תחזיקו אותי / איור : תמיר שפר
א. ביום שישי שעבר ישבנו בחוף של מוש באילת. הכול הלך בסדר גמור עד ששתי קבוצות התחילו לריב על שולחן, ולא סתם שולחן - השולחן הצמוד אלינו. אין צורך לתאר לכם מה הלך שם, כל ישראלי ראה מספיק כאלה בחייו. אחד המשפטים הקבועים שנאמרים שוב ושוב על-ידי שני הצדדים בסיטואציות כאלה, ללא סימני פיסוק, הוא: "אחי אתה לא מכיר אותי אני א***ן אותך". אני אוהב לצלול בתוך המשפט הזה, לפרק ולסדר אותו מחדש כמו קובייה הונגרית של מצלול ומשמעות.
בקיצור, הם מתווכחים על המקום, אבל בעצם על מי יותר גבר. בהתחלה אתה מתעלם. לא שומע, לא רואה, לא יודע. אולי זה לא קורה, אולי זה יעבור. אתה מתעלם לא רק מהמריבה, שעדיין נמצאת בשלב המילים, אם כי בהחלט מתכוננת לעבור הלאה, אם כי לא המילים שאתה רוצה שהילדים שלך ישמעו, אתה צריך להתעלם גם ממבטי הילדים שבעצמם מתאמצים להתעלם, ללא הצלחה, מהמתרחש. ואז אתה צריך להתעלם מזה שהכול מתחיל לסגור עליך פיזית כשעוד ועוד אנשים מצטרפים לוויכוח וממש עומדים לך על הראש כשאתה מנסה לשחק שש-בש. ואז אתה צריך להתמודד עם התרחישים האפשריים לכל מה שיכול לקרות עכשיו - דברים שאתה לוקח מקטעי הווידיאו שמגיעים למהדורות החדשות. דחיפות? כיסאות באוויר? סכינים? זה מה שחסר לי עכשיו, שדם יטפטף לי לבירה? הסתכלתי סביבי, גם שאר האנשים התאמצו להיראות לא מתעניינים.
אז קמתי אליהם.
ב. אנשים שפוגשים אותי לראשונה מתרשמים שיש לי חזות מאיימת. אני לא רואה את זה, אבל כולם אומרים לי. אולי בגלל הרוחב, אולי בגלל הצלקות, אולי בגלל הקעקועים הרבים שמתוחים על שרירים משורגים, אולי זה הקול העמוק והצרוד, אולי זה דווקא המבט מזרה האימה שיכול לגרום לדם לקפוא בעורקים, אולי זה העורב השחור על כל כתף - אני באמת לא יודע, אבל זה המצב. או שזה לפחות היה המצב בדמיון שלי כשקמתי אליהם.
נקטתי בשיטה ההפוכה. חברים, חברים, אמרתי להם, למה לריב? יום שישי בבוקר, מזג אוויר יפה, כולם נהנים, יש פה נשים בהיריון ותינוקות וילדים - בשביל מה זה טוב עכשיו? תלכו מכות ויעופו כיסאות ומישהו ייפצע ויעיפו את כולם מפה ותבוא משטרה ומי יודע מה יהיה. מי צריך את זה? באנו לבלות בחוף, לא בחדר מעצר. לא חראם כל הבוקר? הנה, אנחנו בדיוק הזמנו קינוח, חכו עשר דקות ומתפנה לכם אחלה שולחן.
איכשהו זה עבד. החבורות התפצלו, אחת קיבלה את המקום והשנייה חיכתה בצד השני לשולחן שלנו. הסערה שככה. רבים היו מצפים לקבל אחרי דבר כזה מחיאות כפיים מכל הנופשים בחוף או לכל הפחות מבטי הערכה מבני משפחתם. לא אני. עבודתי נעשית בדממה, ללא קרדיט. מגן ולא יראה. תמיד בצללים. ההייתי או חלמתם חלום, קשה לדעת. התודה היחידה שחשובה לי זו הידיעה שאלה שהצלתי מהקטטה בחוף הזה לא יתפסו את התור בחדר המיון לאלה מהקטטות בחופים האחרים.
ג. למרות שאף אחד מהם לא היה מודה בזה לעולם, ההקלה מזה שלא צריך באמת ללכת מכות ניכרה בהם - כנראה שעמוק בליבו של כל מי שצועק תחזיקו אותי נמצאת הכמיהה שמישהו באמת יחזיק אותו.
