אהוד גינדס, גבי טרבלסי / צילומים: תמר מצפי, שלומי יוסף
1. האם שכר-טרחה של עד כ-150 מיליון שקל שדורשים לעצמם נאמני מגה, אודי גינדס, אמיר ברטוב וגבי טרבלסי, הוא שכר מוגזם? איזו שאלה טיפשית, ודאי שזה שכר מוגזם. האם שלושת הנאמנים ראויים לביקורת אחרי שהוכיחו שוב שנאמנים, כונסים ומפרקים של עסק שהתגלגל לבית המשפט, נאמנים בעיקר לעצמם ולשכר-טרחתם? שוב, שאלה טיפשית. ודאי שראויים לביקורת נוקבת. כיצד קרה שהם דורשים שכר-טרחה מנותק מכל היגיון ומציאות? התשובה היא בדיוק לב העניין: החוק מאפשר להם. איזה מין חוק מוזר זה, תשאלו ודאי, האם הוא מאפשר לבעלי מקצוע, כלומר עורכי דין ורואי חשבון העוסקים בחדלות פירעון, לנפח את שכר-טרחתם עד כדי אבסורד? ובכן, התשובה היא כן. החוק והתקנות מאפשרים לנפח את שכר-הטרחה עד השמים. לכן הג'וב הזה של פירוק וכינוס הוא אחד הג'ובים החלומיים של עורכי הדין ורואי החשבון. הם יודעים שאפשר לגרוף הון עתק בתוך זמן קצר יחסית.
האבסורד הזה של שכר-טרחת המפרקים-כונסים הוא דוגמה נהדרת לעיוותים חוקיים, שלא לומר לשחיתות-מוסרית חוקית. תבינו: הכול חוקי. הכול נעשה במסגרת התקנות שמאפשרות מרווח גמישות ענק בשכר-טרחתם של המפרקים-כונסים.
בין שמדובר בתכנוני מס מורכבים ובין שמדובר בפנסיות תקציביות מנופחות, הכול נעשה בהתאם לתקנות ולחוקים שלא פעם נתפרו למידתם של החזקים והעשירים. גינדס, ברטוב וטרבלסי הרוויחו את הביקורת עליהם ביושר, אבל הם לא הראשונים ולא האחרונים שמנצלים את פרצות החוק. הם והקולגות שלהם הרי לא אלטרואיסטים, הם רואים שאפשר לקחת באופן חוקי, אז למה שלא ייקחו? בואו נודה באמת: כולם היו נוהגים כמוהם - מקבלים באהבה-הבנה את הביקורת, העיקר שהכסף השמן ייכנס לכיס.
לכן, יש להפנות את האש למערכת המשפט, וליתר דיוק למשרד המשפטים, ואם רוצים לדייק עוד יותר: לכונס הנכסים הרשמי (עו"ד סיגל יעקבי), שיש לו בהחלט מעמד משפטי בעת פסיקת שכר-הטרחה, הן מכוח החוק והן מכוח פסיקות בית המשפט העליון בנושא. בסופו של דבר, יש לאיילת שקד, שרת המשפטים, הזדמנות לעשות היסטוריה (תהליך כזה החל טרום כהונתה אבל נתקע), לתקן את החוקים והתקנות המיושנים שמאפשרים למפרקים-כונסים לדרוש שכר-טרחה חסר כל היגיון ופרופורציה, ולא להיכנע ללובי של עורכי הדין ורואי החשבון.
2. איך עובד כל העסק הזה של פירוקים-כינוסים? מדובר בריטואל די קבוע, שראינו בעשרות ובמאות תיקים בשנים האחרונות: עסק נקלע לקשיים פיננסיים, ונגרר לבית המשפט כדי לבקש הגנה מנושיו וכדי לנסות לארגן את חובותיו (תספורות, תגלחות וכל הרפורטואר הזה). בשלב הזה בית המשפט ממנה לעסק כונסים-מפרקים, שאפשר לכנותם "קבלני הלכלוך". כלומר, הם נדרשים למכור את העסק, בשלמותו או בחלקיו, כעסק חי, לאחר שניהלו אותו בתקופה שעד המכירה. אפשרות אחרת, לא נעימה, היא לשלוח את העסק לבית הקברות העסקי, כלומר, לפרק אותו ולנסות במהלך הפירוק להוציא את המקסימום ממה שנותר ממנו. בדרך כלל, מתקיים מכרז על העסק (למשל, מגה, קלאבמרקט וגלובוס מקס), שבו נמכר העסק החי למרבה במחיר. כל התהליך הזה מתאפיין במשפטיזציה: הידיינות עם הנושים, הידיינות עם העובדים ודיונים בבתי המשפט עד לחתימת הסכם המכירה. בסופו של דבר, התהליך מתמצה בדבר אחד: מכירת העסק או פירוקו. או אז, מבקשים הנאמנים את שכר-טרחתם, בהתאם לכמה תקנות מאוד גמישות בחוק. הם רוצים כמובן כמה שיותר, כמה שהחוק מאפשר להם, אבל מטיחים בהם ביקורת חריפה (כמו במקרה של מגה וקלאבמרקט), אז בית המשפט "נענה" לביקורת ומפחית את שכר-הטרחה מהדרישה ההתחלתית. אז זה כמו שוק? כן, למרבה הצער. בית המשפט הוא שוק וגם המספרים שמשחקים איתם. השופט הוא שקובע את שכר-הטרחה הסופי - שוב, כמו בשוק - במסגרת הגמישות שמאפשר החוק.
