אילת שקד ואסתר חיות / צילום: דוברות בתי המשפט
"נגמרו החיים הקלים יחסית שהיו לשרת המשפטים, איילת שקד. אסתר חיות תהיה נשיאה שונה ממרים נאור משתי סיבות - הראשונה היא כי תשליט מרות על שופטי העליון, כאהרן ברק וכמאיר שמגר בשעתם", מתאר ל"גלובס" פרופ' יובל אלבשן. "השנייה היא שתבונתה הפוליטית של חיות רבה יותר, כך ששקד לא תוכל להרוויח בקלות רבה כל-כך את ההון הפוליטי והציבורי שהרוויחה מכל עימות פומבי בתקופתה של נאור. שקד תתמודד עם נשיאה חזקה יותר - גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים".
לנשיאה הנכנסת צפויים מספר אתגרים לא פשוטים בכהונתה הצפויה להימשך שבע שנים - אך לדעת רבים, אף אחד מהם לא משתווה לזה שבהתמודדות מול יוזמות שרת המשפטים שקד. כניסת חיות לתפקיד ממנו נפרדת השופטת נאור, שבאופיה היא טולרנטית יותר, תפתח עידן שצפוי להיות מרתק: כהונה, שמבחינה תקשורתית צפויה לרחוש מאבקים מול שרת המשפטים, ושעצם תחילתה הועמדה בספק על-ידי אותה שרה, כשזו ניסתה לפעול לשינוי שיטת הסניורטי, לפיה השופט הוותיק בעליון הוא המתמנה לנשיא - ובכך לסכל את מינוי חיות.
על אף האווירה הנינוחה שמפגינות שקד וחיות והטיול המשותף ביום כיפור האחרון, עליו סיפרה שרת המשפטים ל"ליידי גלובס" - הרי ששקד הנחושה "להחזיר" את בית המשפט העליון למה שהיא תופסת כמימדיו הטבעיים, תייצר אתגר רציני עבור הנשיאה הנכנסת.
מגיצים ללהבות?
מאז היבחרה ב-2015, מקדמת שקד יוזמות שונות לשינוי נקודת האיזון שבין שלושת הרשויות ו"להגברת המשילות" של הרשות המבצעת - כשבולטות בהן הן היוזמה לחקיקת חוק יסוד: החקיקה, שיסרדיר את סמכות בג"ץ לבטל חוקים ויאפשר לכנסת לחוקק חוק שבוטל על-ידי בג"ץ החוק שיאפשר מינוי אנשי אמון כמשנים למנכ"לים של שרים ("חוק הג'ובים").
חיות מצדה שמרה על איפוק בחודשים בהם ניטשה המחלוקת על עצם מועמדותה לנשיאה בשיטת הסניוריטי".
עם זאת, דומה שחיות לא מתכוונת לקחת שבויים בהגנתה על סמכויות בית המשפט, ושהגיצים שעפו במאבק שבין שקד לנשיאה הפורשת אור - עלולים להפוך ללהבות. ראשית, חיות היא אשת ברזל. נראה שנאור נלחמה ביוזמות להחלשת בית המשפט העליון באופן רפה יותר או מממלכתי ומאופק יותר. נאור הובילה את העליון לעתים לעימותים לא מתוכננים עם המערכת הפוליטית. למשל, כשהצהירה כי אסור לשופטים להיפגש עם פוליטיקאים - לא היה ביכולתה לאכוף את האיסור.
חיות, הדעתנית, הנחרצת והחריפה אמנם נוטה בפסיקותיה שלא ליצור הלכות שיפוטיות חדשות החורגות מהמקרה הקונקרטי ("המשפט אינו צריך לחלוש על כל תחומי חיינו", כתבה פעם) - אך בפועל, היא נחשבת לכזו שהרף בו תבחר להתערב בהחלטות הממשלה והכנסת "נמוך יותר" מזה של נאור, וכזו שלא תירתע מלבטל חוקים באמצעות כלים שמעניק לה, לדעתה, המשפט עצמו.
