נוף הטורבינות מקיבוץ מירב / צילום: עופר גולן
בעשורים האחרונים, גם בארץ, הולכת וגוברת המודעות לחשיבות המעבר לאנרגיה מתחדשת - כזו שמקורה בניצול קרינת השמש, הרוח, המים, ומשאבי טבע לא מתכלים נוספים שאינם דלק. מדובר ביעד חשוב שימקם את ישראל יחד עם שאר מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי), אולם כזה שדורש כמובן הרבה מאוד שטח למתקנים החדשים, שטח שנמצא כמובן רובו ככולו בפריפריה הרחוקה.
אלא שבזמן האחרון מתפתח במועצות האזוריות של צפון הארץ גל מחאה כנגד הקמת מתקני אנרגיה מתחדשת בשטחן. ראשי המועצות האזוריות גלבוע, גליל תחתון, עמק יזרעאל, מגידו ועמק המעיינות, החולשים על שטח של כמיליון דונם, טוענים שחברות פרטיות מפתות את החקלאים המרוששים להקים בשטחים החקלאיים מתקני תשתית לאנרגיה מתחדשת, תוך מידור ועקיפה של ועדות התכנון והבנייה המקומיות.
"יעד לא מוגזם"
עובד נור, ראש המועצה האזורית גלבוע, ששטחה משתרע על השטח שבין עפולה לבית שאן, כולל עמק חרוד, ערש ההתיישבות החלוצית בארץ, חרד מפני ההשתלטות של מתקני התשתית על הנוף החקלאי. לדבריו, מדובר בקידום של הקמת תחנות כוח חדשות באמצעות הוות"ל (הוועדה לתשתיות לאומיות. ועדת-על שעוקפת את מערכת התכנון הרגילה), תוך היעדר שקיפות: "הצפון הופך להיות פח הזבל של המדינה. את כל מיזמי האנרגיה זורקים לצפון ואומרים 'בואו נראה איך עושים כמה שיותר חשמל', כשבעצם לא בטוח שהעניין הוא חשמל, אלא שמישהו מנסה לקדם אינטרסים של גז".
- מה מתוכנן אצלכם בגלבוע?
"מתחנות כוח ועד טורבינות רוח, דרך שדות פוטו-וולטאים. היוזמה היא של המדינה שמקודמת דרך יזמים פרטיים. חלקם עושים שיתופי פעולה עם היישובים שלנו. רוב התוכניות מקודמות מעלינו, דרך הוועדות המחוזיות, או דרך הוות"ל. יש לנו זכות להתנגד, אבל אף אחד לא מקשיב לנו".
- מה הבעיה עם מתקני התשתית?
"במועצה האזורית גלבוע עשינו תהליך שבדק את כלל התוכניות שמוגשות באזור שלנו מתוך ראייה מרחבית ואסטרטגית. הגדרנו את זה לשני תחומים: אנרגיה מתחדשת, כמו רוח או שמש, ואנרגיה שמפיקים משריפה של גז או דלקים. בהתאם לאמנות שעליהן חתמה המדינה אנחנו בעד אנרגיה מתחדשת ומתכוונים להתנגד לתחנות כוח במרחב. טורבינת הרוח משמעותיות מבחינה נופית, אך זה גם הדבר שהכי קשה לדבר עליו כי הוא עניין של טעם. חשוב לדעת שהן לא דבר שישפיע על הנוף אלא הדבר שהולך להיות הנוף. במרחב הגלבוע מקודמות היום שש תוכניות של מקבצי טורבינות רוח, בסה"כ 22 טורבינות. תחשוב שכשאתה עומד ומסתכל על עמק חרוד, אתה רואה 22 טורבינות בגודל של מגדלי עזריאלי. מה שכן ניתן לדון בו זה ההיבטים הבריאותיים והסביבתיים. אנחנו דורשים מרחק מהישובים, הגנה מרעש וניטור".
