רוביק דנילוביץ’ / צילום: איל יצהר
רוביק דנילוביץ' לא רוצה לדבר על פוליטיקאים ועל פוליטיקה, אז הוא מצהיר כבר בהתחלה שאין לו שום כוונה לרוץ לכנסת ורק מבקש, "תנו לי חמש דקות להגיד את האני מאמין שלי". זה נמשך כמה שעות, אבל בכל כמה דקות הוא מכה נמרצות באצבעות יד ימין על שעונו שעל יד שמאל ומסמן לסביבה: "הזמן רץ, חייבים להספיק, אמא שלי תמיד אמרה...".
האמת, אמרנו לראש עיריית באר-שבע, הגיע הזמן שנתבגר. נכון שאנחנו עיתונאים צפונבונים, שבאו לדבר וללכת, אבל לא ראוי לנו ולך שנמשיך להתייחס לפריפריה בזהירות, בחוסר נוחות יהיר, מתנצל וכאילו מתחשב. "פריפריה זה בראש, מי שחושב שהוא פריפריה, מתנהג כמו פריפריה, מתבכיין כמו פריפריה ומגיע לו שיהיה פריפריה", הוא עונה.
דנילוביץ', שנבחר לראשות עיריית באר-שבע ב-2008 ובבחירות של 2013 כבר גרף 92% מקולות הבוחרים, הוא תמצית העיר: יליד 1971, בן למשפחת עולים - אמו עלתה מתוניסיה, סבו מצד אביו מבלרוס, יש לו סבתא מאלכסנדריה ומשפחה ממרוקו, והוא בכלל קרוב של השחקנים קירק דאגלס ומייקל דאגלס. קיבוץ גלויות, כמו העיר כולה. החזון שלו הוא מהפכה מוניציפלית. הוא אולי לא יקרא לה כך, שכן הוא איש של מילים מתונות, תמיד חיוביות, זורמות ולעולם לא פרובוקטיביות, אבל הוא מתעקש שהיחסים בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות חייב להשתנות.
"מנהיגים כבר לא מניעים את העולם"
"תנו לי לנסות להסביר מנקודת מבטי למה אני, כאיש ציבור שרוצה להיות רלוונטי בעידן של היום, חייב ליצור שיטה אחרת. קודם כול, המנהיגים הם כבר לא האנשים הכי חשובים. ראשי מדינות, נשיאים, ראשי ממשלות וראשי רשויות - אנחנו כבר לא הכי חשובים. חוץ מלצייץ פה ושם בטוויטר ולעשות איזושהי מהומה קטנה, אם מסתכלים על התפתחות המדינות, את ההבקעה, את הגול, את הדברים האמיתיים שמחוללים שינוי עושים אנשי המדע, הטכנולוגיה, החדשנות, הספורט, התרבות, הסביבה. אלה האנשים שמניעים את העולם. לא אנחנו".
- אתה מרגיש מספיק גדול כדי להיות צנוע?
"זה ממש לא בא מצניעות. גם כשקושרים לראשי מיני כתרים, אומרים 'לאן הבאת את העיר! 'איזה יופי!', אני אומר, 'אני? אני בסה"כ אפשרתי את זה. פתחתי את הדלת'. אני יודע מה מעמדי, מה תפקידי, מה החשיבות של הבניין ושל התפקיד הזה, אבל אני גם לוקח אותו ואותי בפרופורציה. ההצלחה היחסית של באר-שבע היא לא מעשה קסמים. מדובר פשוט בהתאמה לעידן המשתנה. מי שלא ממציא את עצמו מחדש הופך להיות לא רלוונטי. אנחנו הבנו שהיום עיר שאינה חדשנית, יזמית ושיתופית - אין לה זכות קיום. הערים הופכות להיות יותר משמעותיות מהמדינות לחיי האזרחים, כי אנחנו נוגעים בכל תחום, זקן וילד, חינוך ובריאות, תחבורה, צפיפות, איכות חיים, סביבה, תרבות, פנאי. זה מאוד קריטי".
- פנאי?