ברבים מפסקי הדין החשובים בתקופת כהונתה כשופטת בעליון, הצטרפה חיות לשופטים ה"אקטיביסטים" יותר, בהם: פסילת חוק מיסוי דירה שלישית, פסילת חוק טל, פסילת התיקון לחוק האזרחות המונע איחוד משפחות, פסילת חלק ממתווה הגז, ביטול הפרטת בתי הסוהר, הכרה בהפריה חוץ-גופית של שתי נשים לסביות, הכרה בפונדקאות במדינה זרה, הכרה במס של הוצאות מטפלת ועוד. נטייתה של חיות להתערב בדבר החקיקה צפויה לידי ביטוי בעיקר כאשר ניצבים מנגד זכויות האדם וחופש הביטוי.
"ברור לגמרי שחיות שותפה להשקפת שופטי העליון הוותיקים, לפיה המערכת השיפוטית היא 'המבוגר האחראי', שמתפקידו להשגיח על המערכת הפוליטית שלא תקבל החלטות שגויות מבחינה כלכלית או ערכית" אמר ל"גלובס" עו"ד ותיק ומוערך.
עצמאות בכל מחיר
חיות התייחסה בשיחות עם מקורבים לאתגר ביחסיה עם השרה שקד והרשות המחוקקת, כשהיא מבהירה שבכוונתה לעבוד בשיתוף פעולה איתם.
אבל החרבות צפויות להישלף: שקד מצהירה תדיר כי נבחרה על-מנת לקדם מינויים של שופטים "שמרניים" יותר לעליון. אז חיות אמנם מדברת על שיתוף פעולה וכבוד הדדי, אבל אם היא תצטרך להילחם, היא לא תהסס. "אם נצטרך - נילחם, אנחנו לא עשויים מנייר. כשנגיע לקו פרשת המים נתמודד".
בכל הנוגע להרכב העליון מציין פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, כי בפני הנשיאה החדשה ניצב אתגר של הובלת העליון שמעולם לא היה הטרוגני יותר. "עד היום שררו בעליון רוחות ידועות מראש. המינויים האחרונים הם שופטים מנוסים הדוברים את השפה, אך מעדיפים ליישם משפט, ולא ליצור כזה". "ההטרוגניות היא ברכה, אבל הגיוון הזה באנשים גם יכול ליצור מתח".
משפטנים רבים הסכימו כי העימות הגדול בעשור הבא שצפוי לעליון מצוי בתחום היכולת של בית המשפט לבטל חוקים שעברו בכנסת. ציון אמיר, עו"ד פלילי בכיר המופיע רבות בעליון, צופה כי "שתי נשים חזקות מאוד ובעלות השקפת עולם סדורה וברורה בסוגיות הליבה שמעסיקות את החברה הישראלית, ימצאו עצמן במאבק טיטנים שסופו ידוע מראש: כל אחת תלך כמעט עד הקצה כדי להנחיל את מורשתה, אלא אם כן תיפול הממשלה ואיתה שרת המשפטים". בעימות הזה, כל פסילה של החלטת ממשלה - דוגמה תיאורטית: ביטול ההסכמים עם המדינות אליהן אמורים להיות מורחקים המסתננים - יביא למתקפת פוליטיקאים על בג"ץ ש'לא נבחר, אך קובע עבור תושבי דרום ת"א'".
גם לדעת עו"ד אליעד שרגא, אתגרי העליון ימשיכו להיות "לשרוד את המערכת הפוליטית ולשרוד את ה'פרידמניזם' (גישה הגורסת שיש להצר את סמכותו של העליון - מ' ר'). יש בליץ על המוסד הזה כאילו הוא לקח סמכויות לא לו - וזה שקר כי הכנסת נתנה לעליון את הסמכות לפסול חוקים בשני חוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם".
