טיול גדול בצעדים קטנים / צילומים: יוליה פריליק–ניב, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
יום חול. 9:00 בבוקר. ראשית ספטמבר 2016. הטלפון מצלצל. על הקו השכנה. "חברת תעופה חדשה משיקה קו לפריז ומציעה כרטיסי טיסה ב-160 אירו לאדם הלוך ושוב באוגוסט הבא עם ארוחה ומזוודה", היא אומרת, "אנחנו כבר הזמנו, מה איתכם?". עשר דקות אחרי זה כבר הייתי בעליהם הגאה של חמישה כרטיסי טיסה לפריז ובחזרה לשבועיים בשלהי אוגוסט 2017. ככה זה, קשה לנו לעמוד בפני האפשרות לצבור חוויות ועוד בדיל משגע. עכשיו רק נשאר למלא בתוכן שבועיים בצרפת, כשהפוקוס יהיה מחוץ לפריז ואפילו בלי יורודיסני. ממש לצאת מהמסלול השגרתי-הישראלי, ולראיה - במשך שבועיים כמעט ולא שמענו מילה בעברית.
אחרי שנקבע כי צרפת היא היעד, נשאר להחליט איפה בצרפת הענקית. חיפוש במפה הוליד את המסע המשפחתי לעמק הלואר ולעמק הדורדון. מספיק קרוב לפריז ועם זאת מספיק כפרי, פתוח ומחדש לנו. מה יכול כבר להיות רע?
טירת הנשים החזקות
שיטוט בקרביים של גוגל (בכל זאת היו לנו 11 חודשים לתכנן), העלה רשת של כפרי נופש מקומיים ופשוטים בשם Siblu. בחרנו אחד מהם, בקרבת העיר בלואה, והזמנו Motor Home לחמישה לילות. מעין קרוואן נייח, מאובזר בפשטות, אך בכל מה שנחוץ. הזמנו עוגן לינה נוסף לחמישה לילות נוספים בדורדון ורקמנו תוכנית שמתאימה למשפחות.
נחתנו בפריז ונסענו בכביש A10 לעמק הלואר, ארץ הטירות של צרפת. האזור היה במשך פרק זמן ארוך אזור הנופש והציד החביב על אצולת צרפת חובבת התענוגות. טרום המהפכה הצרפתית, לא היה אציל שלא החזיק בלואר טירת נופש מפוארת, גם אם טרח להגיע אליה רק לעיתים רחוקות. סמל סטטוס דקדנטי. כך למשל טירת שמבור (Chambord) הגדולה שבטירות האזור, וללא ספק המפורסמת שבהן.
את הטירה בנה המלך פרנסואה הראשון כדי שתשמש אותו במסעות הציד שלו בלואר. בין האדריכלים שגויסו למשימה היה לא פחות מאשר ליאונרדו דה וינצ'י, שאחראי על גרמי המדרגות הטריקיים הכפולים, שנותרו על כנם וממשיכים לתעתע במבקרים. יש אומנם יותר מ-400 חדרים בטירה (וכ-370 קמינים להבערת אש), אולם רק כמה בודדים פתוחים לקהל. מהפאר נשאר רק מה שקבוע, כי היתר נבזז והושחת במהפכה.
המלך פרנסואה ביקר בטירה רק פעמים ספורות בשל הלוגיסטיקה המורכבת שהייתה כרוכה בהגעה ובשינוע, אבל המבנה הפנטסטי נותר, ומומלץ לבקר בו. אם אתם מגיעים כמונו עם ילדים צעירים, בררו מראש מתי נערכים מופעים של סוסים ובעלי כנף באורוות הטירה. אומנם כל המופעים שראינו לאורך הטיול היו בצרפתית, אבל הילדים נהנו וחיכו בקוצר רוח לכל מופע. זה המקום לציין כי הצרפתים רוחשים חיבה יוצאת מגדר הרגיל לבעלי כנף, על כל היבטיה. הם אוהבים לאלף אותם ולשלב אותם במופעים תיירותיים. הם אוהבים לאכול אותם, אוהבים לצוד אותם, לפחלץ אותם וכך הלאה.