"הרי העולם הולך לארבעה ימי עבודה בשבוע, אז מה התפקיד שלנו? לרגש את התושבים, לצקת תוכן, קהילתיות. מושג השכונה חוזר, אבל הצרכים אחרים. כולם רוצים טיפת חלב, מועדון קשישים ומועדון ילדים, כולם רוצים את הפילאטיס שלהם, וכולם רוצים את הכול בתוך הקהילה, בתוך השכונה.
"העיר החדשה חייבת לספק את המאוויים הללו. להיות רלוונטית. וכדי שהיא תהיה רלוונטית היא צריכה לתכנן היום את העתיד של מחר. למה? כי העולם נע בקצב מטורף, ואם אנחנו לא מקדימים את זמננו, לא רואים שניים-שלושה-ארבעה צעדים קדימה, אנחנו הופכים ברגע ללא רלוונטיים. ושיהיה ברור: כשאני אומר עיר חדשנית, יזמית ושיתופית - זה לא אני, זה אנחנו. אם אתה לא משתף כמה שיותר גורמים, ובראש ובראשונה את המדינה, את הממשלה, אז אתה לא..."
- אז זה מה שאתה אומר, הבו לנו עוד כסף?
"אין בכלל בעיה של כסף, יש המון כסף במדינת ישראל. למדתי שכאשר יש לך רעיון מנצח ותוכניות מחוללות שינוי, הכסף לעולם לא יהיה מכשול. מי היה מאמין שבאר-שבע תתפוס מקום מרכזי בזירה הבינלאומית כעיר טכנולוגיה, חדשנות וסייבר? זה קרה בזכות השותפות עם הממשלה. ברגע שהיא נכנסת בעוצמה רבה, קובעת סדרי עדיפויות, מעניקה הטבות ותמריצים ומזרימה תקציבים ומשאבים, השינוי מורגש מיד. רק לפני כמה שנים כולם גיחכו על ה'פנטזיה' שלנו, באר-שבע עם פארק היי-טק וקריית הסייבר הלאומית, והנה רואים בעיניים את השינוי הדרמטי - גם בתשתיות תחבורה, שבעצם ביטלו את המושג 'פריפריה' והפכו את הנגב למרכז. נכון, זה לא היה פשוט בהתחלה".
מבחן הטיל: "רשות מקומית יודעת מה טוב לה"
אבל עם כל הכבוד לשותפות, החזון של דנילוביץ' הוא גם שהמדינה תשחרר את החבל לרשויות המקומיות ותסמוך עליהן יותר. הטיל שנורה על באר-שבע במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, רגע אחרי שנבחר לתפקיד, היה המבחן הראשון שהבהיר לו עד כמה ערים הפכו להיות דומיננטיות בחיי האזרחים.
"אני ראש העיר הראשון שנולד והתחנך בעיר הזאת, שבא עם צוות צעיר, כולם בני 36, 37, 38, מלאי מרץ, תשוקה וחזון, ופתאום מלחמה", הוא מספר. "אף אחד לא הכין אותנו. זה היה מבחן המבחנים. הטיל הראשון נפל בתוך גן ילדים ביום שלישי בשמונה בערב, ואז באים כולם - אלוף הפיקוד, אנשי פיקוד העורף, המשטרה, כוחות הצלה, כולם מתגודדים, ובשעה רבע לתשע שואל אחד העיתונאים: 'תגידו, מה קורה מחר, יש לימודים?' ואז אלה עם הברזלים על הכתפיים מסתכלים עליי, שלושה שבועות בתפקיד, ואני מסרב לקבל החלטה שם. אני מבקש להגיע לפה לעירייה לחשוב.
"גורמי הביטחון מאיצים בי 'להחזיר את החיים למסלולם', אומרים לי, 'מסתכלים עלינו משם, בוחנים אותנו בעזה, אתה חלק מהחוסן הלאומי'. אבל הנתונים שאני מקבל מראים שכמעט בכל העיר האזעקות בכלל לא עובדות, וזו עיר ענקית, שטחה המוניציפלי גדול פי 2.5 מזה של תל-אביב. מי חשב בכלל על טילים בבאר-שבע? הצופרים נועדו ליום הזיכרון. המקלטים הציבוריים סגורים והפכו למאורות של כל מיני דברים לא טובים. מערכת החינוך לא מסוגלת לקלוט תלמידים ולמגן אותם. הציבור לא ערוך.
