מפעל צנורות / צילום: איל יצהר
כן, ברור שהלב יוצא אל אותם תעשיינים שמקבלים ביום בהיר אחד דרישה לשלם מיליונים לקופת המדינה. אף אחד לא אוהב שמכניסים לו באמצע החיים יד לכיס, בטח לא שמנהלים איתו פנקסנות היסטורית על חשבונות מלפני 15-20 שנה. הרי כל שבוע כאן הוא נצח - אז 20 שנה, לך תזכור.
גם כך קשה פה: הדולר עושה צרות, רמת הפריון לא משהו, הייצור יקר, התחרות בעולם קשה ותהיה קשה עוד יותר, והרגולציה חנקה, חונקת וכנראה עוד תחנוק. ולא משנה מה אומרים מדדי הצמיחה השונים שבהם משרד האוצר אוהב להתבסם: אף פעם זה לא זמן טוב לקחת למישהו כסף. וכן, תמיד יש משהו אחר, דחוף יותר, לעשות עם הכסף הזה. וזה הרבה כסף.
מהצד השני, קשה מאד לבוא בטענות למדינה, שסוף-סוף עושה את העבודה שלה. זה ממש לא מובן מאליו. הרי למענקים שהיא מחלקת מתוקף החוק לעידוד השקעות הון יש תפקיד והיגיון: מיליונים על גבי מיליונים שמשולמים לחברות בתמורה לכך שיתרחבו, יפתחו עוד קווי ייצור, יקלטו עוד ועוד עובדים שיתפרנסו בכבוד, וישלמו לה מסים. טוב ומבורך.
במשך שנים על גבי שנים "מאכערים" סידרו כל מיני עניינים בציר של מרכז ההשקעות-תעשיינים. כספים גדולים זרמו לתוכניות מפוצצות, שהתפוצצו בקול ענות חלושה. עכשיו המדינה התעוררה, ואף פעם לא מאוחר להתעורר, והיא עושה את חובתה כשהיא דורשת לוודא שהכסף ששילמה השיג את ייעודו.
אפשר היה לצפות שמעקב כזה ייעשה באופן סדור, מובנה וקבוע - ולא להיזכר רק כעבור עשור או שניים באיזה מיליון, שניים או שלושה שקיבל מישהו מאזור התעשייה שליד בית שאן בתמורה להתחייבות כזאת או אחרת. ועדיין - מוטב מאוחר, כי בכל זאת הכסף הזה הוא הכסף של כולנו.
אלא שבזמן שכולם שקעו בשנת ישרים, קרו כאן דברים: ענפים שלמים במשק קרסו, אחרים קמו ונבנו לתלפיות, הכלכלה חוותה טלטלות, שיאים, משברים והישגים.
אז עכשיו המדינה מתפכחת, מתעוררת ועושה ניקוי אורוות. מותר לה, זה גם תפקידה. על מנהל רשות ההשקעות, נחום איצקוביץ', שהיה בעבר מנכ"ל משרד הרווחה, לוודא שבקדחת הסדר והניקיון הכללי המתבקשים כל כך, התינוק לא יישפך ביחד עם מי האמבט.
גם כשעושים סדר בבלגן - צריך לעשות אותו נכון.