עולא בכר סלאמה / צילום: יונתן בלום
המונח 'מלאת ניגודים' נכתב על עולא בכר-סלאמה, מנכ"לית חברת 'סיבאנא מדיקל' הממוקמת בנצרת. היזמית הנמרצת מצליחה להיות כן ולא פמיניסטית, חלק ולא חלק מן החברה הערבית ממנה באה. היא כנה באופן יוצא דופן לגבי חייה, ולא חוששת לשחוט פרות קדושות בתחום החינוך וההורות.
"הבית שגדלתי בו אפשר לי להיות בדיוק מי שאני", היא מספרת. "גדלתי בעכו להורים שעבדו כל הזמן - אבא שלי קבלן, אמא שלי הייתה מורה וסגנית מנהלת. אבא שלי הוא אדם מאמין, אך לא דתי במנהגיו. הוא שמרן, אבל מאוד רציונלי, ואפשר לשכנע אותו אם מדברים בהיגיון. דווקא אחי הוא זה שאמר לי 'אל תלכי עם בנים' או 'החצאית שלך קצרה מדי', אבל כשגדלנו אבי שם לו גבולות, וכך אני ואחותי יכולנו לעשות מה שרצינו".
בתיכון נשלחה בכר ללימודים בחיפה. "ההורים שלי היו שאפתנים לגבי הלימודים שלנו. זה היה טרנד בקרב בני המעמד הכלכלי הגבוה, ללמוד בבית הספר האורתודוכסי בחיפה, שעד היום נחשב לבית ספר מצוין. המשמעות הייתה שהיינו שעתיים ויותר ביום על הכביש. דאגו שיהיו לנו חיים קשים", היא מספרת בחיוך.
בכר בכלל חלמה להיות וטרינרית. "זו אחריות אפילו יותר גדולה בעיניי מאשר להיות רופאה, כי בעלי החיים לא יודעים לומר מה כואב להם. אולי עוד אחזור לזה יום אחד. יש לי בגינה מגוון בעלי חיים - לטאות, אוגרים, כלב וחתולים. גם הילדים שלי ירשו את אהבת בעלי החיים ממני", היא מספרת.
במהלך לימודיה באוניברסיטה, עבדה בכר כתועמלנית ברמדיה. "הגעתי לחברה שנה לפני המשבר, כנציגה רפואית מול המגזר הערבי. יום אחד, בשבת בערב, אני מקבלת טלפון ממכרה: 'הנוירולוג שלי אומר שהמוצרים שלכם פוגעים במוחם של תינוקות'. אמרתי 'שטויות' וניתקתי, ואז הגיע טלפון מהחברה עצמה - אנחנו במצב חירום, כולם להתייצב. גילינו שאכן יש בעיה והיא באחריותנו, תינוקות נפגעים. הרגשתי נורא לאחר שבמשך שנה שלמה שכנעתי רופאים שכדאי להם לקנות את המוצר.
"בזמן המשבר לא היו לי ילדים, אך הם נולדו כשעוד עבדתי בחברה, ובאותה תקופה קניתי לתינוקות שלי אך ורק מוצרי רמדיה. כשהייתי מגיעה לשלם, הקופאית הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת, ואמרה 'את יודעת שהיה משבר?'. כך הבנו שלא ניתן לשקם את החברה. אם כבר מישהו רוצה לרכוש את המוצר כי השתכנע שהוא טוב, הוא לא רוצה שיסתכלו עליו כהורה שלא יודע או שלוקח ביודעין סיכון על ילדיו".
עולא בכר סלאמה היא אחת מ-20 היזמיות המובילות של 'ליידי גלובס' לשנת 2017. לפרויקט המלא>
איך מסלול הקריירה שלך היה נראה לולא המשבר?
"הייתי היום מנכ"לית רמדיה, אולי. זו הייתה חברה נהדרת עם מוצרים נהדרים, והתקדמתי בה מהר מאוד. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה אחרת שהייתה גורמת לי לעזוב".