ואז קרה הדבר הכי מצחיק. שתי החבורות התפזרו ומה שהם עשו זה פשוט לעמוד לא רחוק אחד מהשני כשכל אחד מתאר במילים מה, באמא שלו, הוא היה עושה לכל חבר בקבוצה הנגדית בהינתן בחשבון כל האפשרויות האפשריות לתגובה, הסלמה ושיתופי פעולה ולו רק לא היו עוצרים אותו (אני) מלבצע את זממו ולהוכיח את עוצמתו - אני מדבר איתכם על תרשימי זרימה מפורטים מאין כמותם שמכסים מאות תרחישים. אם לקרב האמיתי ניגשו כולם בחוסר חשק, רק כי צריך, הרי שהקרב המדומיין נערך בחדווה שאין כמותה. כבר רציתי לקום אליהם שוב ולהגיד להם שעדיף כבר שילכו מכות, זה יהיה יותר קצר.
כמה הרבה יותר מהנה וקל זה לדבר מאשר לעשות, חשבתי לעצמי על כל מה שקרה, ואז הבנתי: זה בדיוק כמו מושב החורף של הכנסת שעומד להיפתח בשעה טובה ומוצלחת ביום ראשון. הפרומו המושלם. רבים על מקום ליד שולחן, מבטיחים הבטחות שלא יוכלו לקיים ומאיימים איומים שלא יוכלו לממש, צועקים תחזיקו אותי ומקווים שמתישהו - זה כבר בג"ץ, לא אני - יבוא ויחזיק אותם. לכל אחד תרשימי זרימה מטורפים של מה יקרה למי ואיך ומה תהיה התוצאה, כמו גם המחיר, של כל מהלך.
ד. אלה רק חלק מקטן מההבטחות, החוקים והאיומים המתרגשים עלינו לקראת פתיחת מושב החורף של הכנסת: "החוק הצרפתי" (איסור חקירת ראש ממשלה מכהן), חוק הלאום, חקיקה מחודשת של מס דירה השלישית שנפסל, חקיקה מחודשת של חוק הגיוס שנפסל, מתווה הכותל, מאבק על הכשרות, הצעת תקציב המדינה 2019, העלאת גיל הפרישה לנשים, חוק הג'ובים שדובר בו גם פה, סגירת התאגיד, מלחמה בעמותות שמאל, מימון פריימריז ועוד שלל סוגיות מסוגיות שונות - חלקן, חייבים להודות, פחות חסרות משמעות מאחרות.
כמה מאלה הם דיבורים ריקים ואיומים חסרי תוכן. מישהו יכול לראות את חוק הגיוס עובר? לא אני, וכך גם ברוב החוקים הקשורים ביחסי החרדים והמדינה, כמו שבת או כשרות. שם זה תחזיקו אותי טהור. אני שם חמישה עשר שקלים שגם מתווה הכותל ימשיך איתנו למושב הקיץ הבא. כנ"ל לגבי חוק הלאום ותקציב 2019. זה הכול מילים באוויר.
יש עוד כמה הצעות חוק די מפחידות בקנה שהייתי באמת טורח לפחד מהן לו היו מציאותיות, כמו הצעת החוק של ח"כ דוד אמסלם להכפיף את תקציב המשטרה למשרד לביטחון פנים. כי מה שווה המשטרה אם הפוליטיקאים לא יכולים לשלוט בה? לא שהמשטרה היא איזה להיט גדול, אבל ההצעה שתכפיף את הביטחון האישי, האכיפה בתאונות הדרכים וחקירת שחיתויות לגחמות של פוליטיקאים היא באמת קצת מטורפת.
כמה מהצעות החוק האלה ימצאו את עצמן בסופו של דבר נדחות על-ידי בג"ץ, חלקן אפילו הוצעו מלכתחילה כדי שבג"ץ יבלום אותן וייתן בזה ניקוד כפול למציע - עצם ההצעה העלתה את קרנו של המציע בעיני תומכיו, כמו גם בעיני פטרוניו, ודחיית בג"ץ הוכיחה - שוב! - עד כמה השמאלנים שולטים במדינה ועד כמה הכול פוליטי. לא, כי הצעת החוק הועלתה אך ורק מטעמי בריאות ועל רקע רומנטי.
ה. האמת, שאני שמח על פתיחת מושב החורף. גם כי התגעגעתי קצת למחוקקים שלנו העשויים לבלי חת. ובעיקר כי זה אומר שהחורף מזדחל לכיווננו - וזה בעצם מה שהביא אותי לאילת מלכתחילה. הביקור שם היה חלק קטן, שולי, מחופשה נהדרת בערבה, חבל הארץ האהוב עליי בישראל. אלה החודשים שנעים להיות שם. השקט אותו שקט, הריקות אותה ריקות מלאת הוד, אבל אפשר לנשום ואפשר להביט למרחוק והמבט לא נתקע בכלום עד שהוא מגיע להרי אדום. אין את כל זה בצפון, שקצת עצוב בשנים האחרונות בגלל הבצורת. ובכלל, מקומות שמזכירים את צפון הארץ יש בעולם, ויפים יותר. אבל אין כמו הערבה. הערבה היא הפגרה שלי. אבל פגרות נגמרות.