העבירה של העלבת עובד ציבור היא אחת העבירות הייחודיות בספר החוקים הישראלי, במובן זה שהיא נועדה להגן על סקטור מסוים בתוך החברה הישראלית - זאת בשונה מרוב החוקים, שנועדו להגן על כל אחד מהפרטים בחברה.
הרכב מורחב של 9 משופטי בית המשפט העליון נתן היום (ה') פסק דין שזיכה את הרב אליצור סגל מהרשעה בעבירה של העלבת עובד הציבור, הרב הצבאי לשעבר ישראל וייס, בכך שתקף אותו בחריפות וכינה אותו, בין היתר, "רב מטעם המלכות".
בפסק הדין דנו שופטי העליון בשאלות עקרוניות הנוגעות לפרשנותה וגבולותיה של העבירה של העלבת עובד ציבור, וקבעו, בין היתר, כי "ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולתה של עבירת ההעלבה".
עוד נקבע כי "פגיעתה הקשה של עבירת ההעלבה של עובד ציבור בחופש הביטוי מחייבת ריסון וזהירות רבה לא רק במסגרת פרשנות העבירה עצמה, אלא גם במסגרת המנגנונים החיצוניים לה ובמיוחד בגדרי מדיניות ההעמדה לדין".
בשנת 2004 פירסם סגל באתר האינטרנט "מנהיגות יהודית", בו שימש כעורך, מאמר חריף נגד הרב הצבאי לשעבר, ישראל וייס. במאמר השווה סגל את הרב הצבאי לרב "מטעם המלכות" ותקף אותו בחריפות בשל תפקודו לנוכח התנהלות הצבא בהיבטים שונים, כגון שירות נשים לצד גברים, חילול שבת ואי-שמירת כשרות בבסיסיו.
בשנת 2006 הוגש נגד סגל כתב אישום, בו יוחסה לו עבירת ההעלבה. בית משפט השלום בירושלים הרשיע אותו בעבירה וגזר עליו 6 חודשי מאסר על-תנאי, תשלום קנס בסך 3,000 שקל או מאסר של 30 ימים תחתיו ופיצוי בסך 4,000 שקל לרב הצבאי.
סגל ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור על הכרעת הדין נדחה והערעור על גזר הדין התקבל בחלקו, כך שמשך המאסר על-תנאי שהוטל עליו קוצר לחודש אחד בלבד, והקנס והפיצוי שנגזרו עליו נותרו על כנם.
סגל הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בה טען נגד הרשעתו וכן העלה טענות עקרוניות בדבר פרשנות עבירת ההעלבה. בין השאר ביקש סגל לבטל את ההלכה המנחה שנקבעה בעניין זה (שנקבעה בדנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל) ולחלופין להצר את גבולותיה.
האגודה לזכויות האזרח הצטרפה לדיון בערעור במעמד "ידיד בית המשפט". באמצעות עו"ד דן יקיר, הזהירה האגודה כי הרשעתו של סגל בעבירת העלבת עובד ציבור "מהווה עליית מדרגה מדאיגה העלולה לערער את ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי במדינת ישראל ואת זכות האזרח לבקר את התנהלותם של אנשי ציבור ללא מורא".
בפסק הדין שניתן היום מפי הנשיאה בדימוס מרים נאור, בהסכמת המשנה לנשיאה סלים ג'ובראן, הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וענת ברון, הוחלט פה-אחד לקבל את הערעור, במובן זה שסגל יזוכה מהרשעה בעבירת ההעלבה.
בפסק הדין צוין כי כפי שהובהר כבר בהלכת אונגרפלד, עבירת ההעלבה נועדה להגן על עובד הציבור כאורגן של השירות הציבורי, כאמצעי לשמירה על תפקודו התקין של השירות - ולא על אינטרס פרטי של העובד. כל שופטי ההרכב עמדו על פגיעתה הקשה של העבירה בחופש הביטוי והדגישו את חשיבותה של חירות זו.
על רקע זה, נדונה השאלה מהי נקודת האיזון הראויה בין הערך המוגן בעבירת ההעלבה לבין הפגיעה בחופש הביטוי. כל השופטים הסכימו כי פגיעתה הקשה של העבירה בחופש הביטוי מחייבת להציב לה סייגים ולצמצם את תחולתה אף מעבר למה שנקבע בהלכת אונגרפלד, שם נקבעו שני מבחנים לתחולת העבירה.
יחד עם זאת, הובהר כי לא ניתן להפוך את העבירה לאות מתה, בהיותה עבירה מוגנת לנוכח הכלל בדבר שמירת הדינים ובשל החשש מפני פגיעת יתר בערך המוגן שביסודה. הנשיאה נאור, אליה הצטרפו כאמור כל שופטי ההרכב, קבעה כי במסגרת המבחן התוכני בעבירה יש לתת משקל לעוצמת הפגיעה הנגרמת בחופש הביטוי.
בפרט היא עמדה על חשיבותו של הביטוי הפוליטי, העומד בראש הפירמידה של הביטויים. לדעתה של נאור, ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולתה של עבירת ההעלבה, בשל חשיבותם היתרה ולאור הצורך החיוני להגן על חירות זו, שבלעדיה לא תיתכן דמוקרטיה.
השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבוע שביטויים פוליטיים יהיו מוגנים תמיד מפני העבירה.
בנוסף, נאור עמדה על שיקולים שונים בהם יש להתחשב במסגרת יישום המבחן ההסתברותי לעבירת ההעלבה, ובכלל זה מעמדם של עובד הציבור ושל הגורם העולב, פומביות הביטוי וקהל היעד שלו וכן חשיפת העובד לעלבון. בשאלה האם מודעות עובד הציבור המסוים לדברים שכוונו נגדו היא תנאי לתחולת העבירה, נחלקו דעות השופטים.
מעבר לכך, נקבע בפסק הדין כי פגיעתה הקשה של עבירת ההעלבה בחופש הביטוי מחייבת ריסון וזהירות רבה לא רק במסגרת פרשנות העבירה עצמה, אלא גם במסגרת המנגנונים החיצוניים לה ובמיוחד בגדרי מדיניות ההעמדה לדין. בהתאם, נקבע כי יש לדרוש אישור מוקדם מבכירי הפרקליטות לפתיחה בחקירה, סגירת תיק והעמדה לדין בכל מקרה של העלבת עובדי ציבור. זאת, אף כאשר מדובר בעובד ציבור זוטר, ולא רק במקרה של העלבת עובד ציבור בכיר או נבחר ציבור, כפי שנהוג כיום.
השופט הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי יש לדרוש אישור כאמור רק לגבי העלבה של עובד ציבור בדרג בכיר או בינוני, אך לא בדרג זוטר.
אשר למקרה הספציפי שנדון בפסק הדין, כל השופטים הסתייגו מהביטויים הקשים שנכללו במאמר של סגל מושא כתב האישום. אולם לדבריהם, מדובר בביטוי פוליטי מובהק שאינו מקיים את המבחן התוכני לעבירת ההעלבה. על כן הוחלט פה-אחד לזכות את המבקש מעבירת ההעלבה.
עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח: "לא זכור לי מתי לאחרונה בהרכב של 9 שופטים בבית המשפט העליון לא היו דעות רוב ומיעוט. העבודה שבת המשפט העליון זיכה את אליצור סגל פה-אחד מעידה עד כמה הפרקליטות הרחיקה לכת בהגשת כתב אישום נגד מאמר דעה. חופש הביטוי הפוליטי זכאי להגנה הרחבה ביותר. חופש הביטוי נועד להגן גם על דעות חריפות ומקוממות. מדובר בפסק דין חשוב בהצבת גבולות לכוחה של פרקליטות ולהגבלת השימוש בעבירה של העלבת עובד ציבור, בה נעשה שימוש רב מדי".
