דן כהן / צילום: תמר מצפי
1. אחת מפרשות השחיתות הכבדות שידעה הארץ - נקברת היום (ב') קבורת חמור. חלק מהמושחתים תאוותני השוחד העלומים שחמקו מהרשת, או יורשיהם, צוחקים בהנאה: הם שוב הצליחו לחמוק, הפעם זה סופי. הכסף המלוכלך, לפחות 6.5 מיליון אירו, או משהו בסביבות 10 מיליון דולר (התחשיבים של הפרקליטות מתחלפים מדולר לאירו ובחזרה, ומכאן אי הוודאות) יישאר בחשבונותיהם, אי-שם בארץ או בעולם.
2. פרשת השוחד של סימנס הגרמנית החלה לפני כ-15 שנים בחקירה אמריקאית מקיפה של התובע הכללי ורשות ניירות ערך. סימנס הואשמה כמי שניהלה משך שנים רשת עולמית מאורגנת מסודרת ורשומה של תשלומי שוחד לקידום עסקיה. ב-2008, במסגרת החתימה על הסדר טיעון בארה"ב, הודתה סימנס בחלוקת שוחד בהיקף של 1.4 מיליארד דולר, ובעקבות זאת הוטל עליה קנס של 1.6 מיליארד דולר. החברה נתנה סדרת תצהירים ארוכה על פעילותה הפלילית בכל אחת מהארצות שבהן פילסה דרכה בשוחד. במסגרת זו, הצהירה כי בישראל מימנה שוחד בסך 20 מיליון דולר. יצוין: סימנס דיברה על ישראל - ולא ציינה אילו חברות ואילו אישים בישראל.
היום, 9 שנים אחרי הסדר הטיעון האמריקאי, נחתם הסדר טיעון גם בישראל, שבמסגרתו רושמים הפרקליטים יהודית תירוש שמלווה את התיק הזה כמעט עשור, ואבי ארוניס כי סימנס מודה במתן שוחד בגובה 9.5 מיליון דולר. מה שאומר שהפרקליטות מודה שסכום שוחד של 10.5 מיליון דולר - קבור אי-שם, שחיפשו ולא מצאו, או לא חיפשו בכל מקרה ומהיום גם לא מתכוונים לחפש. אגב, הפרקליטות נכנסה לחישובים של שערי דולר-אירו, וטענה כי באותה עת היה יתרון מובהק לאירו על פני הדולר, מה שאכן השתנה עם השנים. בתחשיב כזה גם בפרקליטות מודים שחסרים ברשימת השוחד 6.5 מיליון אירו.
3. בכיסים של כמה מבכירי חברת החשמל התגלו 4-3 מיליון דולר. כמה מנהלים בכירים קיבלו בזמנו, בגין אישורים לגנרטורים של סימנס ועסקאות אחרות בין החברה הישראלית לגרמנית, מנות כבדות של מאות אלפי דולרים, או אירו, כל אחד. הם הועברו לחשבונות בנק בארץ או בעולם, או במזומן בכספות. אליהם מתווסף דן כהן, לוקח השוחד הגדול, שהיה דירקטור בחברת החשמל, פעם שופט ועורך דין, שברח מהארץ, הוסגר ושוחרר מהכלא אחרי פחות ממחצית זמנו, בטענה של מחלה. באופן רשמי, על-פי כתב האישום שהוגש נגדו קיבל כהן שוחד בסך מיליון דולר, אבל ההנחה אומרת שמדובר בהרבה יותר, אפשר 3-4 מיליון דולר ויותר, שלא נחקרו (יש טענה שיתרת הסכומים התקבלה אחרי שכבר לא היה דירקטור בחברת החשמל).
מי אלה ש"זכו" ביתרת האתנן? לא ברור.
4. החקירה בישראל, שהתנהלה על-ידי מחלקת החקירות ברשות ניירות ערך, התחילה במקרה. ב-1993 נפתח משא ומתן בין חברת החשמל לתעשית רוגוזין ישראל לעניין רכישה של קרקע רוגוזין באשדוד בסכום של 18 מיליון דולר. זמן מה אחרי רכש איש העסקים עזרא הראל ז"ל את השליטה ברוגוזין. בשלב כלשהו סוכמה עסקת שוחד בין הראל לדן כהן, אז דירקטור בחברת החשמל. כהן דחף את ההנהלה והדירקטוריון לרכוש הקרקע, שאיכשהו קיבלה מחיר חדש: 62.5 מיליון דולר. בסוף 1995 הודיע מנכ"ל חברת החשמל דאז על סיכום: החברה תרכוש את הקרקע במחיר שנקבע כדי להוות רזרבה קרקעית הכרחית. (אגב, הקרקע הייתה אז ונותרה גם היום - ריקה).