מחלוקות נקודתיות
פרופ' שטרן טוען כי האתגר הראשון הניצב בפני חיות הוא הגברת אמון הציבור בעליון, שרשם ירידה בשנים האחרונות - וזאת בגלל הכרעות שקיבל במחלוקות הנוגעות בענייני זהות בחברה הישראלית, , דוגמת חלוקת העוגה הלאומית, סוגיות דת ומדינה, לאום ומיעוט, המשפט הבינלאומי מול הפנימי ועוד. לדברי פרופ' שטרן, מחלוקות אלו מובאות להכרעת העליון, "כי המחוקקים לא רוצים או לא יכולים לקבל הכרעה בעצמם, ואז הם 'מתבכיינים' כשהוא נאלץ לקבל במקומם".
פרופ' שטרן סבור כי מהכרעות כאלו העליון לרוב משתדל להתחמק, ורומז כי דעתו של בית המשפט לא נוחה מהכרעה בשאלות כמו גיוס חרדים או גיור כהלכה - אולם לבסוף בית המשפט יורד לזירה, לרוב בעל כורחו, ובוחר צד במחלוקת הזהותית. "אז, כשהוא נאלץ לומר את דברו - תמיד יהיו מפסידים", אומר שטרן, "ואז מי שהפסיד, רואה בשופטים אחראים להפסד, יורד האמון בבית המשפט ועולות בכנסת כל מיני הצעות לצמצם את כוחו או לעשות בו סוג של פוליטיזציה".
מנגד, משפטנים, מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, טוענים כי האתגר המרכזי לשינוי המונח לפתחה של הנשיאה הוא "סוד הצמצום". לדבריהם, הגבלת עצמית של העליון מלעסוק בנושאי מדיניות מובהקים, תגביר את יכולתו לעשות צדק בתחומים הטבעיים לו ותשפר בנוסף את התפקוד והרמה של רשויות השלטון האחרות.
משפטנים אלו סבורים, בניגוד לשטרן, כי האקטיביזם השיפוטי אינו תוצאה של הכשלים בתפקוד הממשלה והכנסת - אלא יוצר אותם; וכי כשמוכרעות על ידי בית המשפט שאלות בענייני זהות - הוא איננו נכנס לואקום שהותיר חוסר המעש של המחוקק, אלא יוצר גם אותו.
לשיטתם, בית משפט אקטיביסטי שותף ביצירת האקלים שמאפשר לנבחרי הציבור להתחמק מהכרעות ולהימנע מחקיקת חוקי יסוד שיעגנו זכויות טריוויאליות כמו שוויון; מאפשר לממשלה ליזום יוזמות פופוליסטיות; ולמפלגות - "להרשות לעצמן לשלוח חברי כנסת ברמה שאינה תמיד מתאימה".
עם זאת, משפטנים אחרים סבורים כי האתגר הניצב לפתחו של העליון בעידן חיות כלל אינו טמון בזירת היחסים מול הרשות המחוקקת. "בסופו של דבר, נדמה לי, שלא יהיה שינוי דרמטי ביחסים בין העליון למשרד המשפטים והשרה שקד, כי המחלוקות האמיתיות מתמקדות במעט מאוד נושאים ובמעט מאוד אירועים", אומר ל"גלובס" עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ומומחה למשפט ציבורי-כלכלי. "מינוי שופטים הוא אירוע נקודתי שלא מלווה כהונות לכל אורכן.
"המטען הערכי של השופט לא משפיע באופן קיצוני על רוב תוכן הפסיקה ולא מביא להבדלים דרמטיים בפסיקה בין שופט לשופט, כי רובה איננה מתמקדת דווקא בסוגיות חוקתיות רגישות אלא במגוון שאלות אחרות שבהן משפט הוא משפט. זה לא אומר שאין צורך במטען ערכי, אלא שהמחלוקות האמיתיות הן מעטות יותר ומשבריות פחות".
לפי גישה זו, כהונת חיות לא מסמלת שינוי, כי ממילא יוזמותיה של שקד לא יישאו פרי. כך, למשל, לעניין שינוי שיטת הסניוריטי - בג"ץ לא יפסול, על-פי ההערכות, החלטה לגבי השיטה, ואת חוק יסוד: החקיקה אין כל אפשרות להעביר, משום ששקד צריכה לעבור את מסננותיה שלה במשרד המשפטים עצמו. לפי גישה זו, ממילא ברוב העתירות העליון מקבל את עמדת הממשלה, וממילא החיכוך העיקרי של שקד הוא מול פקידי משרדה (שלרוב רואים עין בעין עם העליון). כל עוד המנגנון הפקידותי של משרד המשפטים לא מקבל את עמדת השרה בעניין סמכויות והקצאות תקציבים - אין הרבה משקל לנקודות החיכוך.
