פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
האם בשם המאבק של המדינה בהלבנות ההון מותר לפגוע בזכותו של נאשם/חשוד לקיום הליך הוגן? האם המדינה רשאית להגיש ראיות לבית המשפט במסגרת הליכי חילוט לפי חוק איסור הלבנת הון מבלי להעבירם לעיון הנאשם/החשוד? שאלות עקרוניות אלה - הנוגעות כיום כמעט לכל תיק פלילי-כלכלי מתנהל - יוכרעו בקרוב על-ידי בית המשפט העליון, שקבע כי הרכב של שלושה שופטים ידונו בסוגייה.
הסוגייה העקרונית הגיעה אל פתחו של העליון במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש חשוד בתיק פלילי על החלטת המחוזי מרכז בלוד, המתירה למדינה להגיש מסמכים וראיות במעמד צד אחד, מבלי שיועברו לחשוד. זאת, במסגרת הליך להארכת תוקף החזקה של רכוש של החשוד שנתפס במסגרת חקירתו.
לטענת החשוד, מבקש הערעור, המחוזי טעה כשקבע שהוא רשאי לקבל לעיונו מסמכים במעמד צד אחד, מבלי שאלו הוצגו קודם לעיונו. "מדובר בסוגייה משפטית חוקתית בדבר זכותו החוקתית והטבעית של החשוד להליך הוגן", נכתב בבקשת הערעור, שהוגשה באמצעות עו"ד ציון סהראי ממשרד עורכי הדין רזניק-סרטל-סהראי.
לשכת עורכי הדין הסכימה עם עו"ד סהראי כי מדובר בתיק בעל השלכות רוחב על הליכים פליליים רבים המתנהלים כיום, ועל כן ביקשה להצטרף לבקשת רשות הערעור. זאת, תוך שהיא תומכת בעמדה, לפיה קיומו של הליך משפטי במסגרתו מתבקש בית המשפט לקבל לעיונו מסמכים וראיות במעמד צד אחד ואף לעשות בהם שימוש, מבלי שלצד שכנגד ניתנת הזדמנות נאותה לעיין באותם מסמכים ולהתייחס אליהם ולאמור בהם - פוגע בזכותו החוקתית של חשוד להליך הוגן.
מנגד, המדינה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לערער, מאחר שלעמדתה התביעה אינה חייבת להעביר לחשודים בשלב הראשון של התיק חומרי חקירה. עוד טוענת המדינה כי עמדת החשוד תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה השופטים לא יהיו חשופים למידע שיש בידי המשטרה המצדיק את המשך תפיסת הרכוש.
החילוט ככלי נשק מרכזי
החילוט הפך זה מכבר לאחד מכלי הנשק המרכזיים של רשויות האכיפה והפרקליטות במסגרת המאבק הכלכלי בעבריינות. בשנת 2016 עמד שווי הרכוש שנתפס על-ידי המשטרה בשלבי החקירה הראשונים (שלב שבו עדיין לא התבררה אשמתו של החשוד) על כ-753 מיליון שקל.
באמצעות בקשות התפיסה והחילוט תופסות המשטרה, רשות המסים והפרקליטות רכוש מגוון של חשודים בפלילים, ובין היתר מכוניות, חשבונות בנק, יצירות אומנות, מזומן שנתפס בכספות, בתים, ואף יאכטות ומטוסים פרטיים. הרכוש שנתפס מוקפא, לעיתים למשך שנים, עד בירור ההליך החקירתי והמשפטי שנפתח נגד החשוד. במקרה של הרשעה - עובר הרכוש לרשות המדינה לצמיתות, ואילו במקרה של זיכוי - הוא מוחזר לבעליו.
מטבע הדברים, ספג כלי החילוט ביקורת חריפה מקרב המייצגים בתחום עבירות הצווארון הלבן ועורכי הדין הפליליים, שהעלו טענות על כך שהמדינה עושה שימוש מופרז בתפיסת רכוש. זאת, תוך פגיעה בזכויות החשודים, במיוחד בשלבי החקירה הראשוניים, במהלכם לא הוכחה אשמתם. בין היתר, נטען, פוגעת התפיסה של כלל הרכוש ביום פתיחת החקירה ביכולת של החשודים לממן לעצמם ייצוג משפטי.
בחודש שעבר נחשף ב"גלובס" כי הביקורת של המייצגים עלתה מדרגה, כאשר בתלונה ללשכת עורכי הדין נטען כי הפרקליטות פוגעת בזכותו של החשוד לקיום שימוע הוגן. זאת, לאחר שבמסגרת הליכי תפיסת רכוש של חשוד הגישה הפרקליטות לבית המשפט חומר סודי הכולל "ממצאי שימוע" (ראו מסגרת).
