צילום: קובי גדעון-לע"מ
אחד התנאים הבסיסיים לקיומה של חברה תקינה הוא שלפרטים המרכיבים את אותה חברה, לאזרחים, יהיה אמון בתקינות ובניקיון עבודת מערכת אכיפת החוק. אירועים שבהם מתגלה שאחד מנציגי מערכת אכיפת החוק סרח או פעל בצורה מושחתת, זוכים לכן לזעם ציבורי גדול.
המקרה הבולט האחרון שעורר, בצדק, סערה ציבורית גדולה הוא של פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, רות דוד, וקצין המשטרה לשעבר, ערן מלכה. לפני כשנתיים וחצי התברר כי הם היו מעורבים בשחיתות חמורה כשותפיו של רונאל פישר בסחר במידע מודיעיני מחקירות שניהלה המשטרה, בתמורה לשוחד ובעבירות נוספות.
למרבה המזל, תיק רות דוד-ערן מלכה-רונאל פישר הוא מאוד חריג. את כמות המקרים שבהם פרקליטים או שופטים סרחו ובגדו באמון הציבור ניתן לספור על אצבעות כף-יד אחת. זאת, להבדיל מהפוליטיקאים שלנו בשלטון הארצי והמקומי, שרבים מדי מהם התגלו לאורך השנים כמושחתים. גם בקרב קציני משטרה בכירים, מנשה ארביב, ניסו שחם, ניסים מור, למשל, התגלתה יותר מדי שחיתות בשנים האחרונות.
אבל זה שהפרקליטים, השופטים, וגם רוב השוטרים הם ישרים, לא אומר שכל ההחלטות שמתקבלות על-ידם הן ענייניות לחלוטין. למשל, לא צריך להיות מושחת כדי לתת תשומת-לב גדולה יותר ולהשקיע יותר משאבים בחקירה או כתב אישום שהם בפרופיל תקשורתי גבוה. זה אנושי. וזה קורה לא מעט.
דוגמה טרייה לתשומת-הלב שנותנת המשטרה לתקשורת ניתן לראות בבקשתה אתמול (ב') מבית המשפט להאריך את השעייתו של דוד שרן, לשעבר ראש מטה משרד ראש הממשלה, החשוד בשוחד בפרשת הצוללות - מעבודתו בקצא"א.
וכך קרו הדברים: השעייתו של שרן מעבודתו כמזכיר קצא"א אמורה הייתה להסתיים אתמול בחצות הליל. המשטרה וסנגורו של שרן, עו"ד איתן מעוז, סיכמו על כך מבעוד מועד כבר ב-12 בספטמבר.
מאחר שהמשטרה ישבה ולא עשתה מאז דבר בעניין, שרן כבר התכונן לחזרה לעבודה הבוקר. אבל בשעות אחר-הצהריים אתמול עלו ב"גלובס" וב"כלכליסט" כתבות על כך ששרן עומד לחזור לעבודתו היום. פתאום, המשטרה התעוררה, שינתה או עדכנה את עמדתה ורצה לבית המשפט בבקשה להאריך את השעייתו של שרן מהעבודה. האבסורד גדל כשלוקחים בחשבון ששרן נחקר רק לפני יומיים, ובמהלך החקירה דובר על חזרתו לעבודה.
שופטים אינם נוהגים לסרב לבקשות המשטרה והפרקליטות בנוגע לתנאים מגבילים של חשודים בפלילים, שכן הן מגובות על-פי רוב במסמכים סודיים ובטענה כי מדובר בצרכי חקירה. טענה שאין דרך אמיתית להתמודד אתה. וכך, השופטת עינת רון נענתה לבקשת המשטרה והאריכה את השעייתו של שרן מקצא"א, לא לפני שכתבה: "ראוי היה כי הבקשה הייתה מוגשת מבעוד מועד".
דרך אגב, לפי מידע שהגיע אליי, בנציבות שירות המדינה כבר שוקלים לזמן בקרוב את שרן לשימוע לפני פיטורים מעבודתו בקצא"א, שהיא כידוע חברה ממשלתית.
לא רק שוטרים או פרקליטים, גם שופטים, ואפילו השופטים הבכירים ביותר, מושפעים מפרופיל ציבורי של תיק. גם אם לפעמים קשה להם להודות בכך. דוגמה מובהקת לכך היא משפט פרשת הולילנד, שבמרכזו עמד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. כל תלמיד בפקולטה למשפטים יודע שערכאת הערעור לא אמורה להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, ששמעה את הראיות וראתה את העדים.
אבל במשפט פרשת הולילנד, בית המשפט העליון לא התייחס בכובד ראש לעיקרון אי-ההתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ודי התעלם ממנו. ההתערבות, הולידה שינוי משמעותי ביחס להכרעת הדין של השופט המחוזי לשעבר, דוד רוזן, ולזיכוי של אולמרט מאחד מאישומי השוחד בהם הורשע במחוזי.
הסיבה שבית המשפט העליון השקיע יותר משאבים ויותר זמן בערעור בתיק הולילנד, הייתה ככול הנראה תשומת-הלב התקשורתית והציבורית הגדולה שהוא קיבל. אני לא היחידי שמחזיק בעמדה הזאת. פרופ' אורן גזל-אייל, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, אמר לנו בזמנו כי "בתיקים שזוכים לנפח ולהתעניינות ציבורית רבה, בית המשפט העליון משקיע ויותר זמן ומשאבים - והראיה לכך היא אורך פסקי הדין".