אפשר להעביר ימים שלמים בביקורים בטירות בעמק הלואר, אך ההמלצה שלי היא לבחור שתיים-שלוש ולהתמקד בהן. הטירה השנייה שבה ביקרנו, בדרכנו לדורדון, היא טירת שנונסו (Chenonceau) המרשימה. יש הטוענים שזו ה-טירה של העמק. היא אומנם קטנה משמעותית משמבור, אבל מרתקת, מגוונת ועשירה יותר. הטירה הרנסנסית מלאה בחפצי אמנות וחפצי יומיום ובנויה מעל הנהר. היא מכונה טירת הנשים, על שם הנשים השליטות והחזקות שהתגוררו בה בתקופות שונות, בהן דיאן דה פואטיה (המאהבת והיועצת העיקרית של המלך אנרי השני, שלמעשה ניהלה את ענייני המדינה. היא כתבה עבורו מכתבים מדיניים וחתמה בשם המשותף "אנרי-דיאן"), קתרין דה מדיצ'י (אשתו החוקית של אותו אנרי השני), מרי מלכת הסקוטים, מאדאם לה דופין (מארי תרז, בתם הבכורה של לואי ה-16 ומרי אנטואנט, היחידה ממשפחתה ששרדה את המהפכה הצרפתית) ועוד.
הפירוטכניקה של ההיסטוריה
טירת שנונסו מככבת בצילומים רבים, רובם של תיירות יפניות צעירות לבושות בבגדים צבעוניים וטרנדיים, מצוידות במשקפי שמש, תיקים זעירים והאביזר הכי חשוב בטיול מבחינתן - מוט סלפי. את גדודי התיירים היפניים עם המצלמות הגדולות על החזה החליפו מקבצים של צעירות יפניות צחקניות שמהנדסות כל פריים ופריים וממהרות להעלות לרשתות החברתיות. חוויה לראות את זה על רקע ההיסטוריה של המקום כ"טירת הנשים". הילדים נהנו לשוטט בין החדרים המפוארים ולדמיין איך פעם לנו כאן אצילים ומלכים, ותהו היכן הניחו את הכתר בלילה ואיפה הכינו שיעורים. סיור מעלף לא פחות נמצא במרתף - שם נמצאת רשת מטבחים מאובזרים ועם קצת דמיון אפשר ממש לדמיין את ריח בשר הציד הצלוי שתיכף יוגש לשולחן לצד כד יין.
בין לבין, ביקרנו בערים ובעיירות של עמק הלואר, למשל בבלואה (Blois), שם ביקרנו במוזיאון הקסמים Maison de la Magie המוקדש להודיני שהתגורר בקרבת מקום, ושוטטנו בעיר. בכל מקרה, אל תוותרו על מאקרונים ענקיים וטעימים אצל השוקולטייר-פטיסייר Stephane Buret ב-20 rue du Commerce בבלואה.
יום אחר הקדשנו לפארק Puy du Fou (www.puydufou.com) - האטרקציה השנייה בפופולריותה בצרפת. תשכחו מצרפתים מנומסים ותתכוננו לקרב של חייכם על מקום במופעים המרשימים בפארק העצום, המקים לתחייה תקופות בהיסטוריה של אירופה. יש כאן מופעי ויקינגים, מופעי גלדיאטורים, מופעים המעלים על נס את המוסקטרים הנאמנים, מופעים על אבירים ונסיכים, על חיילים וגנרלים וכמובן מופעים של בעלי כנף, כי אי אפשר בלי.
לא ראינו הכול (זה פארק ליומיים או אפילו ליותר), אבל המופע המרשים ביותר הוא Le Dernier Panache והוא כולל במות מסתובבות ושלל פירוטכניקה מרשימה. הכול אומנם בצרפתית, אך אפשר להוריד אפליקציה של תרגום סימולטני. בין המופעים השונים אפשר לבקר בכפרים מתקופות שונות בהיסטוריה ולצפות בבעלי מלאכות קדומות משחזרים ימיהם כקדם. חוויה.
