בנימין ושרה נתניהו / צילום: רויטרס
צריך להבין את תגובת ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת התביעה החדשה נגד שרה נתניהו. הדבר הבסיסי שאותו צריך להבין הוא שהתגובה לא מיועדת אל הציבור בכללותו, אלא לחלק ממנו. הכוונה היא לאותו חלק בציבור שלא רוצה להאמין שיכול להיות רבב כלשהו במשפחת נתניהו.
החלק שמקבל את דברי נתניהו כפשוטם ואת דברי מבקריו כשקרים. אותו חלק בציבור שהעובדות לא מעניינות אותו; אותו חלק בציבור שמבחינתו נתניהו ואשתו אף פעם לא אשמים בכלום, ולא משנה מה מוכיחות הראיות ומה אומר בית המשפט, שקבע במקרה של מני נפתלי ששרה אכן מתעמרת בעובדיה. לאותו חלק בציבור שהאמת לא משנה. נקרא לציבור הזה "ההמון".
אותה שיטה, אותה אשה
"די, נמאס. אותה שיטה, אותם שקרים", אומר נתניהו בפתח תגובתו. הוא צודק. אבל איך זה יכול להיות אחרת כאשר זו אותה אשה? אי-אפשר לשנות את "השיטה" כאשר האישה ממשיכה באותו מעשים, כאשר דפוס התנהגותה אינו משתנה. אם לנתניהו נמאס מהשיטה - הדרך היחידה, תיאורטית כמובן, היא להחליף את מי שגורם לאותה שיטה. כלומר, את האישה המתעמרת.
גם בית המשפט סחטן?
את זה מבין כל אחד שרוצה להבין. לכן ברור שנתניהו לא מכוון את דבריו אל החלק האחר בציבור, החלק שחושב, בודק ומבקר - גם את עצמו. נתניהו מדבר כבר שנים אל האחרים, אל ההמון. נתניהו לא היה מעז לומר לציבור, שאינו המון, כי "השיטה היא להכפיש את משפחת נתניהו וגם לסחוט כספים מהמדינה" (יפה לראות את נתניהו דואג פתאום לכספים של המדינה).
לפי טענה זו של נתניהו, גם השופטת דיתה פרוז'ינין מבית הדין לעבודה מכפישה כדי לסחוט כספים, שכן בפסק הדין בענין מני נפתלי היא קבעה: "חומר הראיות שהוצג לפנינו ופורט בהרחבה מצביע על העסקה פוגענית חמורה" של שרה. מבחינת הציבור החושב, פסק הדין מדבר בעד עצמו. מבחינת ההמון, השופטת היא שמאלנית.
אשרי המנהיג וההמון
אשרי המנהיג שיש לו המון כזה, שלא רוצה לדעת את האמת עליו. כי לו רצה, אין ספק שהיה מסוגל להבין. אבל אם היה מבין היה מאבד את אמונו בנתניהו. וזה היה עובד לטובת השמאל. כי זה בעצם העניין. יותר משההמון אוהב את נתניהו, הוא שונא את "השמאל". הציבור האחר לא צריך להיעלב מראש הממשלה. לא אותם הוא מבקש לשקר. רק את ההמון.
השטויות של גבאי
אבי גבאי, מי יכול לומר ש"בוודאי שאני מאמין באלוהים. אני יהודי. יהודי לא יכול באמת שלא להאמין באלוהים". מי יכול להצביע עבור אדם שמדבר שטויות כאלה?