"לחיות עמדות ליברליות, אך מודעת לגבולות הגזרה, ולכן היא לא 'תתפרע'", אומר משפטן אחר. "אפילו אהרן ברק שהיתה לו תדמית של ליברל קיצוני והלך לאקטיביזם שיפוטי מאוד פעיל - פסק בשמרנות ברוב העתירות, ובייחוד בנושאים שאינם חוקתיים אלא מסחריים".
מוסכם על המשפטנים עימם שוחח "גלובס" כי בשבע השנים הבאות טמון לחיות פוטנציאל רב לעיצוב ולהובלה של המוסד היוקרתי. מדובר בעיקר במינוי שופטים בוועדה למינוי שופטים בערכאות שאינן דווקא העליון, אבל גם בקביעת הרכבי העליון לדיון בתיקים מפעם לפעם וכן בהתבטאויות הפומביות. "השיח של בית המשפט העליון הוא בערוצים פנימיים, וקשה לדעת מה מידת ההשפעה של כל נשיא, אבל כשנשיא נוקט עמדה, אז יש גם פן ייצוגי לעמדה שלו, וכשהוא מתבטא בכיוון מסוים - אז זה לא רק על דעת עצמו אלא הוא מציג איזשהו קו ממלכתי. יש לזה חשיבות סגולית".
"חיות צריכה לחשוב כאילו היא מנהלת בנק אשראי של אמון כלפי החברה הישראלית והקהילה הבינלאומית"
אחת הבעיות המרכזיות הניצבות בפני בית המשפט העליון היא הירידה באמון הציבור במוסד היוקרתי בשנים האחרונות. לפי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רמת האמון בבית המשפט העליון עומדת על 60%.
פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר כי הירידה נובעת מהשינוי הכלל עולמי בעידן הפוסט-מודרני, שמזהה את הדעה האישית כחשובה לא פחות מזו של השופטים. "כשאני הייתי תלמיד למשפטים לפני 30 שנה, קראנו פסקי דין של העליון כאילו שם כתובה איזו אמת, ואני צריך להבין אותה ולראות למה התכוון השופט", מספר שטרן. "היום אומרים: 'זה מה שחשב השופט - אוקי, בוא נראה מה אני חושב. נשחט פרות קדושות'".
לדברי שטרן, אמנם רמת האמון לה זוכה העליון, גבוהה יותר מזו שלה זוכות הכנסת והתקשורת, אך "חלה ירידה תשתיתית באמון, כזו שיורדת לשורש הדברים". לכן, אומר שטרן, "חיות צריכה לחשוב כאילו היא מנהלת בנק אשראי של אמון: גם פנימה כלפי החברה הישראלית, וגם כלפי הקהילה הבינלאומית, שרואה בעליון את המוסד הישראלי הכי נחשב, ובגללו לא שופטים ישראלים בהאג. ניהול נבון של האשראי המקומי והבינלאומי בלי לבזבז אותו - זה אתגר של חוכמת מעשה".
ממעברת שובקי בהרצליה אל צמרת מערכת המשפט: מי היא אסתר חיות?
השופטת אסתר חיות, מהיום נשיאת בית המשפט העליון, חוגגת החודש יום-הולדת 64, כך שלפניה שש שנים לאיוש כס השיפוט הרם ביותר במדינה - זמן כפול מכהונתה של הנשיאה היוצאת, מרים נאור, ובין הכהונות הארוכות על הכס הרם.
