טראמפ בנאום הגרעין/ צילום: רוייטרס
כתשעה חודשים חלפו מאז נכנס דונלד טראמפ לתפקידו כנשיא ארה"ב, ושנה מאז נבחר, ונראה שלכל מי שקיווה שטראמפ של אחרי הבחירות יהיה שונה מטראמפ הקמפיינר שלפני, נכונה אכזבה מרה. כל מנהיגי העולם, ולא רק הם, עומדים משתאים ואינם מבינים מאיפה זה "נפל עליהם". לא קשה לנחש מה למשל חושבת קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על טראמפ לנוכח התייחסותו לברית נאט"ו, לקשרי הסחר עם מדינתה, להסתלקותו מהסכם האקלים, ובעיקר נוכח אופן התנהלותו.
אומרים שהתפקיד עושה את האדם. במקרה זה לפחות בינתיים, האיש עושה את התפקיד, ועושה אותו, להבנתי, על הצד הרע ביותר.
כאשר טראמפ נבחר לנשיאות, רבים מיהרו להשוות אותו לנשיא רונלד רייגן וקיוו שהוא ינהג כמותו. כלומר, יידע לבחור צוות טוב, צוות מנצח, וייתן לו לנהל את המעצמה האדירה הזו. לרייגן "היה את זה". היה לו גם ניסיון רלוונטי כמושל קליפורניה והיה לו, כנראה, גם שכל בריא שהביא לגיאות כלכלית של ארה"ב מבית, ולתרום להתפרקות מעצמת הרשע, ברה"מ, מחוץ. לטראמפ אין את כל זה. הוא לא יודע להתנהל והוא גם לא יודע לנהל.
לא חומה ולא "טראמפ קר"
טראמפ הגיח כשריף שבא לעשות סדר ב"מערב הפרוע", ולייבש את ה"ביצה" של וושינגטון, אבל מתברר שהוא אינו יודע לעשות סדר בביתו.
האיש הזה חף מידע, כולל בהיסטוריה האמריקאית; חף גם מערכים. אפשר היה אולי "לסלוח" לו, אילו היה מביא עימו הישגים, אבל גם בחזית הזו התברר שהאיש נכשל פעם אחר פעם, לא רק בציוציו, ולא רק בפיו, אלא גם במעשיו. לא רק במדיניות הפנים שלו, אלא גם במדיניות החוץ. בכל הנוגע למהגרים דרכו לא צלחה, החומה בגבול מקסיקו טרם קמה, כל ניסיונותיו לקבור את "אובמה קר" ולהצמיח את "טראמפ קר" - פסגת חלומותיו, לא צלחו את הקונגרס האמריקאי, למרות שלרפובליקנים יש רוב בשני הבתים גם יחד.
ואם לא די בכך, טרם הזכרנו את העננה הרוסית הרצינית המרחפת מעליו, את עסקיו ואת ניגוד העניינים בינם לבין תפקידו כנשיא. ומעבר לכך את תגובותיו למצעד הנאצי המחליא ברחובותיה של שרלוטסוויל, שעתיים וחצי בלבד מרחק נסיעה מהבית הלבן.
כישלון במזרח ובמזרח התיכון
וכאילו אין די בבעיות הפנימיות של טראמפ, הרי שגם בזירת מדיניות החוץ, כל התנהלותו מעידה על כך שהוא ממהר לאבד את העשתונות. אין ספק שהסוגיה של צפון קוריאה היא כיום האתגר הגדול שעומד בפני ארה"ב והעולם, וצריך רק להתפלל שהאנשים המקיפים אותו, יידעו לפעול בשום שכל. ועניין זה קשור מאוד אלינו, כאן בישראל. אחרי הכל, מי שמתבוננת מאוד מקרוב במתרחש בצפון קוריאה, היא איראן. ואם טראמפ לא יידע לטפל בפרובוקציות של צפון קוריאה, זו רק שאלה של זמן שגם איראן "תחציף פנים", והתחלה של פרובוקציות מצידה אנחנו כבר רואים.
ועניין זה קשור גם לסוריה וסוגיית ההתערבות של ארה"ב שם. אחרי הכישלון של קודמו, ברק אובמה בנושא, אחד הצעדים היחידים שהקנו קרדיט לטראמפ, היה המהלך של ההפצצה בטילים את בסיסי חיל האוויר הסורי, אחרי שהתברר שבשאר אסד ממשיך להשתמש בנשק כימי. אבל גם הקסם הזה פג, ובמבחן התוצאה רוסיה היא בעלת הבית, ואיראן וחיזבאללה הם הכוחות המקומיים החזקים בסמיכות לגבול סוריה-ישראל. לא עושה רושם שארה"ב יוצאת מגדרה כדי לסייע לישראל בניסיונה לשנות את המציאות המתהווה בסוריה המאיימת עליה, והיא אינה מונעת מאיראן, לפחות לפי שעה, מלהפוך למעצמה אזורית.