אבל חוני קבלו, ראש תחום אנרגיות מתחדשות ברשות החשמל, האחראית להסדרה ופיקוח במשק החשמל בישראל, סבור שההתנגדות העזה לטורבינות הרוח אינה מאזנת בין שיקולים סביבתיים וכלכליים שונים: "למדינת ישראל יש יעד של 10% ייצור חשמל באנרגיה מתחדשת עד שנת 2020. עד לשנת 2030 היעד הוא 17%, והיעד אינו מוגזם או חריג בהשוואה בינלאומית. אין לנו אנרגיית מים, כי אין לנו מפלים כמו במדינות אחרות, וגם נושא ייצור חשמל מפסולת מעורר התנגדויות רבות והוא גם יקר. נותרו אם כך שמש ורוח כמקורות הזמינים העיקריים למימוש היעד. המכסה הנוכחית של אנרגיית רוח תביא אותנו, במקרה שאכן תמומש, ל-2 טרה וואט שעה מתוך כ-15 טרה וואט שעה שהם יעד הייצור באנרגיה מתחדשת לשנת 2030. כל היתר יבוא מאנרגיית שמש".
קבלו מספר שהוא מלווה את נושא אנרגית הרוח כבר הרבה שנים ושהנושא נדון באינסטנציות התכנון השונות. לדבריו, "ועדת הפוליגונים", או "הוועדה הבינמישרדית לאיתור מקומות להקמת טורבינות רוח", שישבה בין השנים 2010-2012 והשתתפו בה גם נציגי הגופים הירוקים והמשרד להגנת הסביבה, פסלה את רוב המקומות בגלל פגיעה בנוף או נוכחות ציפורים. רק בסוף שנת 2014 אושרה תוכנית מתאר ארצית לטורבינות רוח בתהליך ארוך ומורכב.
- איך אתה מסביר את זה שהמועצות התעוררו רק עכשיו?
"אני חושב שיש הרבה חששות שנובעים מחוסר ודאות ומפערים בידע, חלקם לא מוצדקים. הרי בכל העולם קיימות אותן בעיות - ובכל העולם מקימים חוות רוח".
- אי אפשר להשוות את מדינת ישראל הזעירה למרחבים של ספרד וגרמניה.
"בהחלט, אבל גם הכמויות שלנו באנרגיית רוח נמוכות יחסית. מדובר בחלק קטן מהתוכנית, שרובה ימומש באמצעים אנרגיית שמש".
לקבלו חשוב להדגיש שאי אפשר להסתמך רק על אנרגיה סולארית: "ייצור חשמל באנרגיית רוח מתחלק על כל שעות היממה, גם בחורף, והוא מרוכז בצפון. אנרגיית שמש מיוצרת רק במהלך היום ומרוכזת בדרום. המשמעות היא שבשיאי הביקוש, בחורף או בקיץ, נדרש גיבוי לחוות הסולאריות. כדי לייצר את אותה כמות אנרגיה מתחדשת משמש, צריך פי 20 יותר שטח קרקע מאנרגית רוח. המשמעות: אם לא הייתה מכסת רוח צריך היה למצוא עשרות אלפי דונמים נוספים להקמת חוות שמש - האם חיסכון בקרקע אינו שיקול סביבתי?"
"מה הקשר לחקלאות?"
אבל המאבק האמיתי כרגע בעמק הוא על תחנות הכוח. אמנון פורטוגלי, חוקר במכון ון ליר, זועם על אופן קידום הקמת מיזמי הגז והטריבונות: "אני מעריך שיצרני החשמל הפרטיים וספקי הגז הם אלה שהגישו את הצעת הממשלה באפריל 2017 (החלטה 2592 של הממשלה - הכרזה על שעת חירום במשק הגז הטבעי). זה איפשר להקים 15 תחנות כוח לצד קו הגז. כל תחנה כזאת היא בשטח היקפי של 100 דונם והממשלה חילקה את השלל ליזמים".
- איפה הבעיה?
"באה החלטת הממשלה ואמרה שבכלל לא צריך לתכנן איפה יהיו התחנות. היזמים יכולים לבחור איפה הם רוצים להקים אותן, תוך דילוג על המועצות האזוריות והוועדות המחוזיות, ישר לוות"ל. קפצו מעבר לדרך המלך, עשו דרך קיצור. רק אידיוט ילך בדרך הרגילה".
ד"ר יוסי קמינצ'יק ממושב מולדת נאבק כבר זמן מה נגד התחנות המייצרות חשמל מגז: "האגודה החקלאית החליטה להביא לפה, לאמצע השדות, תחנת כוח. לדבר הזה, כמה שזה נקי, יש פליטות של תחמוצות פחמן, שאי אפשר להיפטר מהן, ויש קצת תחמוצות גופרית. זה גורם לגירויים, להתקפי אסטמה, והכי גרוע זה שיש חלקיקים נשימים, שאם יש בהם מתכות זה תופס לך את הריאות וגם מגיע לדם. התחנות האלה עובדות גם על גז וגם על סולר. כך למשל, יש לנו את תחנת הכוח באזור התעשייה אלון תבור (ליד עפולה) שעבדה שבועיים על סולר, כי הייתה תקלה בצינור גז. יש פה יישוב ערבי בשם טמרה, שכאשר עובדים עם סולר הוא מסריח כולו".
- לא מדובר במתקני ענק.
"זה לא חדרה, אבל אלה מבנים גדולים. גובה המבנה 30 מטר ויש לו שתי ארובות של 60 מטר, ככה שמכל חלון ביישוב אתה רואה ארובות מול העיניים. כשהיזמים הפרטיים באים למישהו להציע לו תחנת כוח הם הולכים איתו לשדות ובוחרים את פיסת הקרקע הכי מרוחקת מהיישוב. אבל זה 400 מטר מיישוב אחר".
מוטי דותן, ראש המועצה האזורית גליל תחתון ששטחה משתרע מבקעת בית נטופה ועד בקעת יבנאל, חרד בעיקר מחיסול המרחב החקלאי: "לאורך שנים התבשרנו שמתכננים לנו מחצבות מסוגים שונים וטורבינות רוח וגם את קו ההולכה של הגז הטבעי. לקחו את האזור הצפוני היפה והפכו אותו לאתר של כל התשתיות הלאומיות.
"תחנות הכוח המונעות בגז היו הקש ששבר את גב הגמל. לא יכול להיות שהממשלה באה ליזמים פרטיים ואומרת להם 'לכו תביאו הסכמים עם זיקה על הקרקע'. הם מתחילים להסתובב וליצור מהומות אלוהים בתוך הקהילות שלנו, וכולם סופרים כסף פתאום. זה יוצר כאוס, תכנוני וחברתי".
- מדובר במקור הכנסה לגיטימי.
"הממשלה עושה את זה במתכוון כדי לגרום לחקלאים לעזוב את החקלאות, שזה בעיני דבר חמור מאוד. אני עוד לא שמעתי על מדינה שסומכת על יבוא בכל נושא המזון שלה. מי שלא מבין שהשמירה על הקרקע היא באמצעות חקלאות ולא באמצעות מתקנים לא מבין שבסוף אנחנו לא נהיה פה. תחנות כוח זה תעשייה. מה זה קשור לחקלאות? לא יכול להיות שאנחנו נאבקים נגד מחירי המים, ונגד יבוא, ואנחנו הולכים לעשות תעשייה בשטחים החקלאיים".
לעו"ד איתן פרנס, מנכ"ל ומייסד איגוד חברות אנרגיה ירוקה לישראל, שמקדם את הקמת תשתיות האנרגיה המתחדשת, יש אמנם ביקורת על התושבים "המתנגדים", אך בסופו של יום, הוא קושר את העיכוב במימוש מיזמי האנרגיה בניהול המסורבל והרשלני של מדינת ישראל.
"היה הליך תכנוני. אם היה הליך לא תקין מבחינת יידוע הציבור, הם כבר היו מגישים עתירה מנהלית. העניין הוא שהתהליך התכנוני ארך הרבה זמן והאנשים נרדמו. במדינת ישראל שלנו, הכשל במערכת התכנון הוא כל כך עמוק שהקמת הטורבינות במעלה גלבוע נמשכה למעלה 10 שנים. בין היתר כתוצאה מהתנגדות של ארגוני סביבה. כשתוכנית מתמשכת כמו מסטיק, דורות של אנשים מתחלפים ואנשים לא היו מודעים אליה.
"בשורה התחתונה, ישראל מתפתחת עם צרכי האנרגיה שלה וצריך למצוא מקום. כשהולכים לחפש מקום להקמת תחנת כוח מוגבלים בקרבה למיקום צינור הגז. אתה לא יכול לעשות את זה על קרקע שהיא ערך מוגן (שמורות טבע וכו'), ולכן אתה הולך לשטח של אגודה חקלאית. למה דווקא שם? כי כל שטח שהוא לא חצר קיבוץ, או מושב, הוא שטח שמצריך מכרז של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). רמ"י היא יצור לא מפותח והיא לא יודעת לעבוד עם יזמים, ולכן הכל לוקח שם שנים רבות וזו הסיבה שהיזמים הולכים לשטח של האגודה החקלאית".
- כל השטחים החקלאיים יהפכו בסיס לתשתיות אנרגיה?
"הטיפול של הממשלה בחקלאות הוא רשלנות פושעת. צריך קודם כל חקלאות, ואיפה שאין חקלאות, בנגב או בערבה, צריך להקים תשתיות סולאריות. בצפון טורבינות הרוח משתלבות עם חקלאות. טביעת הרגל של תחנות הכוח עם הגז יותר גדולה, אבל האינטרס של המדינה הוא לא לפזר הרבה תחנות קטנות. אני עומד מול אנשי הצפון בוועדות ואומר להם: 'אתם צריכים לוותר על הנוף שלכם. יש ילדה בחדרה שנושמת ערפיח. יש גשם שחור שנופל על האנשים בשכונת חפציבה מתחנת הכוח בחדרה. אתם יושבים לכם בצפון, מסתכלים על הטורבינות רוח ומתלוננים. השאלה היא ערכית מוסרית: האם אתם תחסמו את האנרגיה הירוקה של ישראל?'".
ממשרד האנרגיה והתשתיות נמסר כי "החלטת הממשלה מאפריל (מס' 2592), לעידוד מאגרים קטנים ובינוניים, מאפשרת ליזמים פרטיים לפנות בבקשה להסמכה לצורך הגשת תוכניות לתשתיות לאומיות. עד כה הוגשו כמה בקשות של יזמים שהחלו לקדם הליכי תכנון במסגרת הוות''ל באזור המועצות האזוריות של הגליל התחתון. הליכים אלו נועדו לייצר אפשרות להליך תחרותי אשר ייטיב עם הציבור ויפחית את מחיר החשמל".
מהמשרד הדגישו גם כי הליך התכנון יתבצע "על פי כל הקריטריונים הנהוגים בחוק התכנון והבנייה, לרבות תסקירי השפעה על הסביבה, בחינת חלופות, הפקדת התוכנית להתנגדויות הציבור וכיו''ב". בנוסף, במשרד ציינו כי הם ממשיכים לקדם את תוכנית המתאר הארצית לאיתור אתרים פוטנציאליים עתידיים להקמת תחנת כוח המופעלות בגז טבעי, "ולכשיופקדו תוכניות, ככל ויופקדו, ניתן יהיה להציג את הטענות".
"הקהילה התפרקה. הקרע גדול"
יוזמת הקמת מתקני התשתית חושפת היטב את הקונפליקט שבו נמצאת ההתיישבות הכפרית, זו שפעם נקראה "ההתיישבות העובדת". מיעוט חברי האגודות החקלאיות, להם יש זכות הצבעה, כופה לא פעם את הקמת מתקני התשתית על המתיישבים החדשים, אנשי ההרחבות, ה"לא חברים".
אותם אנשי הרחבות, שעברו אליהן ממקומות אחרים כדי לקבל איכות חיים ונוף פסטורלי, מוצאים את עצמם מתמודדים עם איום של תחנות כוח שהן כמו בתי חרושת קטנים, או טורבינות רוח בגובה מגדלי עזריאלי. העובדה שהמתקנים הללו גם מוקמים בדרך כלל בעיבורי היישובים מחדדת עוד יותר את הקונפליקט, שכן על פי רוב גם ההרחבות החדשות נמצאות באותם שוליים רחבים של היישוב הוותיק.
ג', תושבת אחד מיישובי עמק חרוד שאינה מעוניינת להיחשף, מספרת על מאבק בין החברים הוותיקים לתושבים החדשים: "הקהילה במולדת התפרקה. החבר'ה הצעירים, שקנו בית בהרחבה, או שגרים כאן עשר שנים, באו ואמרו שהוועד החקלאי חתם עם יזם בלי ששאלו אותם. הם השקיעו את מיטב כספם והרגישו שמכרו אותם. היה פה קרע חברתי מאוד גדול. הכפשות ואיומים. בכפר יחזקאל, מושב שהוקם בשנות ה-20, חתם הוועד החקלאי על טורבינת רוח. אלה שקנו מגרש באו ואמרו שלא יכול להיות שלא שאלו אותם, שהם לא חלק מההחלטות".
וגם מגה-מחצבה על הדרך / דרור מרמור
לא רק מקורות האנרגיה החדשים מקפיצים את תושבי הצפון. באפריל האחרון החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה להפוך את מחצבת אשרת שבגליל המערבי ל"מגה-מחצבה", הגדולה ביותר במחוז צפון ומהגדולות בארץ, ולהאריך את פעילותה עד לשנת 2040. עד כה נחצבו במחצבת אשרת כ-700 דונם, והתוכנית היא להגדיל את השטח ל-4,532 דונם. מי שצפוי לאשר את התוכנית בימים הקרובים הוא קבינט הדיור, בראשות אביגדור יצחקי, האיש שגם עומד בראש המועצה הארצית לתכנון ובנייה.
קבוצה של ראשי רשויות בגליל המערבי שכוללת את שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות תרשיחא, יורם ישראלי, ראש מועצת מטה אשר, סיוון יחיאלי, ראש מועצת כפר ורדים ורשויות נוספות, יצאו למאבק נגד החלטת המועצה להרחיב את המחצבה. הם מלינים על "הפצע הבלתי הפיך בנוף הגליל המערבי", וכן על הקירבה לבתי היישובים - מאות מטרים מבתי געתון, יחיעם, כליל, שייח דנון ויישובים נוספים, "שכבר היום סובלים ממפגעי רעש ואבק".
התושבים מסתייעים בשר הבריאות יעקב ליצמן, שכתב להם כי "הפעילות במחצבות מלווה ביצירת מטרדים סביבתיים הנובעים מתוספת מזהמים לאוויר ורעש. בשל כך, בדיוני המועצה הארצית התנגד נציג משרד הבריאות לאישור התמ"א והציע הצעת החלטה חלופית".
האקולוג חיים שנהר, לשעבר מנהל מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, הכין חוות דעת עבור התושבים ולפיה "תפוצת סלע הדולומיט בארץ (החומר הנחצב במחצבת אשרת) היא רחבת היקף, ומכאן שישנן חלופות לא מעטות לאתרי חציבה, כולל חלופות שעיקרן שיטת חציבה/כרייה הנעשית בדרך שאינה מזיקה לאדם, לנוף ולערכי הטבע".