3. ומה אומר החוק? יש כמה אפשרויות, כאמור, לקבוע את גובה וצורת שכר-הטרחה. הנה הן בקצרה, כפי שנקבעו בחוק ופורשו על ידי כונס הנכסים הרשמי הקודם, פרופ' דוד האן:
בתקופת הניהול של העסק, השכר יחושב מדי שלושה חודשים, כאחוזים מתוך המזומנים שקיבל הכונס עבור מכירת שירותים או מוצרים של החברה באותה תקופה. דמי הניהול מתחילים מ-5% ויורדים בהדרגה ככל שהסכומים גדלים, עד לרמה של 0.5% (רף של כ-19 מיליון שקל) ו-0.2% על כל שקל נוסף. עם זאת, פרופ' האן הציב סייג: כאשר על פניו החישוב האריתמטי של שכר הניהול והמימוש מביא לתוצאה בלתי סבירה, ניתן לאזן את התגמול על דרך של תוספת מאמץ מיוחד סביר.
שכר המימוש בתוספת דמי הניהול נקבע כאחוזים מתקבולי המימוש של הנכסים בהתאם למדרגות. השכר בגין המימוש כולל את מלוא התמורה בגין המימוש בצירוף הרווחים שנצברו. שימו לב למדרגות: מ-20% עד 5% (רף של כ-3.3 מיליון שקל), ו-1% על כל שקל נוסף שהוא מעל הרף הזה.
ועכשיו לאופציית "שכר החלוקה", שבאמצעותה אפשר לנפח באופן משמעותי את שכר-הטרחה. כונס שלא ביקש שכר-טרחת ניהול או מימוש רשאי לבקש שכר-טרחה מתוך סך כל הנשייה שחילק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף. מדובר, ברמה התיאורטית, בדמי הצלחה, כלומר, אם הכונסים מצליחים להחזיר כמה שיותר חובות לנושים, הם יזכו לכמה שיותר דמי ניהול. גם כאן הדבר נקבע במדרגות, ומי שמצליח, למשל, להחזיר 80% מהחובות לנושים, יקבל 11%-12% כשכר-טרחה. אם מדובר בחובות של מאות מיליוני שקלים, שכר-הטרחה יכול להגיע לרמות חריגות, כמו במקרה של מגה. פרופ' האן אף הבהיר כי "בנסיבות מיוחדות שנבעו ממאמץ מיוחד... ניתן לאשר לבעלי התפקיד שחילקו בפועל לכל הנושים דיבידנד בשיעור העולה על 80%, שכר שינוע בין 12% ל-15% ואשר יחושב מתוך סך כל הנשייה לחלוקה". והנה: זה בעצם הרישיון לדרוש שכר-טרחה בשמים באופן חוקי למהדרין.
יש גם אופציה לשכר שעתי, אלא שהיא אינה מומלצת בדרך כלל על ידי הכנ"ר, גם בגלל שקשה מאוד לעקוב אחרי שעות העבודה (שוב, קל לנפח אותן), וגם בגלל שלכונסים יש אפשרויות מתגמלות יותר. בכל מקרה, נקבע ששעת העבודה לא תעלה על 500 שקל ובתיקים בעלי מורכבות תהיה אפשרות לקבוע שכר שעתי גבוה יותר.
4. ועכשיו לאבסורדים של דרישות וקביעות שכר-הטרחה על-פי החוק:
לכונסים יש נטייה להתהדר ב"מאמץ" שהם עשו וב"מורכבות" של התיק, כדי להמחיש עד כמה מגיע להם שכר-הטרחה.
