1. מעטים מאוד המקרים שבהם חבר ב"קליקה" יוצא בפומבי נגד חבריו. להיפך, החברים בדרך כלל עושים "נעים בגב" זה לזה. כך זה בתחומי ראיית החשבון ועריכת הדין וכך זה בכל תחום אחר. בשיחות רקע, שאינן לציטוט, המגמה היא אחרת. אז האגו משתלט על הדוברים ואין להם בעיה לצאת נגד הקולגות שלהם.
התופעה הזאת נכונה גם לתחום ההשכלה הגבוהה, ובחודש האחרון הייתה לכולנו הזדמנות לראות זאת: איש מהאקדמיה לא יצא נגד תוכנית החילוץ של האוניברסיטה העברית אחרי שהגיעה למצב של פשיטת רגל, וכעת איש גם לא יוצא נגד השביתה של הסגל הבכיר במכללות המתוקצבות.
אנשי האקדמיה צועקים בקול אחד, חסר כל בדל של ביקורת: צריך להגדיל את התקציבים להשכלה הגבוהה, צריך להגדיל את תקציבי המחקר וצריך להגדיל את שכר הסגל הבכיר במכללות המתוקצבות. באורח פלא, גם כל ה"מחקרים" תומכים בגישה הזאת של הגדלת תקציבים - מחקרים שנעשים על ידי אנשי אקדמיה בעצמם.
2. יוצא דופן במונוליטיות המחשבתית הזאת הוא פרופ' עומר מואב, לשעבר יועצו של יובל שטייניץ, בעת שכיהן כשר האוצר. מואב מייצג את מה שנהוג לכנות הימין הכלכלי. הוא מציג דעות ברורות ובהירות מאוד, יש שיאמרו בוטות מדי ופחות מדי חברתיות. אפשר להסכים עם דעותיו של מואב ואפשר שלא להסכים עמן, אבל הוא קול חשוב מאוד, שראוי להישמע. אין זה מפליא שהוא לא ממש נשמע בתקשורת - הוא לא נוטה עם הזרם הפופוליסטי השליט בכלי המדיה, המתעלם לחלוטין מעובדות והופך סיסמאות וקלישאות לעובדות עצמן.
מואב הטיח לאחרונה בחבריו במוסדות להשכלה גבוהה דברים קשים, עובדתיים ומאירי עיניים בפוסטים שהעלה בפייסבוק. הוא בין היחידים שיוצא נגד ה"קליקה" שלו, הן במקרה של האוניברסיטה העברית והן במקרה של המכללות המתוקצבות.
השורה התחתונה שלו דומה לדברים שהזכרתי פה לא פעם: יש דמיון רב בין הוועדים בהשכלה הגבוהה, במיוחד החזקים שבהם, לבין הוועדים החזקים בחברת החשמל, בנמלים או ברכבת. הוא לא אומר זאת במילים הללו, אבל אני מסיק שהוא מתכוון לאותה בריונות שמתבטאת בהורדת השאלטר בחברת החשמל, בשביתות פראיות בנמלים או ברכבת.
השיטה היא אותה שיטה - ניצול כוח כדי להשבית שירותים ציבוריים וכדי להשיג זכויות עודפות. אבל יש הבדל אחד לדעתי: בעוד שהוועדים החזקים וההסתדרות הבינו שהשביתות בחברת החשמל, ברכבת ובנמלים עושות רק נזק ואינן משרתות את העובדים ולכן מספרן ירד, בהשכלה הגבוהה הן רק מתעצמות.
תפיסתי הייתה תמיד שעבודה מאורגנת היא הכרחית כדי לאזן את הכוח של המעסיקים, בתנאי שהעבודה המאורגנת אינה מנציחה בינוניות, אבל העובדה שהסגל הבכיר במכללות מחליט להשבית מהיום את הלימודים היא בריונות לשמה, גם אם היא בריונות בחליפות ובעניבות, בשם עתיד ההשכלה הגבוהה. היא לא. הם פשוט לוקחים את עתיד ההשכלה הגבוהה ואת הסטודנטים כבני ערובה כדי לשפר את תנאיהם האישיים.