"גורמי הביטחון דוחקים בי להחזיר את החיים לשגרה, ואני מחכה ומתייעץ עם גורמים אזרחיים, ועדי הורים, ועדי שכונות, אנשים שאני מחשיב את דעתם. הייתי כאן בחדר כמעט לבד, השעה כבר הייתה 11 בלילה, ואני חוזר במנהרת הזמן הפרטית שלי שנתיים וחצי לאחור, לימים שהחזקתי בתיק החינוך. זכרתי שהייתה שביתת מורים גדולה, כשפרופ' יולי תמיר הייתה שרת החינוך. התלמידים לא למדו חודשיים וחצי - ולא קרה להם כלום. אז אמרתי, בואו ננשום עמוק, לא נהיה מצ'ואים כאלה, נראה לאן זה הולך, ובינתיים הילדים יישארו בבית, לפחות יהיו פחות או יותר בטוחים ולו רק כי הנחיות פיקוד העורף אומרות שאם אין לך מקום מוגן צא לחדר המדרגות.
"באותו לילה, אולפני הטלוויזיה והרדיו שחטו לי את הצורה: 'תראו מה קורה כשבוחרים ילד לראשות העירייה, אין לו תעוזה, הוא פוגע בחוסן הלאומי'. חברים מתקשרים אליי, שואלים 'מה אתה עושה? השתגעת?' ואני אומר, לא אסכן אף ילד. למחרת, בשעה שמונה ועשר דקות בבוקר, נחת טיל בתוך כיתה ט' 3 ופילח אותה. האזעקה לא פעלה. ברגע אחד הפכו אותי לגיבור לאומי".
- באמת, לא הרגשת גיבור?
"נודה על האמת: לא הייתי פחדן גדול כמה שעות לפני, ולא הייתי גיבור גדול כמה שעות אחרי. קיבלתי את ההחלטה השקולה והאחראית. זה הכול. במדינה שלנו, כל דבר הופך להיות דרמטי וסוער. לפעמים צריך לעשות את הדברים הפשוטים, לא להתחכם, ללכת על פי ההיגיון, בשיקול דעת ובקור רוח, גם אם מלחיצים אותך. גם אם כל מיני חשובים וידועים דוחקים בך - תדע שהאחריות כולה שלך. מה היה קורה אם חלילה הילדים היו בכיתות באותו בוקר? מישהו היה מאשים את גורמי הביטחון? או את החוסן הלאומי? לא. היו אומרים איזה ראש עיר חסר אחריות פותח את בתי הספר כשהוא יודע שהאזעקות לא פעילות ומערכת החינוך לא מסוגלת למגן את הילדים".
"למה סיפרתי את כל זה? כי זה מראה שהיום עיר הופכת להיות משמעותית יותר מהמדינה. הרשות המקומית יודעת מה נכון ומה טוב לה ולאנשיה. אני אומר: אל תנהלו אותנו מירושלים ומתל-אביב. לכל רשות המאפיינים שלה, תכבדו אותם".
- אתה בעד מתן עצמאות מלאה לראשי רשויות.
"אני אומר, 'אתם למעלה תנהלו את המלחמה, את הדיפלומטיה, את יחסי החוץ, ואני תפקידי להגן על האזרחים שלי, אז תנו לי לעבוד, תנו את הכלים שאתם יכולים, וזה הכול, זו תהיה חלוקת התפקידים. אני לא אכנס לתחום החשוב שלכם, ואתם אל תיכנסו לתחום שלי. האירוע ההוא של הטיל הראשון בבאר-שבע היה הנקודה שגם בפיקוד העורף הבינו שראשי הרשויות צודקים, שבסופו של דבר האחריות היא עליהם, והם יחליטו גם לגבי לימודים. בדברים האחרים - שהצבא יעשה את מה שיעשה".
"סמכויות רק לרשויות חזקות"
- אתה שואף למהפך ביחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.
"כדי שעיר תהיה יזמת, חדשנית ושיתופית, היא צריכה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות תלותית, לא פושטת יד, לא כפופה למיני החלטות מלמעלה. לעצמאות הכלכלית של עיר יש משמעות והשפעה רבה על האזרחים ועל המדינה. אנחנו חיים בפתחה של תקופה חדשה, בכל העולם ובארץ, וצריך להכין את העתיד".
- דבר ברור, מה אתה רוצה לומר לממשלה?
"הגיע הזמן שהמדינה תבין שהיא צריכה לאפשר לערים יותר גמישות, להעביר לרשות יותר סמכויות. המדינה חייבת לשחרר אותנו, את הרשויות המקומיות, ולא לכבול אותנו בחוקים ועוד חוקים מגבילים. גם לא להחליט בשבילנו מה טוב לתושבים. תסמכו על התושבים, הם יודעים מה טוב להם, והם בוחרים ברשימות שטובות להם.
"אני רוצה שיבינו שככל שהעיר עצמאית יותר ויועברו אליה יותר סמכויות על ידי המדינה, הביורוקרטיה תצומצם עד למינימום, היעילות תגבר וכולם ירוויחו: האזרחים, העיר והמדינה. לדוגמה, מתן יותר סמכויות בהקמת חברות בנות כלכליות, שהן התשתית המקצועית והכלכלית שמניבות תמורה לרשות. אני רוצה שלא יחולו עלינו אותן תקנות כוח אדם. אני חייב גמישות ניהולית, יכולת תנועה בתוך המערכת הכלכלית שלי.
"שנית, אני חייב לבחור את הכי טובים שאפשר, אבל אם אני צריך לשלם להם על פי הדרגות הממשלתיות ולא בחוזה אישי, הם לא יבואו. המדינה לא מאפשרת לנו את זה בגלל ההסכמים שלה מול ההסתדרות, וזו רק ההתחלה. לטעמי, המדינה צריכה להעביר עוד הרבה סמכויות לרשות המקומיות, כדי שלא רק האחריות תהיה על הרשות אלא גם היכולת לבצע".
יש בעיה: גם אם ראש רשות רק רוצה בטובת העיר ותושביה, הוא יכול להוציא את כל התקציב בחצי שנה, ואז הוא "יעלה לירושלים" עם תושבים מסכנים, יתבכיין, יאיים שהעיר תישאר בלי מים, בלי ארוחות לקשישים. אז סמכות ועצמאות זה יפה, אבל איך בדיוק תתבטא קבלת האחריות?
"המדינה יודעת עם מי יש לה עסק. סמכויות ועצמאות יינתנו רק לרשויות איתנות. יש לקבוע מדדי אחריות, איתנות פיננסית, תוכניות אסטרטגיות מחוללות שינוי. אם הוכחנו את עצמנו, אז תסמכו עלינו ועל שיקול הדעת המקצועי שלנו. אפשר לקבוע מדדים, לקבוע הסדרים בין המדינה לרשויות הגדולות היציבות".
- עצמאות יתרה רק לגדולות?
"בשלב ראשון לרשויות שמתנהלות בצורה מסודרת, עם איתנות פיננסית מוכחת, ללא גירעונות, שמנהלות את תקציבן באופן עצמאי".
- כמה כאלה יש?
"לפני שנה-שנתיים, כשקיבלנו לראשונה 'אות רשות איתנה', היו ברשימה סך הכול 24 רשויות, על פי הפרמטרים של משרדי האוצר והפנים, מתוך 256 רשויות בישראל".
אתה אומר למדינה, "אל תתנשאו עלינו".
"אני לא אומר מילים כאלה. אלה מונחים שלכם. אני אומר שהמדינה צריכה לעודד ערים יזמות, שמקדימות את זמנן בראייה חדשנית ובונות תשתית איתנה בכל הנוגע ליצירת מנועי צמיחה כלכליים. אצלנו זה קורה בהיי-טק ובסייבר, בתיירות, בהנחת תשתיות למגה-פרויקטים כמו רכבת קלה, בית חולים נוסף, קריית הביו-טק, נגב פארק אקסטרים, מרכז לוגיסטי בשותפות הרשויות השכנות שגב שלום, מועצת בני שמעון, כל זה כבר בתכנון".
- נו, אז זה כבר עובד. עובדה.
"לפני עשר שנים, הבאנו יזמים ובהתלהבות גדולה אמרנו להם: פה יקום, ופה נקים, וכאן יהיה, ושם נרים, והם רואים רק חול, חול וחול. לקח אותי מישהו הצידה ואמר לי, 'דחילק רובי, מי יבוא לפה? הצעירים רוצים תל-אביב, היזמים רוצים רעננה והרצליה, איזו חברה עולמית גדולה תבוא לחול הזה בבאר-שבע? תפסיק עם החלומות. שמעתי, ולא עצרתי לרגע. אבל במקום מהדלת נכנסתי מהחלון. פרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן גוריון, אבישג אבטובי המנכ"לית, חברי המועצה והצוות המקצועי שלנו הפכו את העולם. אם היינו אנשים סטנדרטים, היו מכופפים לנו את הגב, והיינו מקפלים את הזנב. אבל זקפנו קומתנו ואמרנו: 'אם בארה"ב העזו להקים את סיליקון ואלי, אנחנו נקים פה את סיליקון ואדי. והתחלנו לרוץ, שעטנו קדימה - תמריצים מהמדינה, אגף התקציבים באוצר, מרכז ההשקעות במשרד הכלכלה, חפרנו להם בראש.
"יומיים בשבוע אבישג ואני נוסעים לירושלים לכל היום, בלי שהזמינו אותנו, בלי שקבענו פגישות. מתייצבים בדלת. 'עוד פעם אתם פה? שוב אתם לא מודיעים?' כן, אמרנו, אנחנו מחוללים עכשיו שינוי בתפיסה. אסור לנו לעצור ואסור לנו לחכות לפגישה. לא טקסטיל, לא שכר מינימום, אלא ידע, ידע ועוד ידע. פה נקים מרכז ידע לאומי ובינלאומי. זו הרי תפיסת המדינה, לא? שהצעירים יישארו, שזוגות צעירים יגיעו, שההיי-טק ירצה לבוא אלינו, שכל אחד יוכל לבחור לאן לצאת הערב, שיהיה דיור בר השגה - הרי זה טוב למדינה, לא רק לבאר-שבע. והם הבינו. הם הבינו את הטיעונים שלנו.
"יש פה אוניברסיטה ואיכות אקדמית, יש מרכז רפואי אוניברסיטאי, יש מעבר של צה"ל דרומה, יש בנייה ומעבר של יחידות העילית, כלומר אנחנו עיר עם כמה וכמה עוגנים. הם הבינו ונתנו לנו סלי הטבות ותמריצים. קבעו מתווה, אפילו קבעו תקנה מיוחדת שהדביקו אותה ב-2012 ל-EMC, החברה הראשונה שידענו שתפרוץ את הסכר. אמרנו, רק שתבוא הראשונה, אחרי זה העולם גדול וענק ונגיש".
דנילוביץ' מתייחס לתקנה שלפיה המדינה תשתתף ב-40% משכר העובד במשך ארבע שנים ואחר כך החברה תעסיק אותו ב-100% משרה ושכר. "היום כבר שינו את זה. התקנה כל כך הצליחה, שהיא כבר עלתה למדינה הרבה יותר מדי", הוא אומר. "כדי שלא יעלה על דעת מישהו להקים מפעל טקסטיל עם שכר מינימום, נקבע שתהיה הטבה צבועה: רק לפארק ההיי-טק. וזאת הייתה הבקעה! מאז הן פה - דל, דויטשה, IBM, איי.סי סייבר. 50 חברות באו. חברה אחר חברה, ואנחנו בונים פארק אחרי פארק. כאחד שנולד פה, אני משפשף את עיניי בכל בוקר ויודע שזה לא חלום".