עד כה לא ניתנה תשובה ברורה לשאלה איפה עובר הגבול של הגשת הראיות סודיות לבית המשפט במסגרת הליכי תפיסה וחילוט; וכעת, כאמור, הגיעה השאלה המשפטית הזו להכרעת בית המשפט העליון.
מבקש הערעור בתיק, בעל חברה למתן שירותי מטבע, נחקר בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון (איסור ביצוע פעולות ברכוש שהוא רכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון או דיווח כוזב בנוגע לרכוש). במסגרת החקירה ביקשה המדינה לתפוס את רכושו לצורך חילוט עתידי, ולאחר דיון בבית משפט השלום שוחררו בהסכמה חלק מהנכסים התפוסים. יתרת הרכוש התפוס - מיליון שקל במזומן, מחצית הזכויות בשתי דירות מגורים בפ"ת ורכב מסוג אאודי - נותר תפוס על-ידי המדינה לתקופה של 180 יום, עד למאי השנה.
רגע לפני שפג צו תפיסת הרכוש, הגישה המדינה לבית משפט השלום בראשון-לציון בקשה להארכת תוקף החזקת הנכסים התפוסים ב-90 ימים נוספים, ובקשתה התקבלה, למעט בנוגע לסך של כ-175 אלף שקל אותם שחרר בית המשפט לצורך תשלום חובות החשוד למס הכנסה ולביטוח הלאומי. בדיון בבקשתה להארכת צו התפיסה, ביקשה המדינה להציג לעיונו של בית משפט השלום מסמכים ודוחות, וזאת מבלי שהעתקם יועבר לעיון החשוד.
סנגורו של החשוד, עו"ד סהראי, התנגד לבקש, וטען כי ככל שבית המשפט מבקש לעיין במסמכים ולעשות בהם שימוש במסגרת החלטתו, יש להעביר עותק ממסמכים אלו לעיון החשוד ובא-כוחו - ולא, אין לעשות בהם שימוש.
בית משפט השלום קיבל את בקשת המדינה, וקבע כי אין חובה על המדינה להעביר לעיון המבקש את אותם מסמכים ודוחות שהוצגו לעיונו לבד ולשימושו. כמו-כן בית המשפט עשה שימוש במסמכים ובדוחות אלו במסגרת החלטתו להאריך את תוקף צו התפיסה.
על החלטה זו ערער החשוד לבית המשפט המחוזי וערעורו נדחה. "זו הפרקטיקה המקובלת בבתי המשפט מזה שנים רבות", קבע שופט המחוזי, ד"ר עמי קובי, שציין כי "ראוי היה שנושא זה יוסדר מפורשות בחוק, ואולם בשלב זה אין מקום לשנות מהפרקטיקה הקיימת".
החשוד לא ויתר. בבקשת רשות הערעור שהגיש לעליון, טוען החשוד כי מדובר במקרה מובהק המצדיק מתן רשות ערר בגלגול שלישי, כיוון שמדובר בעניין בעל חשיבות משפטית וציבורית, שראוי שיזכה לבירור שיפוטי נוסף. "מדובר בבקשה הנוגעת לקיומו של הליך המתנהל על בסיס יומיומי בבתי משפט השלום ברחבי הארץ - הוא הליך של בקשה להארכת תוקף החזקת תפוסים, במסגרתו מוגשים לבית המשפט מסמכים וראיות במעמד צד אחד". לטענת החשוד, מדובר בעניין שיש לו השפעה על הליך משפטי נפוץ מאוד המתנהל באופן תדיר ויומיומי, ולכן הגיעה העת שהעליון יקבע כי מדובר בפרקטיקה פסולה ולא חוקתית.
בתגובת המדינה לערעור - באמצעות עו"ד אריה פטר, סגן מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות - דוחה המדינה את כל טענות החשוב, וטוענת כי אין כל פסול בהגשת ראיות לעיונו של בית המשפט בלבד במסגרת הליך תפיסת רכוש. לטענת המדינה, "על אף שטענות החשוד הן טענות מעניינות ושובות לב על פניהן", יש לדחות אותן. זאת בין היתר לדבריה, כיוון שלבית המשפט יש סמכות לעיין בחומרי חקירה כחלק מזכותו לעיין בחומרים אלה במסגרת הליכי המעצר הראשוניים בטרם הגשת כתב אישום (המכונים "מעצר ימים"), וזאת מבלי שחומרים אלה יוצגו לחשוד. עוד טענה המדינה כי הסמכות בית המשפט לעיין במסמכים במעמד צד אחד במסגרת הליכי תפיסת רכוש מחויבת המציאות, כי בלעדיה לא יוכל בית המשפט להכריע בבקשת התפיסה עצמה.