בשלהי 2002 כשהחלו הליכי הפירוק של רוגוזין, ובעיקר אחרי פטירתו של בעל השליטה הראל, נחקרה גם עסקת המקרקעין - התגלה השוחד לכהן ועלו חשדות שהאיש היה מקבל שוחד סדרתי לא רק מרוגוזין אלא גם ממקורות אחרים. במשך שנים לא הצליחו, אפשר שלא ניסו, חוקרי הרשות להיכנס באמת לרישומי חברת החשמל. הם התרכזו בכהן שברח מהארץ (בהיעדר צו עיכוב יציאה מהארץ) אחרי חקירתו השנייה. הוא התגורר בפרו שאין לה הסכמי הסגרה כלכליים עם ישראל ושהה שם כשמונה שנים, עד שהוסגר לישראל בהסדר עם עורכי דינו.
במקביל, עוד מגבלה משמעותית לחקירה אמיתית היה הסכם עד מדינה תמוה שנחתם עם אורן אהרונסון שהיה נציג סימנס באותה עת. מסתבר שההסכם, בגינו קיבל אהרונסון חיסיון, התייחס רק לדן כהן. לא נדרשו ממנו הודאות מלאות על המידע הכולל שיש בידיו בעניינם של מקבלי שוחד אחרים. גורמים משפטיים שונים טענו לאורך שנים שהסכם החסינות היה מאוד בעייתי מלכתחילה, ותמהו על כך שהפרקליטות הגבילה את עצמה במו ידיה. לימים אמרו בפרקליטות שהייתה טעות בניסוח והלקח נלמד. בכל מקרה, במשך שנים שמר אהרונסון את סודות השוחד לעצמו והחקירה נתקעה בהמתנה לשובו של דן כהן. עם זאת, בהסכם שנחתם איתו בעת בקשת ההסגרה לא נכתב תנאי לפיו הוא נדרש לדווח על מלוא המידע שיש בידיו בעניין מקבלי שוחד אחרים. וכל אותו הזמן, בין ההמתנה לכהן והחיסיון לאהרונסון, לא חיפשו את יתרת הסכומים שהוצהרו בתצהיר האמריקאי. אפשר, וזה נאמר בשקט לא פעם, שבגלל מאבקי אגו נמנעה הרשות מלהכניס את גופי החקירה של המשטרה לעניין, במטרה שזו תבצע חקירה גם בחברת החשמל וגם בגופים ממשלתיים שאינם ציבוריים.
5. במשך שנים הייתה ממשלת ישראל לקוחה טובה ונאמנה של סימנס. החברה הגרמנית עבדה כאן, במכרזים או דמויי-מכרזים, גם מול חברות ממשלתיות גדולות שהשקיעו כסף ציבורי ענק ברכישות: חברת החשמל, רשות שדות התעופה ורכבת ישראל (כתבה מפורטת ב"גלובס", 3.5.16). אף על-פי שההערכה הייתה שיש לבדוק אירועים שבהם זכתה סימנס במכרזים גדולים בחברות הממשלתיות האחרות - זה לא קרה. ההנחה הייתה שבגלל שרשות שדות התעופה ורכבת ישראל אינן חברות ציבוריות - לא יכלה הרשות להיכנס ולבדוק, אבל חוקרי המשטרה כן יכלו להיכנס. רק שכאמור לא היה כל שיתוף פעולה בין הרשות לבין המשטרה. בשלב מסוים נטען כי לא היה צורך בשיתוף הפעולה, שכן רשות ניירות ערך קיבלה מפרקליט המדינה הסמכה, במסגרת חקירת חברת החשמל, להרחיב את החקירה בענייני השוחד. הסמכה נוספת קיבלה הרשות ב-2009 להיכנס לחברות לא ציבוריות, כשהחלה לחפש את יתרת הכספים בהתבסס על התצהיר בארצות הברית. בפועל, החקירה מעולם לא יצאה מגבולות חברת החשמל. למה? "סיבות מודיעיניות שונות", אמרו.
6. כך קורה שהפרשה מסתיימת היום כשהיא משאירה אחריה חורים שחורים עצומים. איך קרה שהסכם החיסיון עם נציג סימנס נחתם כפי שנחתם? איך קורה שעד מדינה לא מוסר את מלוא המידע שהתחייב אליו - וממשיך לקבל הגנה על-ידי הפרקליטות? מדוע לא התקיימה חקירה משולבת של המשטרה והרשות? איפה יתרת הכסף? מי עוד קיבל שוחד ואפשר שממשיך לעבוד עד היום ולקבל החלטות כבדות על חשבון הציבור?