טראמפ אימץ את מדיניות ה"פה הגדול" כאשר מאחוריו ה"מקל הגדול", דהיינו, העוצמה הצבאית של ארה"ב. השאלה הגדולה היא כיצד יפעל כאשר הוא יאותגר ומסריו המילוליים יעמדו למבחן.
אם הוא יילך עם המסרים "עד הקצה", זה יזמין משברים קטנים כגדולים, עד כדי מלחמה. אם, לעומת זאת, יתברר ש"הכל דיבורים" ואין מאחוריהם נכונות להפעיל את ה"מקל הגדול", שייהפך בפועל ל"מקל קטן", הדבר רק יגביר את התיאבון והתעוזה של מדינות דוגמת צפון קוריאה ואיראן. היה זה טדי רוזוולט, נשיא ארה"ב בראשית המאה ה-20 שהשתמש באמרת הכנף "Speak softly but carry a big stick". הבעיה עם טראמפ היא, שהוא אינו דובר ברכות, אלא בבוטות, כאשר לא ברור מה יקרה אם הוא יצטרך לעשות שימוש ב"מקל הגדול".
ארה"ב תיפגע מהלאומנות הכלכלית
ומכיוון שבלי כלכלה ושוק ההון אי אפשר, אז הנה כמה תובנות גם בעניין זה.
מאז נבחר טראמפ, שוק המניות האמריקאי "לא הפסיק" לעלות והקרין גם על שוקי מניות אחרים בעולם. חלק ניכר מן העליות האלה מיוחס לציפיות הגבוהות מן התוכנית הכלכלית של טראמפ שנתפסת כפרו-עסקית, ובעיקר מרצונו להשקיע בתשתיות, להקל ברגולציה בכלל, ובתחום הבנקאות בפרט, ותוכניתו לבצע רפורמה גדולה במערכת המיסוי, הכוללת הפחתה דרמטית של שיעור מס החברות. טראמפ, כהרגלו, ממהר לנכס לעצמו את העליות (מעניין מבחינה זו, מה הוא יאמר כאשר יגיע תור הירידות - כנראה שיטען שמתנגדיו חברו לקונספירציה נגדו). עם זאת, זה לא יהיה נכון לייחס את העליות אך ורק לכך, שכן מדיניות הפד וסביבת הריבית הנמוכה ממשיכות לתת זריקת מרץ לכלכלה האמריקאית ולשוק המניות שלה.
מצד נוסף, נשיאותו של טראמפ מלווה בהכנסת אלמנט ניכר של אי-ודאות, מה שפוגע בנכונות של חברות להתחייב על השקעות ארוכות טווח.
המדיניות של טראמפ מתאפיינת בלאומנות כלכלית. "America First" היא לא רק סיסמה, אלא גם מהות שקוראת להטלת מכסי מגן על תוצרת חוץ של מדינות דוגמת סין וגרמניה שמנצלות, בתפיסת עולמו של טראמפ, את ארה"ב. זוהי מדיניות פרוטקציוניסטית שמנוגדת לסחר חופשי, מחבלת בגלובליזציה, שעתידה בסופו של יום לפגוע בכלכלת ארה"ב, ואולי אפילו קודם כל בה.
בינתיים, מלבד הסתלקות ארה"ב מהסכם השותפות הטרנס-פסיפית (ליצירת גוש מסחר של אחת עשרה מדינות השוכנות לחופי האוקיינוס השקט), שלא אושרר, והתחלה של נסיונות לשנות את NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה), המדיניות הזו טרם בוצעה בפועל.
גם המדיניות שלו בנושא הרגולציה והפחתה דרמטית שלה בכל הנוגע לבנקאות, מעוררות דאגה גדולה בקרב מקבלי ההחלטות. גם ג'נט ילן, יו"רית הפד (שמסיימת את כהונתה בפברואר 2018), וגם סגנה, סטנלי פישר (שהודיע על סיום תפקידו), העבירו מסר ברור בעניין זה והביעו דאגה מפני טשטוש לקחי המשבר וחזרה לאחור, לוואקום הרגולטורי שהיה קיים ערב משבר 2008.
אפשר לבוא ולטעון שחלפו רק תשעה חודשים מאז שטראמפ נכנס לתפקידו, וצריך לתת לו יותר זמן להגשים את תוכניותיו. יש בזה משהו. ייתכן שהחומה תיבנה כך או אחרת, התשתיות בארה"ב ישוקמו חלקית מאוד, "טראמפ-קר" תיכנס במקום "אובמה-קר", אם לא בדלת הראשית אז באחורית, הרפורמה במס תתבצע וכדומה.
מעמדה של ארה"ב בסכנה
כל זה אפשרי, אבל שעון החול מתחיל לאזול, ומה שנשיא לא מצליח לעשות בשנה הראשונה לכהונתו, יקשה עליו לעשות בהמשך הקדנציה. זה נכון כמעט תמיד, וזה נכון במיוחד לגבי טראמפ.אין ספק שבמצב דברים זה, טראמפ זקוק כמעט באופן נואש להישג משמעותי באחד מנושאי הפנים, ובראשם התוכנית הכלכלית שלו, או באחד מנושאי מדיניות החוץ: צפון קוריאה, הסדר בין ישראל לפלסטינים וכדומה. לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטינאי יש קסם מיוחד, כיוון שזהו נושא עם פרופיל תקשורתי גבוה, ועם הפיתוי של פתרון משבר שאף ממשל או אדם לא הצליח להגיע אליו במשך עשרות שנות סכסוך לפחות. זה בדיוק מסוג הדברים שמתכתב עם אישיותו הנרקסיסטית של טראמפ.