3. יש יותר מדי מוסדות אקדמיים: 22 מכללות קיבלו כ-1.9 מיליארד שקל בתשע"ז מתקציב המדינה, ובראשן המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (כ-123 מיליון שקל), המכללה האקדמית ספיר (כ-98 מיליון שקל), המרכז האקדמי לב (כ-98 מיליון שקל) ושנקר (כ-94 מיליון שקל). אחת הבעיות של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל היא אינפלציה של מוסדות אקדמים שיונקים תקציבים מתקציב המדינה. יותר מדי מוסדות אקדמיים, יותר מדי מנגנונים מנופחים (כולל סגל בכיר מנופח) וכסף שלא ממש מיועד לעתיד ההשכלה הגבוהה אלא לוועדים חזקים. אפילו פרופ' מנואל טרכטברג, לשעבר יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, מודה בפה מלא במספרים, שיש יותר מדי מוסדות אקדמיים בישראל (חלקם, אגב, פרטיים, כמו המרכז הבינתחומי בהרצליה).
4. הוועדים החזקים של ההשכלה הגבוהה: פרופ' מואב העלה בפוסטים שלו, והצטרף אליו ד"ר יעקב ברגמן, עוד כמה בעיות במערכת ההשכלה הגבוהה. הוא מצטט מייל פנימי ברשת "אקדמיה" של פרופ' דוד לוי-פאור, עד לאחרונה ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ומבקר אותו. "המאבק החשוב ביותר על איכות ההשכלה הגבוהה מובל בימים אלה על ידי רוב הוועדים במכללות הציבוריות", כתב לוי-פאור.
"תנאי העבודה של חברי הסגל במכללות - בכירים וזוטרים כאחד - הם תנאי עבודה שאפילו גרועים יותר משל מורים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. חברי הסגל במכללות זכאים ליציבות, הם זכאים לשכר הוגן, הם זכאים לקרנות מחקר פנימיות וחיצוניות, הם זכאים לשבתונים. המכללות אינן אוניברסיטאות סוג ב'. הן חלק אינטגרלי וחשוב של מערכת ההשכלה הגבוהה. אני קורא לוועדים באוניברסיטאות לתמוך במאבק של הוועדים במכללות באופן אקטיבי. אין 'תורה מציון' ללא מכללות אוטונומיות, חזקות, עם מדעי חברה ורוח חזקים ועם חברי סגל זקופי גו ודעתניים. אני בעד חברי הסגל במכללות לא רק בגלל אמפתיה אלא בעיקר משום שהוועדים הם הגופים החזקים ביותר שיכולים כרגע לקדם את ההשכלה הגבוהה".
מואב לועג, ובצדק, לפאתוס של פרופ' לוי-פאור ומשיב לו שהוא מדבר על זכויות בלי לציין על מי מוטלת החובה לממן אותן. מואב שואל מדוע ברור שמרצה במכללה צריך לקבל שכר גבוה יותר ממורה בתיכון ומדוע הוא זכאי לתקציב מחקר מהציבור. והשאלה הגדולה מכולן: מדוע הציבור בישראל חייב לספק למרצים ביטחון תעסוקתי? במה הם שונים מהעובדים במגזר הפרטי? פרופ' מואב מזכיר לפרופ' לוי-פאור את הדברים הברורים מאליהם: "כדאי לזכור שאף אחד לא מכריח אנשים ללמד במכללה. לא טוב? יש שוק פרטי. וגם אף אחד לא מבטיח לכל מי שעושה דוקטורט משרה ציבורית נדיבה עם תקציבי מחקר".
וזה באמת כלל כלכלי ראשון שדווקא הסגל האקדמי הבכיר, במיוחד הסגל הכלכלי הבכיר, קצת נוטה לשכוח: הם יכולים לדבר יפה מאוד על כללי היצע וביקוש בסקטור הפרטי, אבל ב"קליקה" שלהם אין כללים כאלה: יש שיח של "תורה מציון" ו"עתיד ההשכלה הגבוהה", ובשמם דורשים עוד ועוד תקציבים מהציבור הישראלי.
