לא מזמן נסעו גיא מנטש ויהל דורון להיפגש עם ילדי מקהלה בפנימייה בהרי ירושלים. מפגשים כאלה, שקורים לא מעט, צובטים להם מיתרים כואבים בנשמה, ומחזירים אותם לימים שהם בעצמם היו ילדי פנימייה ב"הדסים", גיא מכיתה ה' ויהל שנה אחריו, ומחזירים אותם למציאות הלא פשוטה של התנתקות מההורים בגיל צעיר מחוסר ברירה וההכרח לגדל את עצמם כמעט לבד. כשאחד הילדים שאל אותם אם הם לא מתביישים לספר שהיו בפנימייה, הדמעות כמעט פרצו מעצמן. "אנחנו אומרים תמיד שהם צריכים להיות גאים בעצמם, שהם יותר חזקים ויש להם יותר כלים להתמודד עם העולם ועם החיים מאשר לבני גילם", אומר גיא, הצלע הפרועה בצמד, עם המבט הכחול הנאיבי בעיניים והטמפרמנט הסוער שגורם לו להשתלט על השיחה ולקטוע שוב ושוב את דבריו של יהל, שמוותר לו בהבנה שקטה.
"מי שלא טוב לו בבית, שיעזוב. יש אופציה. הם חייבים לחלום בעיקר בגלל הקושי. אצלי זה בא לידי ביטוי ברצון שלי להוכיח את עצמי, שאני שווה ולא פחות טוב מאף אחד אחר. יש הרבה ילדים מבתים רגילים שיש להם קשיים פסיכולוגיים". גיא לא מוכן לספר למה הגיע לפנימייה, מסתתר מאחורי קליפה קשה. "אני לא צריך שירחמו עליי, או שיתחברו אלינו בגלל זה", הוא מנמק. "הרבה יותר מרגש שהם אוהבים מה שאנחנו עושים גם בלי הרקע הטלנובלי".
"ואני בגישה שכל אחד מאיתנו הוא בנאדם נפרד", אומר יהל, רגוע יותר, שקול ופתוח, "ואין לי בעיה לספר למה הגעתי להדסים. ההורים שלי התגרשו בגיל צעיר, גרנו בערד, אמא התחתנה בשנית והיה רע בבית. אחי יצא ראשון להדסים ואני הגעתי לשם בעקבותיו".
"כנראה שאני קצת בורח מזה", אומר גיא. "ואין סיבה, באמת", ממשיך אותו יהל. "אנחנו מדברים על זה בהופעות שלנו, כי אם יש ילד אחד שרע לו, ושומע שיש אופציה כזאת, זה כבר שווה הכול. ולא בקטע צהוב".
לא ריחמתם על עצמכם?
גיא: "תמיד יש כאלה שהמצב שלהם יותר קשה משלך, אז אתה מקבל פרופורציה".
יהל: "יש כאלה שלא שרדו, כאלה שנכנסו לכלא. לא לכולם היה מזל, אבל יש משהו מחבר".
גיא: "עצוב לי לראות ילדים אבודים, שלא סגורים על מה ומי שהם. אין להם בעצם זכות בחירה. יש כאלה שנשלחים למקומות שהם לא רוצים להיות בהם. מצד אחד אתה עצמאי ומהצד השני אין לך עצמאות באמת. היה זמן שרציתי כבר לברוח משם. היה לי ויז'ן שאני אדם בוגר ששוכר דירה והולך לעבוד, והיה לי איפה לישון, שלוש ארוחות ביום, מיטה חמה".
יהל: "ואני הערכתי את זה בזמן אמיתי, לא הבנתי למה בכלל צריך לצאת משם. פעמיים בחיים הרגשתי שאני נקרע מקשר שלי למקום. בגיל שש כשהמשפחה התפרקה, וכשהייתי צריך להתגייס לצבא ויצאתי מהדסים".
אלבום או סינגלים?
בשירים שלהם שזורה הבדידות במילים ובמוזיקה המלנכולית כמוטיב חוזר שמהדהד גם בסינגל האחרון שהוציאו, "רצים באוויר", שבו הציפו זיכרונות מהתקופה ההיא. גיא אומר שהרבה אנשים חשבו שזה שיר אהבה, "אבל זה בכלל שיר שנבע מהזיכרונות שלנו, מהביקורת על ההורים". "בכל דבר יש אור וחושך", מסביר יהל. "הכול טרגי במידה כזו או אחרת. אני מרגיש שיש לי כמיהה לגב שלא היה לי".
"ואצלי זה ממש הפוך", תורו של גיא להתריס. "קיבלתי שזה המצב וכל השנים הכמיהה שלי הייתה להיות חופשי וליצור לעצמי את הגב, כי אין מי שייתן לי אותו. מה שנשאר לי היה לשרוד. אבל אני חייב להגיד שמאלבום לאלבום הבדידות תופסת פחות מקום. אולי כי כבר פרקנו אותה".