לשכת עורכי הדין מבקשת לטעון בבית המשפט העליון: "פערי מידע בלתי הוגנים נוצרים בין רשויות האכיפה לבין חשודים שנתפס רכושם"
כלי החילוט ותפיסת הרכוש של חשודים ונאשמים הפכו זה מכבר למקור גאווה עבור רשויות האכיפה שרואות בתפיסה ובחילוט כלים מרכזיים במלחמה שהכריזו נגד ההון השחור, שנתפס בעיניהם כמכת מדינה. אך הכלים הללו מעוררים מחלוקות תדירות בין הסנגורים למדינה על-רקע הטענות לפגיעת יתר בזכויות החשודים בשם המאבק בהלבנות ההון.
כפי שנחשף ב"גלובס", לאחרונה הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין של סנגור שטען כי במסגרת הליכי תפיסת רכוש החשודים, ועל-מנת להצדיק את המשך תפיסת הרכוש, הפרקליטות עושה מעשים שלא ייעשו, ובין היתר, העבירה חומר סודי הכולל "ממצאי שימוע", כחלק מחומר ראייתי במסגרת הליך תפיסת רכוש של חשודים. לטענתו, מדובר ב"שימוש ציני במסגרת הליכים מקדמיים בחומר שאסור לעשות בו שימוש".
הדברים מפורטים במכתב תלונה שהגיש עו"ד אורי גולדמן לפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין נגד הפרקליטות, בנוגע להליך תפיסת רכושו של ניסים לסרי. זאת, במסגרת חקירתו בחשד לניהול "עסק" שפעל להברחה, למכירה ולהפצה של תרופות מרשם לכל דורש מספקים שונים במזרח הרחוק אל עשרות אלפי לקוחות, בעיקר בארה"ב.
במכתבו ללשכה טען עו"ד גולדמן כי במסגרת הדיונים בבקשה לשחרור הרכוש התפוס של לסרי ורעייתו, המדינה העבירה חומר סודי לעיונו של בית המשפט שלא כדין; ומבקש את התערבות הלשכה בעצירת המהלך, שמהווה לטענתו פריצת סכר. הלשכה טרם השיבה לפנייה זו, אולם עמדתה בעניין זה נפרסת באופן נרחב בבקשה שהגישה להצטרפות לבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט.
ועדת איסור הלבנת הון של הלשכה, באמצעות יושבי הראש המשותפים - עורכי הדין יעל גרוסמן, גיל דחוח ושרון כהנא - פנתה לוועד המחוזי של הלשכה בבקשה לצרף את הלשכה כ"ידיד בית המשפט" (היינו - להצטרף להליך לצורך הבעת עמדה) לבקשה הנתפסת בעיניהם כ"סוגייה משפטית חוקתית בדבר זכותו החוקית והטבעית של חשוד להליך הוגן". לפי עמדת הוועדה, קיומו של הליך משפטי, במסגרתו מתבקש בית המשפט לקבל לעיונו מסמכים וראיות במעמד צד אחד ואף לעשות בהם שימוש, מבלי שלצד שכנגד ניתנת הזדמנות נאותה לעיין באותם מסמכים ולהתייחס אליהם - פוגע בזכותו החוקתית של חשוד להליך הוגן.
הוועד המחוזי של הלשכה אישר פה אחד את הצטרפות הלשכה כידיד בית משפט להליך, ובקשה בהתאם הוגשה לבית המשפט העליון. בבקשה צוין כי הוועדה של הלשכה התרשמה, שבשל "הפרקטיקה הנוהגת", נוצרים פערי מידע בלתי הוגנים בין רשויות האכיפה לבין נפגעים או חשודים שנתפס רכושם. עוד נכתב בבקשת ההצטרפות כי "הוועדה התרשמה כי נעשה שימוש רחב מדי באי-חשיפת מידע בפני הצד הטוען (הנאשם/החשוד - א' ל"ו), באמצעות הטענה של 'חשש לשיבוש החקירה'".
עוד ציינה הלשכה כי בתי המשפט אינם נוהגים באופן דומה בכל הבקשות. כך, למשל, נמצאו מקרים שבהם שופטים קבעו שיש להעביר מידע לחשודים ואף לחשוף בפניהם חומרי חקירה, אך היו מקרים ששופטים אפשרו למשטרה לא למסור אפילו את שווי הנכסים שנתפסו או "שווי" עבירת המקור לפי חוק הלבנת הון, הקובע את היקף התפיסה המותר. הלשכה ציינה כי לאחר זמן רב, כששנחשף חומר החקירה, התברר שלא היה כל בסיס לטענות המשטרה בנוגע להערכת שווי הנכסים הנמוך על-ידה והיא התבססה על חומר בלתי קביל בעליל.