5. יותר מדי דוקטורים באיכות נמוכה: אחד המיתוסים ב"קליקה" של ההשכלה הגבוהה הוא שאותה השכלה מתומחרת בחסר מבחינה תקציבית.
את המיתוס הזה הפריך ד"ר יעקב ברגמן, שגם הוא נחשב מבקר חריף מאוד של ההשכלה הגבוהה. המוטו שלו הוא הפוך מזה של המקהלה: אין מחסור במרצים, יש דווקא עודף - אין פחות מדי אנשי סגל בכיר, יש יותר מדי אנשי סגל בכיר. ברגמן מביא נתונים מדוח הוות"ת עוד בשנת 2007 שמציג את הבעיה של יותר מדי דוקטורים: "המספר ההולך וגדל של סטודנטים לתואר שלישי בישראל בעשור האחרון מעלה שאלות בדבר טיבם ורמתם של הסטודנטים המתקבלים ללימודי התואר השלישי ובדבר איכות ההכשרה שהם מקבלים במהלך לימודים אלה".
הטענה של ברגמן, שאותה הוא מבסס על נתונים, היא שהמערכת של ההשכלה הגבוהה "מייצרת" יותר מדי דוקטורים, חלקם באיכות נמוכה, וכל המערך הזה נתמך בתורו במערך תמריצים שגוי של הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה הגבוהה. אגב, "הצפת" המערכת האקדמית בדוקטורים ובמרצים היא עוד סיבה ל"ירידת" המחיר שלהם.
6. פריון נמוך אצל הפרופסורים: פרופ' מואב תקף בחריפות את הסדר החילוץ של האוניברסיטה העברית, נושא שטיפלתי בו בשנים האחרונות ואף קראתי לחסום את ההסדר המתגבש, בהיקף של 700 מיליון שקל מכספי ציבור. הוא אמר עליו שזה מקרה שבו דור א' דופק את דור ב' ואת הציבור. בדור א' הוא התכוון לפרופסורים הוותיקים. הוא מכנה את התופעה "שליטת ארגוני עובדים" שמוליכים שולל את הציבור.
אבל מעבר להסדר השערורייתי, שימו לב מה מגלה פרופ' מואב על הפריון של אותם "ארגוני עובדים", קרי הפרופסורים הוותיקים: "אני יכול לעדכן שהשכר של הוותיקים גדל עם הזמן, גם אם הם במשך עשורים פשוט לא עובדים, ומגיע לרמות שכר של כמעט מאיון עליון ולפעמים ממש לתוך המאיון העליון". מואב לועג לטיעונים של בריחת מוחות ואומר כי הצעירים בורחים ולא הפרופסורים הוותיקים. הוא חושף את שיטת הקידום והקביעות ש"במקרים רבים אפשרה קליטת חוקרים חלשים (אבל-הם-חברים-שלנו), תוך הולכת שולל של הנהלת האוניברסיטה, שמצדה עצמה עין במקרים רבים (למשל, הרמאות של דירוג מנופח לכתבי עת לצורך קידומים. הרי נשיא האוניברסיטה והרקטור במקרים רבים היו קודם לכן ראשי הוועד".
וזו תמצית שליטת הוועדים החזקים (הפרופסורים הוותיקים) באוניברסיטאות: בריונות לשם סחיטת עוד ועוד הטבות, קידום אנשי שלומנו ולעזאזל עתיד ההשכלה הגבוהה. היא רק תירוץ טוב.
eli@globes.co.il
המכללות המתוקצבות: בצלאל, האקדמיה למוזיקה ולמחול, שנקר, המרכז האקדמי לב, אורט בראודה, המכללה להנדסה אפקה, המכללה להנדסה סמי שמעון, המכללה להנדסה עזריאלי בירושלים, המכון הטכנולוגי חולון, המכללה האקדמית ת"א-יפו, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, המכללה האקדמית תל-חי, המכללה האקדמית ספיר, המכללה האקדמית הדסה, המרכז האקדמי רופין, המכללה האקדמית אשקלון, גליל מערבי, צפת, כנרת בעמק הירדן, אחווה, בית ברל וסמינר הקיבוצים
היקף התקצוב למכללות בתשע"ז: כ-1.9 מיליארד שקל