במגה, למשל, הנאמנים התרברבו שהם הבריאו את הרשת ושמרו על ביטחונם התעסוקתי של עובדיה. זה לא ממש מדויק. יכולת ההבראה ויכולת החזר החובות של החברה שנקלעה לקשיים לא ממש תלויה באיכות הנאמנים, אלא בעיקר באיכות החברה שנכנסה לכינוס וב"איכות" השוק שבו היא פועלת. כלומר, אם למתחרים "שווה" לקנות אותה (שופרסל וקלאבמרקט הן דוגמה מצוינת), הם מסוגלים להקפיץ את המחיר ולפזר הבטחות לעובדים. זה לא בזכות הכונסים-נאמנים, אלא בגלל נתוני בסיס של החברה. לכן, שכר-טרחה על בסיס אחוזי נשייה הוא פשוט מופרך.
מי צריך כונסים-נאמנים? לא תמיד צריך אותם. אם יש כמה נושים גדולים, כמו בנקים, במקרים מסוימים אין צורך להוציא למיקור חוץ את הטיפול המשפטי במכירת הנכס במכרז, אלא לעשות זאת "בתוך הבית", כלומר באמצעות המחלקות המשפטיות של הבנקים.
בחירת הכונסים-נאמנים-מפרקים: נוצר מועדון אקסקלוסיבי של משרדים שמקבלים את רוב התיקים של חדלות פירעון, בין שבזכות היכרות-קירבה ארוכת שנים עם שופטים ובין שבזכות היכרות-קירבה עם הבנקאים. מועדון אקסקלוסיבי של גוזרי קופונים - שמור לי ואשמור לך.
מכירת החברה לאו דווקא לקונה האיכותי: בגלל השאיפה הטבעית של הכונסים לקבל כמה שיותר כסף, הן לנושים והן לעצמם, הנטייה היא לקבל את הצעת המחיר הכי גבוהה ולאו דווקא את הקונה האיכותי מבחינת העובדים והצרכנים. במקרה של נכסי נדל"ן זה נכון, אבל במקרה של מגה, זה לא יכול להיות הקריטריון היחיד. במגה נבחרה יינות ביתן, בחירה שלא שירתה את הצרכנים ולא שירתה את התחרות מול שופרסל. דווקא בחירה ברמי לוי הייתה משרתת הרבה יותר את הצרכנים ואת התחרות.
5. הפתרון: כרגע יש ג'ונגל פרוע בתחום, מרחב גדול מדי לקביעת שכר-הטרחה ומרחב גדול מדי למשחק עם המספרים, הרי גם היקף הנשייה הוא עניין למניפולציות חשבונאיות. האופציה של אחוזי נשייה איננה יכולה להיות רלוונטית, כי היא מנפחת את שכר-טרחה. ובכלל, הגיעה העת לקבוע שכר מקסימום לשכר-טרחה בתיקים של חדלות פירעון. אין הרי גבול לתאוות הבצע, אז הגיע הזמן להציב לה גבולות.
כך נקבע השכר של הכונסים, הנאמנים והמפרקים בהליכים של חדלות פירעון:
■ שכר הניהול מחושב מדי שלושה חודשים, כאחוזים מתוך המזומנים שקיבלו הכונסים-נאמנים-מפרקים עבור מכירות שירותי או מוצרי החברה באותה תקופה. דמי הניהול מתחילים מ-5% ויורדים בהדרגה ככל שהסכומים גדלים, עד לרמה של 0.5% (רף של כ-19 מיליון שקל) ו-0.2% על כל שקל נוסף.
■ שכר מימוש שכר מימוש באחוזים מתקבולי המימוש, בצירוף הרווחים שנצברו ללא הפחתת ההוצאות שהוצאו לשם המימוש כמו פרסום, שמאות וכדומה. השכר בגין המימוש נקבע לפי מדרגות: מ-20% ועד 5% (רף של כ-3.3 מיליון שקל) ו-1% לגבי כל שקל נוסף מעל הרף הזה.
■ שכר חלוקה כונסים שלא ביקשו שכר-טרחת ניהול או מימוש רשאים לבקש שכר-טרחה מתוך סך הנשייה שחולק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף. בנסיבות מיוחדות, החוק מאפשר לאשר לבית המשפט שכר שינוע בין 12% ל-15% מסכום הנשייה, אם ההיקף עלה על 80% מסכום החובות.
■ שכר שעתי ההמלצה של כונס הנכסים הרשמי היא לגבות שכר שעתי בסכום שלא יעלה על 500 שקל לשעת עבודה. עם זאת, בתיקים בעלי מורכבות והיקפים מיוחדים, ניתן יהיה לקבוע שכר שעתי גבוה יותר. בכל מקרה, מדובר באופציה חריגה: קל מאוד לנפח את שעות העבודה והכונסים מעדיפים אופציות אחרות.