בחודשים האחרונים נפרס סיפורה האישי של חיות בתקשורת. התברר, כי מדובר במינוי שמהווה סיפור הצלחה מעורר השראה, של מי שהגיעה מתחתית הסולם הסוציואקונומי אל ראש המערכת המשפטית. אסתר אבני, לימים השופטת אסתר חיות, נולדה ב-1953 במעברת שובקי בצפון-מזרח הרצליה (שבה צולם חלק מהסרט "סלאח שבתי") להורים ניצולי שואה מרומניה. הוריה התגרשו בהיותה כבת שנה וחצי.
כיוון שאביה היגר לאנגליה, ואמה הייתה צריכה לדאוג לפרנסה - היא גודלה בבית סבה וסבתה בשכונת נווה-עמל בהרצליה, דרומית למעברה. המשפחה הייתה חסרת כול, והחיים של הילדה אסתר לא היו קלים במובן זה. אולם זה לא מנע מילדת המעברה להיות תלמידה מצטיינת, סטודנטית חרוצה למשפטים, עורכת דין, ולמינויה לשופטת צעירה יחסית בערכאות שאליהן מונתה.
השופטת בדימוס הילה גרסטל, חברתה הטובה מימי בית הספר היסודי "גורדון" בת"א (צעירה מחיות בשנתיים), סיפרה ל"גלובס" לאחרונה על ילדותן, ובין היתר אמרה: "גם אני גדלתי בבית עני באותה שכונה, אבל אצל אסתי זה הצטרף לעובדה שלא ראתה את אביה, ובתקופה ההיא לא היה מקובל שילדה גדלה בבית הסבים. הצטיינותה כתלמידה טובה ושקדנית על אף הקשיים - כזו שיש להסיר בפניה את הכובע - משמשת דוגמה לכך, שכאשר יש כישרון ואמביציה, השמיים הם הגבול, בלי קשר לנקודת הפתיחה. היא לא הייתה מחוברת או מקושרת, וכל מה שהשיגה לאורך חייה היה בעשר אצבעות שלה".כעורכת דין שכירה בתחום האזרחי התמחתה חיות במשפט הכלכלי, עת עסקה בעיקר בדיני תאגידים ובמשפט מסחרי. בתום העשור ההוא, שעבר עליה במשרד עוה"ד צדוק, החלה חיות לעבוד, משנת 1985, כעורכת דין עצמאית במשרד משותף לה ולעו"ד דוד חיות, ועסקה במשפט מסחרי ובתיקי נזיקין. חמש שנים לאחר מכן, הסיפור מקבל את התפנית שבמסגרתה זכתה מערכת המשפט במי שתעמוד בקודקוד הפירמידה שלה, 27 שנים לאחר מכן.
את צעדיה הראשונים כשופטת עשתה חיות בבית המשפט לעניינים מקומיים, שאליו מונתה בגיל 37. לאחר שעלתה בסולם הדרגות ועברה בין הערכאות השונות, כבר בשנת 2003 - בזינוק מטאורי כמעט - מונתה לשופטת בית המשפט העליון. למרות הגיל הצעיר שבו מונתה לשיפוט בעליון, 51, הקריירה השיפוטית שלה עד המינוי עברה בכל הערכאות: בשנת 1990 מונתה -לשופטת בבית המשפט השלום בתל-אביב (בתחילת הדרך כשופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים); בשנת 1996 היא קודמה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; ובשנת 2003 הוזנקה למינוי בפועל בבית המשפט העליון. היום, עם ותק של 14 שנה בערכאה המשפטית הגבוהה במדינה, חיות עומדת בראש המערכת שמהווה את הבית המקצועי שלה כמעט שני עשורים.
לא "מסתחבקת"
חיות היא שופטת חרוצה, ידענית, שלא מותירה אף אבן לא הפוכה. עורכי דין רבים מתארים אותה כ"פדנטית. כירורגית של עולם המשפט, שלא נותנת פסקי דין על סמך אווירה". משפטנים מסכימים, כי ייחודה במציאת הנקודה שבה קבור התיק, וממנה לצאת אל הפתרון; אבחנתה בין עיקר לטפל; יכולת כתיבה, וכישרון להקיף המון חומר וגם לחלץ ממנו מה שרלבנטי. גישתה עניינית ("מאוד", אומרים עורכי דין), והיא אינה "מסתחבקת" עם הצדדים או מספרת בדיחות במהלך הדיונים.