חוויית רמדיה הייתה עבור בכר בית ספר לניהול משברים, ושם היא פגשה גם את הראשונה מבין שתי מנטוריות שהיא מציינת כמשמעותיות ביותר לקריירה שלה - ענת משולם, שהייתה מנהלת התחום הרפואי ברמדיה והמנהלת הישירה של בכר.
"למדתי ממנה איך מנהלים אנשים. היא עשתה את זה בצורה מעולה, ולי לא היה שום ניסיון בזה. למדתי ממנה לדייק מאוד את הגבול שבין להיות חברה לבין להיות בוסית. היא גם לימדה אותי להיות גמישה בתקשורת עם העובדים. אצלי התקשורת היא מאוד תכלס, בעבודה וגם בבית. התחושה שלי היא תמיד שאין זמן. ענת לימדה אותי כמה חשוב להקשיב. ענת בעצם לימדה אותי את הניהול הנשי".
לאחר משבר רמדיה עבדה בכר בטבע ישראל, ולאחר מכן בניאופרם, שם פגשה את המנטורית השנייה שלה, מיכל פלטי, מנהלת בחברה. "מיכל היא אחת הנשים החזקות והמקצועיות שהכרתי. היא האמינה ותמכה בי. אולי היא הרגישה סוג של אחריות עליי, משום שהייתי הערבייה היחידה בחברה. גם הבעלים והמנכ"ל, דוד פורר, תמיד נתן לכל אחד מהעובדים יחס אישי, וזה דבר שגורם לכל עובד לדרייב.
"יום אחד הגעתי למיכל ואמרתי לה שאני רוצה לעשות יותר, אבל לא הגעתי בידיים ריקות, אלא עם קורות חיים מעודכנים ותיק מלא בהמלצות מהשטח וגם סיכומי ההישגים שלי במהלך תקופת עבודתי בחברה. היא הסתכלה על החומרים, אמרה 'עשית פה עבודה נהדרת', ולא התמהמהה לרגע בהעברת התיק הזה למנהלת שלה, שאמרה לי 'אל תלכי לשום מקום אחר. זה בטיפול'. וכך קידמו אותי למנהלת יחידה עסקית".
הם יאכלו אותנו
לאחר שנה בתפקיד החדש קיבלה בכר טלפון ממשרדו של ד"ר סאהר חאמד, קרדיולוג מומחה, מייסד ומנכ"ל חברת 'רמידור', אחד הסטארט-אפים היחידים בתחום הביומד בארץ שהוקם ומנוהל על ידי מנכ"ל ערבי. "אמרתי להם - 'מה פתאום, אני לא עוזבת את ניאופרם'. אבל אז אמרתי 'ספרו לי עוד'. פתאום הייתה לי תפנית במחשבה ובכל מהלך חיי".
הדבר הראשון שעורר את סקרנותה של בכר היה הכתובת של המשרד. "שתי דקות מהבית שלי בנצרת! אחרי שנים על גבי שנים של נסיעות". בכר החליטה לקפוץ לראיון עם חאמד. "מצאתי אדם עם כריזמה מטורפת, השיחה הייתה כל כך מלאת אמביציה, התלהבות ורגש. ישבתי שם בהלם. זה היה בפברואר 2015, והשבתי לו בחיוב רק באוגוסט".
'סיבאנא' היא חברת בת של רמידור. החברה הוקמה בחממת NGT בנצרת, והיום היא בשלב מתקדם למדי, שלב II של הניסויים הקליניים, וכבר הראתה יעילות. ד"ר חאמד זיהה חומר שניתן ליישם גם לטיפול בפצעי סוכרת, ו'סיבאנא' משתמשת באותו חומר פעיל אשר מונע ספיגה והיעלמות של שומן עצמי אחרי השתלות. זה יכול להיות לשוק האסתטי: הזרקות שומן למילוי קמטים, הרמת ישבן, כריתת שד, או לשמש גם את התחום הרפואי - הזרקת שומן עצמי במקרים שבהם תהליך שכזה יכול לטפל במחלות יתום מסוימות.
זה שעזבת שנה לאחר הקידום, לא שרף לך גשרים?
"בכלל לא. מיכל אמרה לי - 'אני לא יכולה להתחרות בתפקיד הזה, ואני לא אעצור אותך'. אני חושבת שזה משום שהיא אישה. גבר אולי היה אומר 'אבל אני ארגנתי לך, אני קידמתי אותך'. ככה זה להיות אישה בעולם של גברים. אם לא נהיה אסרטיביות, נאכל אותה, או יותר נכון - הם יאכלו אותנו".
למרות הכל, המנטור שלך הוא גבר.
"הסיכום ביני ובין סאהר היה שהוא יהיה המנטור שלי וילמד אותי הכול. בגלל חוסר הניסיון שהיה לי, כל פעם שמשקיע הבטיח להזרים סכום ולמחרת נעלם, הייתי מתמוטטת. ואז סאהר אמר לי 'בואי, אני אגיד לך מה היה לי ברמידור'. בסטארט-אפ חובה שיהיה מישהו שירים אותך.
"גם אני לימדתי אותו כמה דברים. הוא אולי לא יאהב את ההגדרה הזו, אבל אני לימדתי אותו להיות פמיניסט. למשל, היה עובד שלא היה מוכן לקבל את הסמכות שלי, וכל הזמן הלך לבכות לסאהר. הוא אמר לו 'אבל אני בכלל לא המנהל שלך. עולא היא המנהלת שלך והיא בכלל לא כפופה אליי, אלא לבורד שלה, אז למה אתה בא אליי'. זה לא קרה מעצמו - זה משהו שאני ביקשתי ממנו להגיד". היום, במקרה או שלא במקרה, החברה מעסיקה רק נשים, ערביות ויהודיות.
"אני חושבת שהחברה בישראל, גם הערבית וגם היהודית, מתקשה לקבל נשים בעמדת כוח, ורבים לא יפספסו הזדמנות לזלזל. אני רואה שיש משקיעים שמעדיפים לסגור עם גבר, אפילו אם הוא לא מבין כלום בתחום. אז לפעמים אני מבקשת מסאמר להיכנס רק בשביל הסגירה, כי בכל זאת כסף זה חשוב".
ולמרות הכול, בכר לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית. "יש דברים שאני לא יכולה לעשות. אני לא יכולה לסחוב כל דבר, אני לא יכולה לעשות עבודות עפר. אני משוכנעת שלנשים יש ייחוד משלהן ולגברים ייחוד משלהם", היא אומרת. "זה לא אומר שנשים לא יכולות לנהל - זה בסל היכולות שלנו, אם כי ניהול אחר. אולי יותר טוב. אבל אני לא אבקש מבעלי לשטוף רצפה, אני לא אבקש ממנו לעשות כביסה. אם אבקש הוא בטח יסכים, כי הוא איש נדיב מאוד, אבל אני לא חושבת שזה מתאים לו. אני רוצה לעשות את הדברים האלו בעצמי וזה כיף לי, זה לא מרגיש לי נחות. אני רוצה שהוא יטפל בדברים כמו בניית הבית והשהות עם הפועלים. כשיש סדר וברור לכל אחד מה תפקידו בבית, זה יותר נוח. אנחנו לא אותו דבר, אבל אנחנו שווים.
"בעצם זה לא שכולנו לא יכולים לעשות הכול. אם יהיה דרוש, נעשה. אלא שאני הכרתי את בעלי כשכבר הייתי עם הקריירה שלי. הוא קיבל אותי כך, כשאני מתנהלת באופן שלא כל כך אופייני לחברה שלנו. אני חושבת שאם הייתי אומרת לו, מתוך איזו לוחמנות על שוויון, שעכשיו הוא גם צריך לשטוף את הרצפה - זה לא היה תורם לשלום בית. צריך להיות חכמות ולדעת איך לנהל את הבית ולשמור על יחסים שפויים ובריאים. אני לא אנחית את העקרונות שלי, כי זה לא תמיד יתקבל בשמחה בצד השני".
איך הוא קיבל את העובדה שאת מעדיפה להשתמש בשם הנעורים שלך?
"אני משתמשת בשני השמות, לפעמים רק בשם הנעורים, בשביל הנוחות. מי שקשה לו דבר כזה, שיתמודד".
איך את מספיקה הכול?
"המשרד שלי ממוקם שתי דקות מהבית, וחוץ מזה אני מתעוררת מאוד מוקדם, בערך בארבע וחצי בבוקר. אלו השעות הכי טובות שלי. אני עושה קצת ספורט, למרות שאני שונאת את זה, וקוראת ספרים, שזה דבר שאני מאוד אוהבת. אני גם מבשלת, למרות שאני לא מתה על המטבח, ולמרות שקל בנצרת להזמין אוכל ביתי מבחוץ - אבל אני רוצה שלילדים יהיה זיכרון של 'ריח האוכל של אמא'.
"הילדים כבר די גדולים, אז הם נוסעים וחוזרים בהסעה. אני מגיעה למשרד בשמונה, והם בבית משלוש עד חמש עם המטפלת, מתקלחים ועושים שיעורים. ואז אני מגיעה, ואנחנו מבלים ביחד. אני מצליחה להיות איתם בחלקים החשובים של היום. בערב אני כבר נופלת, בעשר וחצי אני כבר במיטה אז אין לי זמן אישי, אבל אני מפצה על זה בימי שישי, ובקריאה בבוקר".
מה את אוהבת לקרוא?
"פרוזה וגם ספרי ניהול עסקי. אהבתי את רובין שארמה ('הנזיר שמכר את הפרארי שלו'), אבל לאחרונה הוא התחיל לחזור על עצמו. שריל סנדברג אומרת דברים נכונים ב'לפרוץ קדימה', אבל היא מתנסחת כאילו אנחנו הנשים עדיין נורא מסכנות ומקופחות, כאילו הספר נכתב ב-1912 ולא ב-2012".
לשבור את המעגל
"בסטארט-אפ יש גם תקופות יותר רגועות", אומרת בכר. "באחת התקופות האלו חשבתי על מיזם חברתי עבור ילדי המגזר הערבי - ללמד אותם קבלת החלטות, ניהול מו"מ ויזמות. הילדים שלנו לא יודעים לעמוד על שלהם. לבקש, אבל בנימוס. לא מחנכים אותם להיות 'עם ביצים'. הם לא לומדים היטב את השפה העברית, ולהיות חלש בשפה, זה להיות חלש בחברה. הם מכונסים בבועה שלהם גם באוניברסיטה, ומרגישים נוח רק כשהם חוזרים הביתה, לחברה שהיא יותר חלשה. דור אחרי דור גדל לכניעה. אני רוצה לשבור את המעגל".
את לא מרוצה מהחינוך שהילדים שלך מקבלים במסגרות שלהם?
"בית הספר לא מלמד את הדברים הנכונים. לא נותנים כלים לחיים הנכונים, ולעומת זאת מדכאים את הרוח החופשית. אני תמיד אומרת לילדים שלי - אל תעשו שיעורים מיד כשאתם מגיעים הביתה. קודם כל להירגע, לעשות משהו בשבילכם, ואם יש משהו ממש חשוב אחר, אז דלגו על השיעורים. אם אתם רוצים באמת ללמוד, תתאמנו על החומר גם אם אין שיעורים.
"כשדודו היה בכיתה ג', קיבלתי טלפון מהמורה: 'הילד נכנס לאתר פורנו במחשב הלימודי'. אמרתי להם 'מדוע זה לא חסום', אבל הם לא לקחו אחריות. שאלתי 'מה אמרתם לו על מה שראה?', הם אמרו 'נתנו לו עונש'. כשהוא נכנס הביתה אמרתי לו 'תיכנס לאתר, מה אתה רואה?', ובאמת היו שם תמונות מחרידות. הסברתי לו על כבוד האישה, ושזה רק סרט ולא המציאות. הוא שאל אותי 'גם אתם עושים ככה, אבא ואמא?' אמרתי לו בגלוי: 'לא, אנחנו כל כך רחוקים מלהיות שם'. היום זה כבר לא מעניין אותו, ואם זה קופץ אז הוא מיד סוגר. הנטייה של החברות שלי, האימהות, היא להיכנס למגננה 'הבן שלי לא עשה את זה, אין דברים כאלה אצלנו'. זו חברה מקובעת".
איך התגברת על תחושת הכניעה וההסללה?
"אני גדלתי בבית שהיה בכל זאת די פתוח. כשנרשמתי ללימודי ביולוגיה, ידעתי שהדבר האחרון שאעשה הוא להיות מורה. מי שמגיעה לאותם לימודי ביולוגיה מכפר כנא, יודעת שהיא חוזרת לכפר להיות מורה, אלא אם היא באמת בעלת אופי מאוד שונה וחריג. אלו השאיפות שהיא גדלה איתן וזה מאוד משפיע.
"גם מעגל החברים מאוד חשוב. כשהגעתי לאוניברסיטה התחברתי יותר למנטליות של היהודים, כי הגעתי בעצמי מעיר מעורבת ומחברה יותר פתוחה. זה משפיע עלייך כי זה פותח לך יותר אפשרויות, זה מדרבן אותך. החברים היהודים שלי הכירו לי את מקצוע התועמלנות, שבו התחלתי לעבוד כבר במהלך הלימודים. לא הייתי יודעת בכלל שמקצוע כזה קיים, אם הייתי נצמדת רק לחברים שהגיעו ללימודים מאותו המקום כמוני.
"צריך עור של פיל כדי להתמודד עם האנטי מסביב, לא של ההורים שלי, אלא של החברה הרחבה יותר. הנה, נסעתי לחו"ל במשלחת לשבועיים, וזה לא כל כך מקובל. אולי יאמרו עליי 'את עוזבת את הילדים והם קטנים, מה יהיה איתם?', אבל אני יודעת שהקיום שלי הוא לא רק לבשל ולא רק לגדל את הילדים. זה חשוב, אבל אם אני אסע, כולם יסתדרו ואף אחד לא ימות מזה".
לא קל להיות חשופה לביקורת כזו.
"זה לא שאני אדם אפאתי, אבל אני יכולה לומר בכל הכנות - לא אכפת לי בכלל מה חושבים עליי. לא מה חושבים על הקריירה שלי, לא על הלבוש ולא על ההתנהגות. אני לא יודעת אם הגעתי לרמה של הגזמה, אבל אם אומרים לי 'זו אמרה עלייך ככה וככה' - מה אכפת לי?! שתגיד. ככה אני מלמדת גם את שרה ודודו, אבל הם ילדים, הם עדיין קצת יותר רגישים".
בעבודה גם הרגשת שמישהו שופט אותך?
"בכל המקומות שעבדתי בהם, הייתי הערבייה היחידה. 'סיבאנא' היא מקום העבודה הראשון שלי שיש בו בכלל ערבים, והאמת שאני זו שחששתי, כי זו הייתה מבחינתי תרבות עבודה אחרת. אני חושבת שהחיבור הטוב עם סאהר, כנראה, היה בכל זאת על רקע התרבות המשותפת, מה שלא היה במקומות האחרים שהייתי בהם.
"קשה לדעת אם ההבדלים בין החברה שבה אני עובדת לבין אלו שעזבתי, קשורים לתרבות של הקבוצה המעורבת ערביות-יהודיות ולכך שכולן נשים, או פשוט לכך שמדובר בסטארט-אפ. בהתחלה ניסיתי להעתיק את התרבות הארגונית של ניאופרם, אבל זה כמובן לא עבד".
מה הצלחת להעתיק ומה שינית?
"עוד לפני שהיו לי עובדים, בניתי חזון ונהלי עבודה. הגדרתי תפקידים ואת גבולותיהם, ראיתי עם הזמן שיש דברים שפחות מתאימים לסטארט-אפ, למשל, ההחלטה שכולם חייבים להגיע עד תשע בדיוק. אנשים הרבה יותר שמחים כשיש להם חופש וסומכים עליהם.
"רכיב נוסף הוא עבודת הצוות. אף אחד לא אומר 'אני עשיתי, אני כתבתי', אלא רק 'אנחנו'. כשמגיעה עובדת חדשה לא צריך לומר לה, היא מיד לומדת לבדה לדבר בלשון 'אנחנו'. עם הגברים זה היה יותר קשה, היה יותר אגו. עם הנשים הניהול יותר קל - הן מרימות אותך. כשאת בדאון הן באות ועוזרות ותומכות".
איך גורמים לפיתוח שלכם להצליח?
"הרעיון שלנו יכול לשנות מן היסוד את השוק, אבל לשם כך אנחנו צריכים כסף - שלושה מיליון דולר כדי להגיע לניסויים, ואני באמת חוששת כרגע שהרעיון ייפול בגלל כסף. אין הרבה משקיעים בפארמה, ומי שמשקיע נרתע ממיזמים שנמצאים בשלבים מוקדמים. הייתי אצל כל הקרנות וכולם אמרו לי: 'זה מעניין, אבל מוקדם'. אנחנו מקבלים תמיכה של הרשות לחדשנות שמספיקה כדי לשלם לעובדים, אבל חייבים לגייס כסף בחודשים הקרובים".
יש לכם קווים אדומים בבחירת משקיעים?
"החלטנו לא לגייס משקיעים שהם רק חברים ומשפחה. אני לא רוצה משקיע שלא מבין את הסיכון שבהשקעה שלו. כמו כן, אני גם לא רוצה משקיעים עבריינים. היו לנו הצעות כאלה וסירבנו. המשקיעים של רמידור כבר מחזיקים מניות בנו דרכה, ואילו אנשי עסקים במגזר הערבי אומרים שלא ראו עדיין הצלחות גדולות של חברות ביומד שצמחו מן המגזר. הם צודקים, וגם אותי זה הרתיע בהתחלה, אבל אם לא ננסה איך נפרוץ את הגדר הזו? כעת אני אישה, ערבייה עם חברה שיושבת בצפון הארץ - כל אחד מהמאפיינים הללו מבטיח חיים יותר קשים בשבילי, ובמדינות ערב, וגם באירופה, לא רוצים להשקיע בחברה ישראלית. הציעו לי לטשטש את הלינקדאין שלי כך שיחשבו שאני יושבת באירופה, אבל אני לא מסכימה לטשטושים ומשחקים: 'סיבאנא' היא חברה ישראלית.
"הכי קל עם מכלול הזהויות הללו דווקא בארה"ב, לכן אני נוסעת לסן פרנסיסקו למצוא משקיע רציני. אני ממוקדת במי שרציני לגבינו, אני מאמינה שכסף מביא כסף. כך היה עם ה-700 אלף דולר הראשונים. וכשהמוצר שלנו יהיה בשוק - אהיה הראשונה להשתמש בו בעצמי".
לברוא את התפקיד הבא שלך
"לא פשוט לצאת לעולם שכולו סיכון, לחברה שטרם הוקמה, כשבחיים לא ניהלתי חברה מההתחלה ועד הסוף. מה זה לדווח לדירקטוריון? מהי מניה? איך מגייסים הון? איך סוגרים חוזים? וכל זה כשאני מגיעה מהנוחות של מקום מסודר, חדר אוכל, ימי גיבוש, מקום שבו לא אני חתומה אישית על השורה התחתונה. בסוף ההחלטה התקבלה לאחר שבעלי אמר לי - 'תמיד יהיה לך לאן לחזור'. אני מרגישה כך ללא שום ספק".