"עכשיו יש נשים בחיינו", מחייך יהל, "והן מספקות מספיק חומרים. אבל ב'רצים באוויר' התרפקנו על העבר", וגיא מפליג לשם: "על הנעורים, התמימות, איך היינו יוצאים לפרדסים ומדמיינים שאנחנו פיטר פן".
כבר 20 שנה הם חברים, מכירים אחד את השני עד רמת הנקבובית בעור, תמיד ניגנו יחד. התחילו לכתוב באנגלית, ועברו לעברית. מישהו מציף משהו, שורה, עושים פינג-פונג עד שיש משהו ששניהם אוהבים. גיא, די.ג'יי מקצועי, אמון על הצד הטכנולוגי במוזיקה, ובקשרי החוץ - יהל הוא שרהוט ומסודר. "בלחן", אומר יהל, "זה יותר קל. יש לנו נה-נה-נה ואנחנו זורמים. אחרי כמה אלבומים ועשרות שירים התחלנו לעבוד עם דן תורן ולמדנו ממנו איך לצקת מילים לתוך המוזיקה".
גיא: "היינו בסיטואציה של מה שאנחנו רוצים לחדש. תמיד היינו מאוד אינטואיטיביים וקצת הסתבכנו, איבדנו את היכולת לשפוט את עצמנו והוא דייק אותנו. למי אתם שרים? מה אתם רוצים להגיד? הוא לימד אותנו להכניס אימג'ים לטקסט, להרחיב את נקודת המבט, להציף דברים".
אתם יוצאים לסיבוב הופעות חדש שחנכתם בזאפה בשבוע שעבר.
"בהפקה של ג'וני גולדשטיין, עם עיבודים חדשים. אנחנו רוצים לחדש לקהל וגם לנו, שירים מהאלבום החדש".
מתי יצא האלבום?
"פברואר-מארס".
מי מוציא היום אלבומים, בשביל מה צריך את זה?
"למען המעטים שעדיין צורכים אלבומים".
יהל: "למה מעטים?".
גיא: "כי מעטים רוכשים היום אלבומים ומאזינים להם מ-א' עד ת'. אנשים מתקשים היום לצרוך אלבום שלם. גם קולדפליי עשו EP עם חמישה שירים. גם לתקשורת קשה לפרגן לאלבום שלם. משמיעים שלושה-ארבעה שירים וזהו. השאר הולך לפח".
יהל: "שום דבר לא הולך לפח. לרדיו יש פלייליסט עם כמות מוגבלת של שירים שהוא יכול להכניס".
גיא: "תרבות הצריכה היא אינסטנט, טרנדים חולפים, מה שמושמע עכשיו לא יהיה עוד יומיים".
יהל: "ואלבום מקבע את זה, נותן פרספקטיבה".
גיא: "לאנשים אין היום מכשיר לדיסקים באוטו. הכול מהסמארטפון".
לאן המוזיקה הולכת?
"מהרבה בחינות זה אסון, אבל מבחינת הקידמה הכול עובר למוצר יותר קטן ונוח. זה טבעי וזה צריך לקרות. אתה מוציא סינגל ועושה ממנו איוונט, מצלם קליפ, מקדם איתו הופעות, אנשים מורידים אותו באייטיונס, סופרים הורדות. יכול להיות שגם ההופעות יהיו בעתיד יותר קצרות, לא בטוח".
יהל: "אולי זה גם קשור לרמת הקשב שהולכת ויורדת. פעם הביץ' בויז היו נותנים הופעה של חצי שעה עם כל הלהיטים שלהם ויורדים מהבמה. בהופעות קנויות אנחנו עולים ל-40 דקות וזה מדויק. אבל כשאנשים באים לזאפה, הם רוצים לשמוע שירים שהם לא להיטים ואתה רוצה להעביר אותם חוויה של מעבר לטופ 10".
גיא: "עוד שלוש שנים יהיו לנו מספיק להיטים כדי למלא שעה וחצי".
יד ביד עם אביב גפן
מתחילת הדרך הם מפיקים ומקליטים את עצמם בעצמם, מה שמוריד עלויות ומעלה את ההיתכנות הכלכלית של שיתוף הפעולה ביניהם, שמכורח היותם צמד, ההכנסות בו מתחלקות לשניים. "הפקה זה הדיי ג'וב שלנו", אומר גיא, שנשוי למארינה מקסימליאן בלומין, שגם לה הם כבר הפיקו שירים, כמו ללירן דנינו, מירי מסיקה, רוני דלומי, הראל סקעת ועילי בוטנר.