הגם שמינויה לנשיאת בית המשפט העליון היה צפוי, לאור היותה השופטת הוותיקה במערכת לאחר הנשיאה היוצאת מרים נאור, הדרך לאישור המינוי לא הייתה קלה. אישור המינוי עוכב פעם אחר פעם על-ידי שרת המשפטים, איילת שקד, על רקע מחלוקת עזה שניטשה בין השרה לבין הנשיאה היוצאת, בשל הכוונות של שקד לבטל את "שיטת הסניוריטי"(מינוי השופט הוותיק ביותר בעליון לנשיאות).
לדברי מקורביה, חיות לא מתעסקת בכך כלל. היא שמרה על שתיקה ממלכתית בחודשים האחרונים שבהם נלחמה נאור על עצמאות המערכת, אך מקורביה תמימי דעים בנוגע ליכולותיה להדוף כל איום על הערכאה הגבוהה שהיא עומדת בראשה החל מהיום. מאחורי הקלעים התייחסה חיות לדברים בענייניות והביעה את כוונתה החד-משמעית לקיים יחסי עבודה תקינים וטובים עם שרת המשפטים המכהנת, לעבוד בשיתוף-פעולה ולקדם את המערכת. אבל זאת בכפוף לכך שהפוליטיקה לא תנסה להלך אימים על המשפט. אם חיות תידרש להילחם, היא תילחם; וכנראה היא תעשה זאת לא בנחמדות או בחברות, כפי שעשתה קודמתה נאור. הרף שלה הוא עצמאות המערכת המשפטית, והיא תגן עליה בנחרצות הנדרשת, ובכל מחיר.
לדברי מכריה, בכל הנוגע לתיקים שבהם היא מכריעה, את הנשיאה-השופטת חיות לא מעניינים צדדים - ימין-שמאל, אקטיביזם מול נון-אקטיביזם, דתי-חילוני. מה שמעניין אותה זה לפתור את המחלוקת שהובאה בפניה. תוכן פסיקתה, לרוב, "רזה" ונצמד לנסיבותיו של כל מקרה, והוא לא נופל לקטגוריות הרווחות בשיח על 'שמרנות מול 'אקטיביזם שיפוטי' בכל הקשור להתערבות בהחלטות שתי הרשויות האחרות. חיות עצמה מתייחסת לדיון בתוויות של אקטיביסט ושמרן כ"דיון שטחי ורדוד", כפי שאמרה לאחרונה לאחד מחבריה, וסבורה כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו - ובפועל נבחן כך - על-ידי שופטי העליון.
חיות גם לא מחפשת לחולל מהפכות מיוחדות בעליון, אלא היא מאמינה שדווקא הכרת בית המשפט לאזרחים בצורה טובה יותר, תסייע למערכת. לכן, הנשיאה הציבה לעצמה כמטרה - להנגיש את המערכת המשפטית לציבור הרחב, ולהביא לכך שהעם יכיר טוב יותר את שופטיו.
אסתר חיות
אישי: בת 63, נולדה במעברה בהרצליה, מחלקת את זמנה בין ירושלים לתל-אביב. נשואה לדוד חיות, הורים למשפטנים אורי ויוסי, וסבים לשתי נכדות
תפקיד: הנשיאה הנכנסת של בית המשפט העליון, לאחר 14 שנות שיפוט בו
תפקידים קודמים: עורכת דין פרטית בתחום המסחרי; שופטת זה 27 שנה, שעברה דרך כל ערכאות השיפוט
ציוני דרך: מומחית לדין האזרחי והמסחרי, זכתה בדירוג הגבוה ביותר בקרב שופטי העליון ב"משוב השופטים" שפורסם ביולי 2004 (שנה וחצי לאחר מינויה)
עוד משהו: שירתה בלהקת פיקוד מרכז בשנים 1971-1973, עם הזמרים אלי גורנשטיין, דורית ראובני והמנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום