השכנים ברחוב/ צילום: צאלה קוטלר
זהו מאבק התושבים הראשון שלוקח בו חלק פעיל הסופר אתגר קרת. בעצם היה אחד לפניו, הוא נזכר, לפני שנים רבות, כשבוקר אחד פגש שני עובדים שזממו לכרות את עץ הצאלון הוותיק של רחוב לוי יצחק, שם הוא מתגורר כבר 24 שנים עם אשתו, היוצרת שירה גפן, והבן לב, בדירת 80 מטרים רבועים הנמצאת בבעלותם. מספרים שאת העץ ההוא נטע המשורר ע.הלל, וכך מכנים אותו עד היום תושבי הרחוב הנחבא בצפון הישן של תל-אביב, שמקיימים קהילה אינטימית ומגובשת, הכוללת בין השאר מפגשי ערב קבועים בספסלים מתחת לבית מספר 13 ברחוב.
המאבק ההוא צלח והעץ של ע.הלל ניצל. עכשיו מקווה קרת לשחזר את התקדים, ולוקח חלק פעיל בהתנגדות התושבים של הרחוב למיזם המתוכנן לקום בשכונה - בחסות תמ"א 38 כמובן, תוכנית המתאר שכובשת עוד ועוד בניינים במרכזי הערים היקרות בישראל, לאחר שהיא מציעה זכויות בנייה נדיבות בתמורה לחיזוק הבניין הישן מפני רעידת אדמה.
"כמו מגדל בבל"
אבל ברחוב לוי יצחק החליטו לצאת כעת למאבק כנגד הטרנד הכי חם בסביבה. קבוצת ווטסאפ פעילה כבר יש, קוראים לה "איחוד בניינים 15 ו-17", על שם הבניינים שיזמי הנדל"ן מבקשים להרוס, לחבר מגרשים, להתרחב לצדדים ולבנות לגובה שבע קומות.
בניין לוי יצחק 15, שבו עוסקת התוכנית המדוברת, הוא בן 2.5 קומות שנבנה בשנת 1949 במגרש שגודלו 372 מ"ר.
הבית נמכר בשנה שעברה על ידי היזם יגאל אהובי, שהשלים ככל הנראה אקזיט מרשים לאחר שרכש את הבניין לפני שנים תמורת מליוני שקלים בודדים ומכר אותו תמורת 24 מיליון שקל לקבוצת רוכשים, הכוללת גם את אבנר שחם, מנכ"ל חברת מנועי בית שמש ועו"ד ויזם הנדל"ן חגי פגירסקי.
שטח המגרש השני, לוי יצחק 17, הוא 365 מ"ר וקיים בו מבנה בן 3 קומות מעל קומת עמודים, שנבנה ב-1963. לצורך קידום הפרויקט הוקמה חברת "לוי יצחק השקעות 17", הרשומה במושב בית חנן ומורשה החתימה שלה הוא הטייס עומר קליין. המבנה המתוכנן יכלול 21 דירות, מעל מרתף עם 30 מקומות חניה.
"זה ייראה כמו מגדל בבל", אומר בדאגה השכן יעוז איסקין מדירה מספר שבע, שמתגורר בבניין למעלה מ-25 שנים. "היזמים מבקשים 3.5 מטרים לכל קומה ולקומה האחרונה מבקשים חמישה מטרים. זה יהיה בניין של 26 מטרים, כפול מהגובה של הבניינים האחרים ברחוב. אנחנו מבינים שצריך לבנות לגובה, אבל זה הרבה יותר מדי גבוה וישנה את האופי של כל האזור".
על הכוונות לבנות את המיזם גילו קרת ושאר תושבי הרחוב בסוף אוגוסט, כשהשכנה מבניין מספר 14, עו"ד במקצועה, שמה לב למודעה בעיתונות ושלחה מכתב התנגדות רשמי לעירייה. "יש לנו קבוצת ווטסאפ של הפרלמנט השכונתי שקוראים לה 'עץ הפיטנה', על שם העץ שרותי וגיא השכנים מנסים לשקם", מספר קרת, "אני בדרך כלל אזרח מנומנם ובן אדם מאוד עצלן אבל התגייסתי למאבק אחרי שראיתי את ההדמיה המתוכננת ששיתפו בקבוצת הווטסאפ".
- ממה נבהלת?
"אני עכשיו מבין שיש לי סיבות טובות לחשוש כשאני הולך בתל-אביב לים או מלווה את הילד שלי לבית הספר, ורואה מגדלים חדשים כמו באסותא הישן או הפרויקט ברחוב ארלוזורוב.
"אני חושב שתמיד יש מתח טבעי בין הרצון לעיור ולפיתוח העיר למשפרי דיור לבין רווחת התושבים, אבל השאלה היא שאלה של כמות. למשל, את הבניין בן ארבע הקומות שמולנו בנו על מגרש שהיה בו בעבר וילה עם חצר של קקטוסים וזה היה הגיוני, ובפינת הרחוב יש בניין חדש עם חמש קומות. אבל הבניין הזה יהיה כפול בגובה מהבניין הגבוה ביותר ברחוב. אני שואל את עצמי אם מי שיושב בוועדת התכנון מבין שכדאי שתהליך הגדילה של העיר יהיה הדרגתי. האם אני בתור תושב יכול להיות רגוע שהעירייה תשמור עליי".
- ואתה לא רגוע.
"לא. יש דינמיקה של קוזאק נגזל. בא בן אדם שאומר 'אני רוצה לבנות לגובה אז תנו לי עוד יותר לגובה וגם אני רוצה עוד שני מטר הצידה'. כביכול, בעולם אידיאלי, זה לא עניינים של הדיירים כי יש עירייה, אבל זה לא המצב וזה מרגיש כמו שיטת מצליח, מה גם שידוע לנו שיש עוד שני יזמים שמחכים לראות מה יעלה בפרויקט הזה, כדי לעשות משהו דומה בבניינים נוספים ברחוב".
- יום אחד גם אתם תרצו לבצע תמ"א 38 בבניין שלכם.
"זה כבר עלה בשיחות בין דיירים, ואמרנו שככה טוב לנו. אף אחד מאיתנו הוא לא בן אדם עם חושים עסקיים מאוד מפותחים, ופחות חשוב לנו המטראז' או ערך הדירה. אם זה לא מקולקל, אז למה לתקן. אמרנו בזמנו שאם כולם ירצו לא נתנגד, אבל באופן אישי לי זה לא בוער והמצב כיום טוב ומספיק לנו".
מוציאים ספות לרחוב
קרת עוסק רבות בכתיבתו בדמותה של תל-אביב. הוא מדגיש כי "אני מבין שהתפקיד של היזם זה לנסות להשיג כמה שיותר, אבל התפקיד של העירייה זה להגן על העיר. אם במקום 7 קומות היו מבקשים 6 קומות בגובה 2.7 מטרים לקומה, הייתי מבין שיש גם חשיבה על הרחוב. עיני לא צרה ביזמים, אבל הם צריכים להבין שהם חוסמים את האור לשכנים, לוקחים את הבריזה של הים, וכשהם רוצים להתרחב לצדדים עוד שני מטרים אני כנראה אוכל להוציא את היד מהחלון כדי ללטף את הארנב של השכנים".
ביום כיפור האחרון הוציאו תושבי הפרלמנט בלוי יצחק ספות לרחוב. בשלב מסוים התכנסו ברחוב הצר עשרות שכנים שפטפטו והעבירו את הזמן, ובין היתר דיברו כמובן גם על הנושא החם: ההתנגדות למיזם הנדל"ני המתוכנן. הילדים של השכונה, מספר קרת בניסיון לתאר את אופיו של הרחוב, עדיין משחקים מתחת לבניינים גם את המשחק "מדרכות", רק הודות לעובדה שמדובר ברחוב כל כך שקט וצר, שלעיתים יעברו שעות שלא תהיה בו בכלל תנועה של מכוניות בכביש.
- עד כמה המרחב הציבורי חשוב לדיירי רחוב לוי יצחק?
שירה גפן מספרת שכשהתקינו בבניין מעלית התחייבו הדיירים שלא לפגוע בעץ הפיטנגו והעתיקו את מקומו בזהירות. גפן: "בהתחלה העברנו את העץ אל מול הדלת של ליאת השכנה ואז הזיזו אותו שוב, עד שאני ולב שתלנו גרעיני פיטנגו על הגדר והעץ כבר נתן פירות. אני עובדת מהבית והמיזם הזה מאיים על השקט שלי. ראיתי כבר שהגיעו שני מודדים והסתכלו על הגדר שבין שני הבניינים איפה שעץ הפיטנגו. ניסיתי לדבר איתם, אמרתי להם שאני לא מזיזה יותר את הפיטנגו הזה לשום מקום".