"אנחנו גם כותבים מוזיקה לפרסומות ולסדרות. כשהשתחררנו מצה"ל ועברנו לתל-אביב, כל אחד מאיתנו עבד בעבודה מזדמנת. אני בבורקס ויהל היה טלפנית באגאדיר. היה לנו שכר דירה של אלף שקלים יחד. מאוד רצינו לעשות רק מוזיקה ולא רק מוזיקה מקורית שלנו. זה עולם כל-כך רחב עם המון פעילות. בתקופה ההיא לא כתבנו יחד. התחלתי לעבוד באולפן 'דאון טאון' ובמשך ארבע שנים ניהלתי אותו, עד שהחלטתי לצאת לעצמאות. עשיתי סשן ראשון עם שלמה גרוניך. אחר כך עם אייל גולן, גם מארינה הייתה שם, ושנים אחר כך הזכרתי לה את זה".
וממה אתה התפרנסת, יהל?
"ניגנתי אצל צופית גרנט; עם שרון הולצמן, הפקתי לו אלבום; לימדתי גיטרה".
גיא: "המוזיקה שלנו הגיעה אחרי הרבה שנים מאחורי הקלעים".
יהל: "ב-2008 היינו בהופעה של קולדפליי בבודפשט, יחד עם חבר שלמד שם רפואת שיניים, וכשחזרנו לארץ התחלנו לכתוב ולהקליט באולפן הביתי שלנו. שלוש שנים עבדנו על האלבום הראשון שלנו באנגלית ובמקביל הפקנו לאחרים".
גיא: "גם כשאתה עושה את ההפקות הכי נחשבות, עדיין יש לך את הרצון העז לעשות משהו משלך. זו הייתה השאיפה שלנו".
ומה עם חו"ל? התחלתם את הדרך באנגלית.
יהל: "התחלנו לתרגם שירים וזה לגמרי חלום. אפילו שלחנו שירים לחו"ל ואיזה ילד מפוקפק בן 20 מאנגליה שלח לנו חוזה. לא היה לנו מושג איך העסק הזה עובד. גם בארץ לא הבנו איך דברים עובדים. לשיר הראשון שלנו היה השם הכי ארוך והכי לא קליט בעולם. עשינו לעצמנו יח"צ, התקשרנו בעצמנו לתחנות רדיו וקיבלנו כמה השמעות בגלגל"צ, ו-88 פרגנו, ובסוף הבאנו להופעה בתמונע 250 איש ובהופעה הבאה, כשהיינו בטוחים שאנחנו הולכים לפוצץ את האולם, הגיעו 40".
כאפה.
"וזה אחרי שהופענו במלא חורים".
גיא: "ואז הבנו שאנחנו צריכים פלטפורמה שתקדם אותנו והבנו שדה וויס היא אחלה אופציה, וזה באמת עשה לנו טוב. באנו אליהם עם ים של דרישות, לקחנו עורך דין ושינינו את כל החוזים. זה לא היה חלק מאסטרטגיה, פשוט רצינו עוד קהל, כי עברנו אצל כל-כך הרבה משרדים ומנהלים שנפנפו אותנו. ופתאום, כולם רצו לעבוד איתנו".
יהל: "והיה לנו מזל שאביב גפן, שהיה המנטור שלנו, והמנהלת שלו, לקחו אותנו ביד לארומה מיוזיק וליוו אותנו בחתימה".
כדי שלא ידפקו אתכם.
"והרגשנו הכי בבית. לייבל בוטיק, לא מאיים".
גיא: "הנה, יהל, יש לך גב".
יהל: "לגמרי. זה להיות בתוך מערכת שעוטפת. אני אומר לגיא, בוא נפתח חברה".
גיא: "ואני אומר, אין צורך. אנחנו תחת לייבל ועד שלא נגיע למדרגת מס מסוימת, זה לא כלכלי".
אתם לא פוחדים מפיצוץ כמו באתניקס, שיחסל גם את הקריירה המשותפת וגם את החברות?
"הם", אומר גיא, "לא הכירו בגיל 12 ולא גרו באותו חדר בפנימייה. אנחנו נמצאים הרבה יותר זמן יחד מאשר היינו עם המשפחות שלנו ויש לזה משמעות עמוקה".
ת.ז.
גיא (באוויר): 32, נשוי ואב לבת, אשתו היא הזמרת מארינה מקסימיליאן בלומין. גר בתל-אביב
יהל (בגיטרה): 32, נשוי ואב לבן, אשתו היא הזמרת נעמה כהן. גר בתל-אביב
אקטואלי: ב-20.10 יופיעו בזאפה תל-אביב. ב-16.12 יופיעו בזאפה ירושלים וב-17.12 בזאפה חיפה