"אני אוהד מושבע של הפועל ב"ש, אבל אני לא הפטרון שלה"
"40 שנה שיחקנו כדורגל ודיברנו על מגרש כדורגל, וכולם היו סקפטים, והנה יש לנו ההיכל הטוב במדינה, מגרש טרנר", אומר דנילוביץ' על האצטדיון שנפתח לפני שנתיים בדיוק ונקרא על שם יעקב טרנר, ראש עיריית באר-שבע לשעבר.
דנילוביץ' מספר שהוא סירב להניח אבן פינה להיכל כי שני קודמיו עשו זאת והפרויקט לא התקדם. "התושבים לא האמינו שזה יקרה, אז אמרתי, חבר'ה, לבנות לבנות לבנות, השעון מתקתק, תיק-תק, תיק-תק, קדימה, לרוץ. 65 מיליון נתן הטוטו, כ-190 העירייה, ורצנו קדימה. המגרש נבחר על ידי ארגון הכדורגל האירופי כאחד האצטדיונים הכי טובים והכי מושקעים שנבנו באירופה בשנים האחרונות", הוא מתגאה, אבל מסרב לקחת קרדיט על המהפך שעברה הקבוצה של העיר, הפועל באר-שבע.
- מה חלקכם, חלקך, בהיפוך המופלא של הפועל באר-שבע?
"הנה עוד עניין של תפיסת עולם. אני לא פטרון של קבוצה. יש ראשי ערים שמשתעשעים בזה שהקבוצה שלהם, 'לה רפובליק סה מוואה'. אני אוהד מושבע, קניתי מנוי לשער 1, כיסא 222".
- העירייה לא מקבלת כרטיסים חינם?
"לא. אסור. יש הנחיות ברורות".
- בחייך, מי שם על זה?
"אנחנו. אני חושב שכולנו, כל הרשויות המקומיות. אני לא יודע למה אתם רומזים, לא מכיר סיטואציה שבה עיריות מקבלות כרטיסים בחינם ומחלקות לאנשיהן - מכדורגל עד הצגות. נראה לי שאתם רק משמיצים".
"אמא שלי אמרה, אתה לא לוקח כסף מאף אחד"
"האמת היא שיושב מולכם איש די שרוט", הוא אומר. "גם בכנסים שאני מוזמן להרצות בהם, אני משלם על החדר. אני נזהר בקטנות. באים אליי המון צעירים שרוצים ללכת לבחירות ושואלים 'איך עושים את זה'. אני אומר, קודם כול וראשית לכול, אל תהיו נתונים לחסדים של אף אחד. לא מפלגה, לא תנועה. תפתחו את רשם המפלגות ותראו מי תרם לרשימה שלי בבאר-שבע - תרומה שלי, תרומה של חפצי זוהר, ממלאת המקום שלי, אולי אחותה ואחי. זהו.
"אמי עליה השלום אמרה לי, 'אתה לא לוקח כסף מאף אחד. אפילו לא שקל. אתה רץ וצריך כסף - אז אנחנו ממשכנים את הבית שלנו. בבחירות 2003 ההורים שלי משכנו את ביתם. אמרו אולי בצדק שאני מטורלל, אבל אני לא בן אדם של הרפתקאות. אני לא קופץ אף פעם מעל הפופיק. באותן בחירות אמרתי לעצמי, יפה שהסקרים אומרים שאתה מקבל מנדטים טובים, אבל אתה תתנהל כמי שהולך לקבל שני מנדטים. לפי זה הוצאנו כסף".
- אבל באותה מערכת בחירות קיבלתם 7 מנדטים.
"בדיוק. בעקבות ההצלחה קיבלה רשימת הצעירים שלנו מיליון שקל ומשהו מהמדינה. אז החזרנו לה כסף. זה היה תהליך שנמשך יותר משנה. רשם המפלגות לא הבין איך מחזירים כספי מימון מפלגות. התעקשנו והחזרנו. הוצאנו כסף על שני מנדטים וזה מה שנקבל. מה זה חשוב שקיבלנו 10? אחרי זה הם שינו את הנהלים, בצדק רב".