פרט לקרת ולגפן מתגוררים ברחוב אנשי רוח ידועים נוספים; פרופסור רינה שפירא, פרופסור יונה גינצבורג גרשוני, אוצרת האמנות והיזמית סנדרה וייל, האדריכל אריה סונינו, האמן והפסל דוד פאר והאדריכלית עדה כרמי מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות, שחתומה גם כן על ההתנגדות (ראו מסגרת).
- אתם לא חושבים שמדובר בתהליך לא נשלט, כי בסופו של דבר כל תל-אביב תצטופף?
פאר: "לי מפריע שמשתלטים על חלל, ספייס, שהוא ה-DNA של העיר. כל דייר מקבל עוד 25% לדירה שלו. למה שהספייס הזה יהיה שייך להם ולא למישהו אחר? בא בן אדם, מחבר בית לבית. עיני לא צרה, אבל הוא גם סוגר מעבר, גם יוצר מצב בעייתי בבלוק שלו. פתאום זה הפך רווח נדל"ני".
"אנחנו אנטי טייפקאסט של תושבים שיוצאים למאבקים", אומר קרת, "דוד פאר השכן הפך לקצין המבצעים של ההתנגדות והוא בכלל מורה לאמנות ופסל. פתאום אנחנו רואים אותו הולך כאן עם קופה, מחתים אנשים ואוסף כספים. הוא נהיה צ'ה גווארה. אני לא הייתי זז אם לא היו הפרויקטים של אסותא או ארלוזורוב שלא הגיוניים לעיר בשום צורה. גם כאן הבקשה של היזמים היא פרויקט אסותא בזעיר אנפין ביחס לרחוב. בשורה התחתונה מי שירוויח יהיו האנשים עם הדירות הגדולות שיודעים לעשות עסקאות טובות ויעשו סיבוב נדל"ני. ברור שאנחנו לא נוכל להרשות לעצמנו דירה בבניין החדש שיקום וגם לא התושב הממוצע בתל-אביב. אני מניח שגם במקומות אחרים בעיר שקמו בהם פרויקטים לא הגיוניים ישב שכן שאמר 'יהיה בסדר, העיריה תגן עליי', ולא בטוח שזה קרה. אני לא רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי 'עכשיו התעוררת?' הנה, התעוררתי בזמן".
"כל ת"א תראה ככה"
עורך הבקשה לבניין החדש הוא האדריכל יואב מסר, שהיה האדריכל המקומי של מרכז פרס לשלום ביפו, מלון נורמן ברחוב נחמני ובעצמו תכנן מבני מגורים רבים. "זה בניין שנבנה לפי תוכנית הרובעים החדשה של העיר, שעדיין לא קיבלה תוקף", אומר מסר, שמדגיש שלא מדובר במיזם יוצא דופן. "כדי לקבל אישור לבנייה ברובע המדובר (רובע 3) לפי תוכנית הרובעים מגישים את זה כתוכנית של תמ"א 38 עם הקלות. הבניין תוכנן לפי תוכנית הרובעים, זו ההנחיה של העירייה. כל תל-אביב תיראה ככה".
מדוברות עיריית ת"א-יפו נמסר שהבקשה להיתר לא נבדקה עדיין על ידי בוחן רישוי ולא ניתן בשלב זה להתייחס עניינית לטענות שהועלו בהתנגדויות. אולם, ניתן להבין מתגובתם שמדובר בתוכנית המתואמת עמם: "תוכנית רובע 3, הנמצאת לפני פרסום למתן תוקף, הטמיעה את זכויות תמ"א 38 והיא מאפשרת הריסת בניינים קיימים ובניית בניינים חדשים בגובה של עד שש קומות וקומה שביעית חלקית, לרבות בנייה בקיר משותף".
"ללא העברת זכויות תל-אביב תלך ותיעלם"
עיון בתוכנית המוצעת ובנימוקים שבהם משתמשים המתנגדים מלמד הרבה על האופן שבו תופסים תושבים - אלה שאינם מעוניינים בהקרבת הנוחות שלהם לטובת רווח כלכלי - את מגמת התכנון המובהקת שאותה מכוונת העירייה. לדאבונם, מגמה זו עומדת בקרוב לקבל תוקף עם אישורה הסופי של "תוכנית הרובעים".