על אף שטיול עם ילדים הוא מתוכנן, השארנו גם מקום לספונטניות. לפעמים הצליח לנו, לפעמים פחות. אחת הפעמים המוצלחות הייתה גיחה ספונטנית ליקב משפחתי ותיק, הנמצא ליד Amboise. חזרנו מבילוי באקווריום Aquarium de Touraine ביום גשום, עצרנו ב-Amboise לאכול במסעדה בסגנון ימי הביניים, L'Ancree des Artistes שמה, שבה צלינו בעצמנו נתחי בשר נאים על גבי אבן צפחה לוהטת, כך שיקב זה בדיוק מה שהיינו צריכים. אחד מהעובדים ביקב המשפחתי, צעיר דובר אנגלית רהוטה, לקח אותנו לסיור מודרך במרתף היינות והסביר לנו ולכמה תיירות אנגליות צעירות ונמרצות על היקב הוותיק Plou et Fils (www.plouetfils.com) שקיים כבר מ-1508, על גידול הגפנים ועל היינות עטורי הפרסים. שמענו, טעמנו ואף רכשנו, גם כי היה ממש טעים וגם כי בשישה אירו לבקבוק הכי יוקרתי קשה לעמוד בפיתוי.
בדורדון היה דורדוני
בעוד שעמק הלואר מתאפיין בעיקר בטירות (יש יותר מ-300, אבל מי סופר) ובמונומנטים של פאר ואצולה, הדורדון (Dordogne) שוקק וחי יותר, פראי ויצרי יותר. לפחות לפי החוויה שלנו. אל עוגן השינה השני שלנו, Chez Gallon (www.chezgallon.com), הגענו במקרה, אולם מיד קפץ לתמונה הקשר הישראלי. עדנה גלאון הגיעה לצרפת בעקבות עבודה ואהבה וב-17 השנים האחרונות היא גרה בכפר Vezac ומנהלת עם בעלה הצרפתי ז'אן-קלוד מלון קטן מוקף בשטח מוריק ופורה, או כמו שהיא מכנה זאת "קיבוץ בדורדון".
בצמוד, פועל אתר קמפינג הנושק לנהר, שפעם היה בבעלות הגלאונים וכיום מנוהל בנפרד. ובכלל, גילינו שצרפתים מתים על קמפינג לא פחות משהם אוהבים בעלי כנף. ביולי-אוגוסט יוצאים הצרפתים לוואקנס השנתי וממלאים את אתרי הקמפינג, המציעים להם קרוואנים ואוהלים בדרגות שונות ובמחירים נגישים (למשל 400 אירו למשפחה לשבוע) וגם מתקנים כמו בריכה, נהר, מתקני משחק, ברביקיו, מזנון ועוד.
אחרי שהתמקמנו אצל עדנה וטבלנו בבריכה שבחצר, שממנה נשקפות טירות ימי ביניימיות מרשימות (המוארות בלילה), יצאנו לטייל בסביבה. החיים לצד הנהר מרתקים במיוחד בקיץ. בחורף עולה המפלס ואף מציף את הגדות. בקיץ אפשר למצוא את שוקי האיכרים הנודדים בין העיירות, לבקר בחוות לגידול (ופיטום) אווזים וברווזים, לבקר במחלבות וביקבים, לשוט בנהר - מקיאק דרך קאנו ועד סירת עץ גדולה - לטבול באגם ולשבץ את הימים גם באטרקציות.
אווזים, ובראשם הפואה גרה החמאתי (Foie gras), הם הסמל האזורי, ואם יש עדיין מקום בעולם המערבי שבו אין שמץ של פוליטיקלי קורקט סביב פיטום אווזים, זה בצרפת בכלל ובדורדון בפרט. אפשר להקדיש מילים רבות לאוכל המופלא שאכלנו בטיול - ממאפים ועד תבשילים - אך קצרה היריעה. מה שכן, בדורדון התנהלנו כמו המקומיים. ויתרנו על האוכל המעודן והמקושט ומילאנו את הגריל ואת הצלחת בנתחי בשר גסים, דגים ופירות ים עסיסיים, פטריות, אגוזים, חריצי גבינה (אל תפסחו על גבינת רוקאמדור המופלאה, העשויה חלב עזים) ושלל מאפים נימוחים, מלחם בריוש, דרך בגט קרנצ'י ועד קרואסון שקדים אלוהי שתפגשו בכל בולנז'רי או פטיסרי. בשוקי האוכל השונים הנערכים באזור אפשר לרכוש אוכל מוכן ולאכול בשולחנות שפזורים לצד השוק, מה שיוצר יופי של אופציה לארוחה משפחתית קלה ומהירה.
את רוב הערבים בדורדון בילינו בעיר סרלה (Sarlat). היא אומנם נחשבת בירת כבד האווז/ברווז, אבל אנחנו הגענו בשביל הקולטורה. העיר הימי-ביניימית והרומנטית, שהיוותה בעבר וגם היום מרכז חקלאי, היא בירת אמנות הרחוב האזורית בחודשי הקיץ. מדי ערב, סביב 21:00, מתמלאים הכיכר המרכזית והסמטאות הסמוכות, שבהם מותרת רק תנועת הולכי רגל, בלוליינים, קוסמים, אקרובטים, יורקי אש, פסלי אדם וכך הלאה. הקהל נאסף סביבם ונודד ממופע למופע, וכך עשינו גם אנחנו.
את היום הלפני אחרון בילינו בעמק לוט (Lot), הנושק לעמק הדורדון, שבו הנופים יותר דרמטיים וקצת פחות כפריים ורכים. בכפר רוקאמדור (Rocamadour, כן, כמו הגבינה), חיכו לנו ירידה וטיפוס אתגריים למדי. כאן עברה אחת הדרכים שהובילו את עולי הרגל הנוצרים לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד וכיום מלא הכפר באלפי תיירים העולים אליו לרגל (הנתונים מספרים שמבקרים כאן מיליון תיירים בשנה, מספר משמעותי לכפר של כמה מאות תושבים בלבד), חלקם באים בשל הקדושה וחלקם בשל האווירה המיוחדת והיופי הספוג בסמטאות האבן.
את הבתים והסמטאות התלויים מעל המצוק מעל הנהר החלפנו בפלא טבע של ממש - מערת הנטיפים Gouffre de Padirac, הפעילה רק מאפריל עד תחילת נובמבר וכדאי לרכוש אליה כרטיס מראש באינטרנט, שכן נכנסים לפי שעה נקובה לסיור במעמקי האדמה (יותר ממאה מטרים עומקה!) כולל שיט בסירות מתכת נהוגות בידי גונדולייר מקומי וסיור מודרך ומרתק בין הנטיפים. במערה שוררת טמפרטורה קבועה של כ-12 מעלות גם אם בחוץ שורר חום של 40 מעלות בצל, אז הצטיידו בסוודר. ולא, להגיע בבגד ים לח אחרי טבילת ריענון בנהר זה לא רעיון טוב.
נפרדנו מהדורדון הפראי ואת היום האחרון בדרך לפריז בילינו בפארק פוטורוסקופ (Futuroscope, www.futuroscope.com). בעוד שבפארק Puy du Fou ערכנו מסע לעבר המרתק של אירופה, מוקדש הפוטורוסקופ לעולם המולטימדיה, סרטים, תלת ממד ושלל פעלולים אינטראקטיביים. שימו לב להגבלות הגובה והגיל בחלק מהמתקנים, שלא תעמדו לשווא בתור. חזרנו עמוסי חוויות עם טעם נפלא (של מקארון) בפה.