- ראשי רשויות מקומיות רבים מסובכים בחקירות, אישומים, יושבים בכלא.
"חקירה זה דבר אחד והרשעה זה דבר אחר. צריך להיזהר מאוד בדברים האלה. שחיתות לצערי יש בכל מקום. במקום שיש אנשים יש שחיתות. מי שעשה משהו לא ראוי - שישלם את המחיר. חד וחלק. אבל, ואני רוצה שתחשבו על זה בעיקר במקצוע שלכם, לפעמים קורים דברים לגמרי בתום לב.
"אני מכיר ראש רשות, איש מאוד חיובי, שנדבקו אליו כל מיני אנשים ותרמו לו תרומות, אחר כך הם זכו במכרזים, התמודדו וזכו. הוא לא התערב בכלל, ולך תספר שאין לך אחות. לכן מלכתחילה עדיף לא להיכנס בכלל לדברים כאלה. אני אומר לצוות שלי כל הזמן: היום אסור לעשות טעויות, גם לא בתום לב. אתה מוקלט על כל דבר, כל הזמן מצלמים אותך, תושב מדבר איתך פעם בנימוס ופעם בכעס ובצעקות - אז תדע: זאת העבודה שלך, משרת ציבור.
- בחרת שלא להיות יו"ר הוועדה המקומית לבניין ערים. לא רצית להסתבך?
"מקום לא מסבך את הבן אדם, זה הבן אדם שמסבך את עצמו. אני לא יו"ר הוועדה אלא סגן ראש העיר טל אל-על, שהוא מתכנן ערים. תראו, בקדנציה הראשונה הייתי בכל התפקידים המרכזיים, כי היינו קבוצת צעירים שלא היה להם מושג מוניציפלי, ואני, בגלל השנים עם יעקב טרנר, פתאום הפכתי הכי מנוסה, לפחות הכי ותיק. אנחנו ביחד, קבוצה של אנשים מאוד מוכשרים, שככל שהם למדו את התפקיד, אני שחררתי".
רוביק דנילוביץ'
תפקיד: ראש עיריית באר-שבע
גיל: 46
השכלה: תואר ראשון בלימודי מדינת ישראל ופוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב
מסלול: כסטודנט באוניברסיטת בן גוריון החל את פעילותו הפוליטית-חברתית ונבחר למועצת אגודת הסטודנטים. ב-1998 עמד בראש קבוצה מקומית של מפלגת העבודה ששכנעה את מפכ"ל המשטרה לשעבר יעקב טרנר לרוץ לראשות עיריית באר-שבע. טרנר נבחר ודנילוביץ' כיהן כסגנו. ב-2003 הקים רשימת צעירות וצעירים למען באר-שבע, וב-2008 נבחר לראשות העיר. בבחירות של 2013 גרף 92% מקולות הבוחרים.
עוד משהו: חלם להיות כדורגלן ובעבר היה קפטן קבוצת הנוער הפועל באר-שבע
"איפה שיש אישה, העסק בידיים טובות ויש הצלחה"
"אני תפסתי מזמן את העניין: הצבת נשים בראש מבטיחה ביצוע והצלחה", מצהיר ראש עיריית באר-שבע, שהרשימה שלו "דרך חדשה" קיבלה בבחירות האחרונות 14 מנדטים, מחציתם נשים.
"אני יודע שאיפה שיש אישה, העסק בידיים טובות ויש הצלחה. לדוגמה הסגנית שלי, חפצי זוהר, המנכ"לית שלי, אבישג אבטובי - נשים יושבות בכל הצמתים הגדולים והיקרים בעירייה.
"האוניברסיטה היחידה שבראשה עומדת נשיאה, פרופ' רבקה כרמי, היא בבאר-שבע, בראש קבוצת הכדורגל הכי טובה בארץ, הפועל באר-שבע, עומדת אלונה ברקת, יש שבע חברות מועצת עיר.
"אף אחת לא פראיירית ואף אחת לא מוותרת לי. אל תתבלבלו, אני זוכה לשוטים ועקרבים. מעמידים אותי במקום בכל פעם שצריך".