רחוב לוי יצחק הוא רחוב קטן בצפון תל-אביב, היוצא מרחוב ארלוזרוב לכיוון צפון, בין הרחובות דיזנגוף וסוקולוב. הבנייה באזור זה של העיר התחילה בשנות ה-30, אז הוקמה כאן שכונת פועלים ה' שהתאפיינה בבתים קטנים בני קומה אחת, על מגרשים בגודל ממוצע של 400 מ"ר. התקנה היתה בנייה של לא יותר מ-40% משטח תכסית המגרש, כנראה מתוך רצון לפתח את אופיה של העיר החדשה כעיר גנים.
הביקוש למגרשים באזור היה תמיד גבוה. לכן, עם השנים, מרבית הבתים הפרטיים נהרסו והחליפו אותם מבנים גבוהים יותר. צלם "גלובס" איל יצהר, שסבו משה יוסף פולונסקי, שהיה מורה, היה זה שהקים את הבניין ברחוב לוי יצחק 15 (אחד מהשניים המיועדים להריסה בפרויקט החדש), מספר שכבר בשנות ה-60 שינה הרחוב את פניו וגרו בו "פיגורות" שכיכבו בטורי הרכילות. בין דייריו היו שרגא ודבורה נצר, ממנהיגי תנועת העבודה, הקריין עמיקם גורביץ', הסופר בנימין תמוז, משפחת גוטליב מ"גוטקס" ומשפחת פרופ' רבאו.
מי שישוטט ברחוב יגלה אדריכלות טיפוסית למרכזי הערים בארץ בסוף שנות ה-60: מבנים בני שלוש קומות, מעל קומת עמודים, שמוקפים באדמה חשופה עם גדר חיה. הדירות ברחוב קטנות למדי, במושגים של ימינו, וחדרי האירוח, או ה"סלונים", פוגשים את הרחוב עם מרפסות סגורות ב"תריסול". מאחר שפעם זו היתה שכונת "וילות", הרי שהרחוב עצמו צר למדי. הוא חד סטרי ויש בו נתיב אחד לנסיעה ושטח לחניה.
"אין קונפליקט"
האדריכל ומתכנן הערים אריה סונינו, החי כבר שנים רבות בשכנות לאתר הפרויקט המקודם, סבור שהתוכנית בעייתית: "אני נחשב מישהו שמתמצא בנושא הבאוהאוס, העיר המנדטורית של גדס. הוא תכנן עיר שהיא הרבה יותר צנועה ממה שהיא היום, במצב הקיים, אבל עדיין, צפון תל-אביב הישן היא עיר גנים. בנייה מהסוג שרוצים לעשות ברחוב לוי יצחק זה לא עיר גנים ולא מגדלים. אלה בתים שהורסים את המרקם ההיסטורי ורק חונקים אותו ולא נותנים לו את הפתרונות בניינים רבי קומות נותנים לאזור הזה".
אבל איך לדעתך ניתן לעשות התחדשות עירונית במרקם הזה? "באזורים של מבני ציבור יכניסו את הדם הנחוץ לעיר הבאוהאוס הישנה של גדס, אבל את מה שנשאר מעיר הגנים הישנה לא צריך לחנוק. נותנים הקלות בקווי הבניין, מכניסים פי 3 כלי רכב. אנחנו לא מעוניינים בזה".
ומה אומרת על המיזם השכנה עדה כרמי מלמד, שחתומה בעצמה על פרויקטים גדולים ששינו ערים רבות (בית משפט העליון, מעון ראש הממשלה החדש בירושלים ועוד)?
לדבריה, "אין כל קונפליקט בין הצורך לצופף והרצון לשמור על הקיים, אם החשיבה האורבנית והתכנון מתייחסים לקונטקסט עירוני רחב. ניתן להגדיל את הצפיפות ברחוב ארלוזורוב ולשפר את חזותו העירונית לכל אורכו על ידי העברת זכויות אוויר מרחוב לוי יצחק ומרחובות דומים לו אליו. כך תיווצר היררכיה בין הכבישים: בין שימושי הקרקע, התנועה וקו הרקיע, וישמרו אזורי מגורים שקטים ומופנמים יותר. העברת זכויות אוויר ממקום אחד למשנהו על מנת לשמר מבנה בודד או רחוב נעשית בכל העולם מזה עידן ועידנים. יש צורך לקחת את הנושא הזה ברצינות, מפני שתל-אביב הולכת ונעלמת".