אך בינתיים לפחות, טראמפ אינו יכול להצביע על הישג כלשהו בזירה זו של מדיניות חוץ. להיפך, הוא "הצליח" ליצור מערכת יחסים עכורה עם לא מעט מדינות, ובראשן גרמניה. הוא איחד את מדינות אמריקה הלטינית כנגדו אחרי ששם על השולחן את אופציית המלחמה כלפי ונצואלה, ועורר מחדש את הרגשות האנטי-אמריקאיים ביבשת.
יתרה מזו: נשיאותו של טראמפ עלולה במצב דברים זה להאיץ את תהליך ירידת מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, אם משום אובדן תפיסת ההרתעה שלה כלפי מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, וכתוצאה מכך גם ההתייחסות של מדינות אחרות דוגמת רוסיה של פוטין, ואם משום שהיא תאבד את ההתייחסות אליה כאל מעצמה בעלת ערכי דמוקרטיה, חופש וזכויות מיעוטים.
תוכנית מיסוי עתירת סיכון
ואשר לבית, למה שקורה בתוך ארה"ב, הסיכוי המרכזי של טראמפ לשפר את מעמדו מבית, קשור מאוד למידת הצלחתו להעביר את רפורמת המיסוי שלו. ההסתברות לכך אינה ברורה, ומעבר לכך, אנחנו יודעים שגם אם היא תעבור, הרי לא בהכרח מה שנכנס לתנור יוצא מן התנור באופן שתוכנן, וגם אם היא תעבור כמות שהיא, כמעט בכל מקרה, היא תייצר גירעון גדול ביותר, שאמור להיות מכוסה על-ידי הגידול הצפוי בפעילות הכלכלית. התוכנית בונה על שיעור צמיחה עתידי גבוה מאוד ב-10 השנים הקרובות, מה שמנותק מהמציאות, במיוחד על רקע רצונו של טראמפ לגרש מהגרים לא חוקיים ולהקטין דרמטית את כניסתם של חדשים, כולל כאלה שהם בעלי מיומנויות גבוהות. אבל בעוד שהקטנת ההכנסות היא מיידית וגם ודאית, הרי שהגידול שלהן איננו ודאי, ומגיע, בכל מקרה, מאוחר יותר. הגירעון בפועל עלול לגדול ביותר מטריליון דולר ולהחמיר את בעיית הגירעון שכבר קיים, מבלי שהפיצוי על כך בדמות צמיחה עתידית יהיה מספק.
וכאשר זהו המצב מבית ומחוץ, כאשר יש לטראמפ כמעט אפס הצלחות, שגם מלוות בהתנהלות בעייתית במיוחד, לא צריך להיות מופתע ממבול ההתפטרויות, ומכך שהמפלגה הרפובליקאית, שהוא איננו בשר מבשרה, מתחילה להתנער ממנו.
בעוד מעט יותר משנה יתקיימו הבחירות לקונגרס ולא מעט חברי קונגרס רפובליקאים שבסיס המצביעים שלהם שונה מבסיס המצביעים של טראמפ, יצטרכו לקבל החלטה קשה - האם להיות מזוהים עם טראמפ ועם התנהלותו ולסמוך על כך, שעד כה לפחות, יש לו גרעין קשה של תומכים בסדר גודל של 35% מן המצביעים, או שלא. כבר כיום מסתמן מרד של סנאטורים רפובליקאים כנגד טראמפ.
כל זה, כמובן, בהנחה שטראמפ יצלח את השנתיים הראשונות לנשיאותו, וזה לגמרי לא ברור. מעבר לעננה הרוסית וממצאי החקירה העתידיים של החוקר המיוחד, רוברט מולר, ומעבר לאפשרות הלא פשוטה של תהליך הדחה, מתעוררת בזמן האחרון שאלת כשירותו של טראמפ לשמש כנשיא. הדרך שלו, בסיטואציה מאיימת של הדחה, תהיה לקום ולעשות מעשה ניקסון, דהיינו, להתפטר. אם יעשה זאת, הוא כמובן יוכל לטעון שהכל, ובראשם התקשורת, חברו נגדו ולא איפשרו לו לייבש את "ביצת וושינגטון" ולעשות את ארה"ב "Great Again", ומי מוכשר יותר מטראמפ בהטלת כל מה שלא טוב ושלא מצליח על יריביו, כולל הווירטואלים, וניכוס כל ה"הישגים" לעצמו?
■ הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות בע"מ. אין לראות באמור מתן ייעוץ/שיווק השקעות והאמור אינו מהווה תחליף לייעוץ/שיווק השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.